יום שבת, 20 במאי 2017

Say Hello To Heaven

מסיבה מוזרה זו או אחרת מעולם לא הגעתי לכתוב פוסט מלא שמוקדש כולו לכריס קורנל. זה מוזר כי קורנל היה אחד האמנים שיותר אהבתי, אחד מהסולנים הכריזמטיים ביותר וללא ספק אחד הקולות הגדולים בעולם הרוק. זה כל כך עצוב לי שהפעם הראשונה שבה אני מקדישה פוסט לקורנל היא בנסיבות כאלו טראגיות. כל כך עצוב לי היה לשמוע שהוא מת. 

כריס קורנל (תמונה מפה)

כשראיתי את הפוסט הראשון בפייסבוק שמקשר לכתבה על המוות שלו פשוט לא האמנתי. לא יכול להיות שבגיל כל כך צעיר הוא פשוט ייעלם מהמפה המוזיקלית שלי. אבל עוד ועוד פוסטים שהציפו את הפיד שלי חנקו אותי מצער ולא השאירו מקום לספק. 



שלשום חזרתי הביתה מאוחר, ובזפזופ בין תחנות הרדיו תפסתי כמה שירים שלו, שנוגנו כמחווה עצובה. לא אשקר - הדמעות זלגו לי כאילו מת מישהו שהיה הרבה יותר קרוב אלי מאשר היה באמת, וזה בגלל שמה שהיה קרוב אלי היה המוזיקה שלו והקול שלו.



הקול הזה שידע לצרוח בדיוק במקום הנכון בשיר (או לאורך כולו אם צריך) ובעצם צרח את מה שאני הרגשתי כששמעתי אותו. רגש שעובר בצורה יותר ברורה ומדוייקת מאלפי בלדות משתפכות. זה היה אמיתי והגיע כתוצאה ממשהו אמיתי בצד השני ולכן היה קשה מאוד להשאיר את ההגנות מול השירים של קורנל בכל ההרכבים שלו.


אחרי שיצאתי מהאוטו עם ההדים האחרונים של Black Hole Sun עברתי ליד בניין בו כנהוג בימינו התאספה חבורה עליזה שנהנתה משירים בהם הפזמון היה מורכב מהמילים "מה עשית, זה לא מתאים, זה לא מתאים, מה שעשית". אתם יודעים, כאלו שירים, של "שמח". חשבתי לעצמי בייאוש איזו תהום פעורה בין קורנל לבין השיר הנוראי הזה. תרבות ה"שמח" עושה בדיוק את ההפך ממה שהמוזיקה של קורנל רוצה לעשות. ה"שמח" הזה מסמם, מטמטם, יוצר מצג שווא שיכול להיות למישהו טוב בלי שיהיה שינוי אמיתי. ולמה לא לשכוח מזה קצת. ולמה את חייבת להרוס. ואיפה הכפיים. 

אם אתם זוכרים (או לא) אני מעדיפה לצרוך מדיה כמו סרטים, הצגות וטלוויזיה בפורמט אסקפיסטי - דברים שיצחיקו אותי וינקו לי את הראש מחיי היומיום, במקום להזכיר לי בצורה טורדת שלווה כמה מכוער יכול להיות העולם. המקום היחיד שבו מעולם לא הייתי מסוגלת לברוח מהמחשבות שלי הוא המוזיקה. רגשות שאני מנסה להדחיק כמו פחד, ייאוש, ביקורת עצמית, אשמה ועצב עולים לפני השטח בלי מחסומים כשאני שומעת מוזיקה שמסוגלת לשחרר אותם. איכשהו המוזיקה של קורנל (ברוב הקריירה שלו) תמיד דיברה בשפה הרגשית שלי וגרמה לי להרגיש שאני לא לבד. ובכך טמון הכוח האדיר שלה עבורי. 

RIP

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה