יום שבת, 11 בפברואר 2017

Hardwired to Self-destruct

אני חושבת שהאמרה "youth is wasted on the young" לא כל כך רלוונטית למוזיקאים. הרי אתם יכולים לראות שכל הנפילים של עולם המוזיקה חצו ברובם את גיל 50, ורובם גם עדיין נותנים בראש, אפילו עם עבר של סמים ו/או אלכוהול. אז אנחנו צריכים לדבר על העובדה שמטאליקה הוציאו אלבום חדש. 

מטאליקה מודל 2017 (תמונה מפה)

נראה לי שככל שאני מתבגרת אני צורכת את המוזיקה שלי רועשת יותר, מוזר קצת לא? הייתי מצפה שזה יהיה להפך. אני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר כל כך לשירים החדשים של מטאליקה. כי בפעם הראשונה שנחשפתי למטאליקה זה היה בתקופת "כבד יותר ורועש פחות" של Nothing Else Matters וחבריו. וזה כנראה לא היה מה שחיפשתי באותה תקופה ולכן הלהקה לא היוותה חלק משמעותי ממה ששמעתי בשנים בהן התעצב הטעם המוזיקלי שלי. 

האלבום הזה הוא רועש ומהיר, הת'ראש חזר לתפריט של מטאליקה - מעבר ל-heavy metal, ופשוט נשמע מצויין. נראה שהם קיבלו את הגרוב שלהם בחזרה, ושהם חוזרים לשורשים, בלי קליפים במיליוני דולרים של חדר מסתובב סביב להקה. פשוט להקה שמנגנת יחד.


והביחד הזה עובד, ועובד נהדר. בשלבים מסויימים כל הלהקה הופכת ליחידה אחת שגדולה מסך חלקיה המצויינים. אפילו שלארס אולריך הוא טיפוס דיי נאלח בעיניי, ולא הייתי מקדישה לפרצוף הזחוח ולקו השיער הפאתטי שלו אפילו תמונה אחת, אבל תכלס הוא נותן עבודה מעולה על התופים במה שהספקתי לשמוע מהאלבום, כאילו מישהו דחף לו שישיית XL והוא נזכר איך לתופף כמו שצריך, ושתופים זו מסירות ועבודה קשה. 

ורק לרפרנס - נחזור ל-1983 בה כמה חבר'ה מסן פרנסיסקו התחילו בסיבוב ההופעות הראשון שלהם



ובואו נדבר שניה על קירק האמט וסולו הגיטרה הקטלני שלו ב-Moth Into The Flame. מי עושה היום סולו גיטרה של 50 שניות שלמות (ספרתי!) בשיר? רק מי שיכול. ומטאליקה בהחלט יכולים. אין דבר אחד שהייתי משנה בסולו הזה. 




באופן כללי מטאליקה נראים ונשמעים בכושר שיא, שנראה גבוה יותר מזה של חלק מהלהקות הצעירות שפועלות היום, וזה ממש מרשים, אבל לא מפתיע. אפילו אם הם מלאי חשיבות עצמית הם יכולים להרשות את זה לעצמם כי מחסן הקרדיט שלהם מלא. הרבה פעמים כשאתה רוקסטאר אמיתי ולא יצור מהונדס של חברת תקליטים, המוזיקה היא הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, וזה מה שדוחף אותך הלאה, ובמקרה של מטאליקה נראה שאין להם ממש ברירה אלא לכסח. 


Blogger Tricks

יום שבת, 31 בדצמבר 2016

לא פוסט סיכום שנה

אני יודעת שכל סוף שנה כולנו עסוקים בסיכומים. הכי טובים, הכי גרועים, הכי הכי. אבל אין לי מצברוח לסיכומי שנה כי מבחינה תרבותית חווינו לא מעט אובדן ולמעט שירים מסויימים שבטח כבר הזכרתי, אני לא רואה צורך לסכם משהו. מרגיש לי מעושה. 

אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. 

אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה. 

כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים. 



וינסטון צ'רצ'יל בציטוט שצריך לזכור, במיוחד עכשיו

אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב. 

דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה. 


