יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

Top 5 - Guilty Pleasures

הפוסט הזה מוקדש לחבר טוב שלי, אני מקווה שהוא יודע למה.

לכולנו יש guilty pleasures, חלקם יותר גרועים וחלקם פחות. אלו שלי כוללים העיקר פופ-מסטיק-בזוקה ובלדות. תהרגו אותי, אני שומעת את השירים האלו בכיף והאמת קצת מתפדחת להודות בזה בדרך כלל אבל היום אני מצהירה על זה בגאון מתחת לשולחן – לא תהיה פעם שאני לא אזמזם (או אשיר) עם השירים האלו כשהם מושמעים ברדיו או עולים לי באייפוד.

1. Backstreet Boys – Incomplete
כל ברבור צריך את שיר הסיום שלו, וכך היה גם לבאקסטריט בויז, חבורה של 5 בחורים יפי תואר (אבל לא בדרך מאיימת) שהיו להקת הבנים הכי לוהטת בניינטיז, והיי, הם גם ידעו לשיר ממש לא רע. אחרי ההצלחה האדירה שכללה גם המון להיטים שאני לא מתביישת להגיד שחיבבתי ומיליוני מעריצות צורחות באה ההתקשקשות של החבר'ה – אחד נכנס ויצא מגמילה מהשד יודע מה, אחד עשה ריאליטי עם המשפוחה, והשאר התפיידו בשקט לחיי משפחה אפרוריים בפרברים. שירת הברבור של הבאקסטריט בויז היתה הבלדה המופלאה וקורעת הלב הזו, מי יכול להישאר אדיש מול הפזמון המוחץ
"I tried, to go on like I never knew you,
I'm awake, but my world is half asleep,
I pray for this heart to be unbroken,
Girl, without you all I'm going to be is,
Incomplete"
אני חייבת להודות כשאני מסתכלת על הקליפ הלא ממש ישן הזה אני מחייכת חיוך דבילי של בחורה שרואה להקת בנים נוסטלגית ותוהה האם החבר'ה באמת התכוונו לאובר דרמטיות בה הם מעבירים את המילים עם המטאפורות לקשר שהתפרק (מכונית בוערת, אוקיאנוס סוער, לזרוק חול ממקום למקום, מכונת קונפטי שמעיפה עלים) או שזה סוג של הפוך על הפוך לצחוק על עצמם בסגנון All The Small Things של בלינק 182. בכל מקרה, נחת.



2. Stacie Oricco – Stuck
מה יש בשיר הזה שהוא טראש? מה יש שם שהוא לא טראש, זו השאלה האמיתית – החל מהפופ הילדותי שמדבר על בחור שלא מחזיר טלפונים, דרך העיוות האלקטרוני של הקול ב-hook ועד ההיגוי המטומטם של המילה Telephone רק כדי שהמילים יתחרזו. עם ולמרות הכול זה שיר חמוד שנותן 4 דקות של ניקוי ראש מכל מה שעצוב וכבד באייפוד. שיר רדוד היא לא מילה גסה וכל תו בשיר הזה ממלא את המאזין (או במקרה זה, אותי) באשמה מתוקה.


3. A1 – Caught In The Middle
עוד שיר מז'אנר להקות הבנים, נראה לי ש-A1 היו בריטים מגל הלהקות שהרים סיימון קאוול. זה שיר פופ מתקתק, שבו בחורים יפים שרים שירים שיגרמו לבחורות היסטריות לקנות את האלבום שלהם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה שיר פופ מופק בצורה שכמעט כל אחד יוכל לזמזם אותו וקליפ על כל הקלישאות של "שיואו איך היה לנו טוב פעם אבל עכשיו אני לא יודע מה קורה". התהייה היחידה שנותרת אחרי צפייה בקליפ של השיר הזה היא למה תמיד הבחור שנראה הכי טוב מקבל הכי פחות סולואים? אם בכלל?


4. Ashlee Simpson – Pieces of Me
כשהשיר הזה יצא הוא היה להיט דיי גדול. זו היתה תקופה בה כל בחורה אמריקאית מתבגרת חשה צורך ללמוד כמה אקורדים על גיטרה אקוסטית כדי שהיא תוכל להלחין את מכאובי ההתבגרות שלה לשיר שיהיה להיט בבילבורד. אשלי סימפסון הסתמנה כאחת מאלה, וגם הייחוס המשפחתי שלה לא הזיק (ממשפחה שמתפקדת כמכונת יחסי ציבור משומנת שהנפיקה לנו את ג'סיקה סימפסון, טראש לא קטן בזכות עצמה). במקום לעשות הגדלת חזה ולקפץ בקליפים, ובהיותה הברווזון המכוער של המשפחה היא אומצה ע"י מפיקים ממולחים שהפכו אותה לבחורה שדיברה בשם כל הבחורות האמריקאיות הרגישות. כי היא לא היתה יפה מדי ולא שחצנית מדי, מישהי "כמותן". השיר הזה מתעסק ברגשות הקטנים האלו, והאמת שזה עובד, ולמרות משפטים מטומטמים ולא נכונים תחבירית ודקדוקית כמו "make me happy is your mission" השיר דיי חביב והפזמון גורם לך לזמזם. אחרי הסינגל הזה הגיעה תקופת ה"אני רוצה להיות אבריל לאווין" של סימפסון הצעירה שכלל שירים פסאודו-בועטים והרבה אייליינר ובסופו של דבר ניתוח אף וחמצון מאסיבי של השיער גרם לה להפוך לכפילה של ג'סיקה. פה בערך האפיל שלה נגמר.


5. LeAnn Rimes – Can’t Fight The Moonlight
כל מי שראה את הסרט Coyote Ugly (חופשיות על הבר, בתרגום העברי) שומר פינה חמה בלב, גם אם מבויישת, לשיר הזה. הוא מתוק, הוא דביק, וכמו שאר השירים הרדודים פה הוא עוסק באהבה, אבל הדחף לעשו ליפ-סינקינג לשיר הזה הוא פשוט חזק מדי. נסו ותיווכחו.



ולסיום בונוס מיוחד לחמישיה: Lil Mama – Lipgloss
הקליפ נוטף קלישאות תיכון מסדרה אמריקאית אבל למרות המילים המטומטמות, ה-flow של ליל מאמא מטורף ורק בפעם השניה ששומעים את השיר (אלא אם מישהו אומר לכם קודם, אהמ), קולטים שאין ליווי מוזיקלי חוץ מהתופים ברקע. נאדה, הכול נופל וקם על הראפ, וכאן הוא מדביק וגורם לנענוע לא רצוני של הראש, ואולי גם של הגוף, אם אתם בקטע. אני מורידה את הכובע בפני הבחורה שכתבה שיר על הליפגלוס שלה.


זהו, פרקתי את מה שהיה לי על הלב, עכשיו תורכם.... אם אתם אמיצים מספיק.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

Rolling In The Deep

אני מתה על אדל. קודם כל בגלל שהיא לא מתנצלת על מי שהיא ומה שהיא וגם כי היא מוזיקאית נהדרת, כותבת מחוננת וזמרת מדהימה. היא הוציאה את האלבום השני והמצויין שלה 21 ממש לא מזמן, אבל כבר רואים שיש לסינגל הראשון מתוכו, Rolling In The Deep השפעה גם על קולגות בתעשיית המוזיקה האמריקאית.

אחרת איך אפשר להסביר שני קאברים לשיר הזה שיצאו בזמן האחרון? יכול להיות שיש נקודת זמן בה מגיע שיר שהוא כל כך סוחף ומדבר לקהל כל כך רחב (בלי לכוון נמוך לרגע) והופך ללהיט כל כך גדול עד שעושים לו קאברים בזמן אמת. הקאבר שיצא ראשון הוא של ג'ון לג'נד, זמר אר'נ'בי ופסנתרן מחונן שעשה לשיר גרסת גוספל-סול כולל המקהלה מאחורה. הגרסה השניה שיצאה קצת אחריה היא של לינקין פארק, שעשו ביצוע שנשמע כמו כל בלדה טיפוסית של לינקין פארק.



האמת היא שאין לי חיבה לאף אחד מהקאברים האלו. שניהם לא מביאים שום דבר חדש ומרגש לשיר המקורי - לינקין פארק נשמעים פשוט כאילו הם שרים שיר של אדל וג'ון לג'נד מנסה לכפות על השיר דרמה מוגזמת שלא דרושה שם בכלל.

הביצוע המקורי של אדל הוא המושלם בעיני לשיר הזה - עם קילוגרמים של רגש אך בלי ניסיון לסחוט דמעות, פשוט וטהור. גם העיבוד המוזיקלי של השיר המקורי הוא מוצלח יותר בעיני. יש המון אמנים שעושים קאברים, בעיקר בהופעות ולא תמיד יש לזה צידוק. לדעתי, אם אין לאמן משהו חדש לתת לשיר, עדיף להשאיר אותו כמו שהוא.