בוב דילן ופטי סמית', גריניץ' ויליג', ניו יורק, 1975
(תמונה מפה)

היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן. 


The night, as the saying goes, was a jewel in our crown. We played as one, and the pulse and pitch of the band spiraled us into another dimension. Yet with all that swirling around me, I could feel another presence as surely as the rabbit senses the hound. He was there. I suddenly understood the nature of the electric air. Bob Dylan had entered the club. This knowledge had a strange effect on me. Instead of humbled, I felt a power, perhaps his; but I also felt my own worth and the worth of my band. It seemed for me a night of initiation, where I had to become fully myself in the presence of the one I had modeled myself after. 

השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע. 




באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש. 

תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים. 

אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם. 

שתהיה שנה טובה יותר. 


יום שישי, 18 בנובמבר 2016

Irreplaceable

האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם. 


תמונה מפה


והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי. 

אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?

(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)

עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב. 

וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל. 

נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני. 

אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן. 

ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת. 


יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה

חילופי העונות עושים לי טוב. אחרי חודש אוגוסט הנורא בו הדבר היחיד שהמוח שלי מסוגל לו הוא פעולות חיים בסיסיות מגיע איזה משב קריר בערב, או הבקרים המוקדמים שהופכים לקרים מדי ללבוש הדיפולטיבי הקייצי שלי. אפשר לנשום שוב. אז באווירה הסתווית המרעננת הזו אני שמחה לחזור עם חמישה שירים מעולים שאהבתי לאחרונה. 

Get Cozy (תמונה מפה)


1. Jack Garrat - Worry

השיר הזה מסתובב כבר דיי הרבה זמן ב-MTV2 והחלטתי שכדאי לכתוב עליו כבר כי אני מאוד אוהבת אותו. ג'ק גארת עושה מוזיקה פ'אנקית עם הרבה נשמה, והוא סוג של להקה של איש אחד. מי באמת צריך כבר נגנים היום? גם אד שירין עושה את זה בהופעות. טכנולוגיה זה משהו. בכל מקרה מבדיקה מהירה שלי ביוטיוב פורמט ההופעה החיה מאוד מחמיא לגארת (יותר מאשר וידאו מבויים) כי הכוונה שיוצאת מהגוף שלו תורמת לשיר המצויין כשלעצמו בצורה עצומה. 



2. Bishop Briggs - River

יש הרבה שירים על נהרות - ג'וני מיטשל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן והדצמבריסטים. כולם שרו על נהרות. ואת כולם אני אוהבת. באופן אולי לא מפתיע גם את השיר של בישופ בריגס (שם הבמה של המוזיקאית הבריטית שרה מקלכלין) התחבב עלי ביותר. אני מסתכלת עליה כגרסה הנשית של ג'ק גארת, יש בסגנון ההגשה שלהם קווים מקבילים, וזה ממש לא רע. נראה שבשניהם יש טונות של אנרגיה עצורה שמשתחררת רק כשהם פותחים את הפה לשיר. 



3. Michael Kiwanuka - The Final Frame

הנה לכם מוזיקאי לכאורה פשוט, שלא עושה משהו שונה מאשר אבותיו המוזיקליים אבל עושה את זה כל כך טוב שפשוט אי אפשר להתעלם. אתם בטח מכירים את השם מייקל קיוואנוקה מהסינגל שרץ בגלגל"צ Home Again (שגם זכה לקאבר מצויין של יגאל בשן!). באלבום האחרון שלו, בו לדעתי הסטייל המוזיקלי שלו התחדד אפילו עוד, אמנם קיוואנוקה לא זוכה לחיבוק רדיו הפופ המקומי אבל מגישים מסויימים ב-88FM חולים עליו וככה התוודעתי לשיר הזה. מדובר בשיר נוטף נשמה ורגש והוא ממש מתאים למזג האוויר המתקרר



4. Ryley Walker - Roundabout

עוד מוזיקאי נהדר שנחשפתי אליו בעקבות 88FM הוא ריילי ווקר, טרובדור אמריקאי מודרני,קצת מזכיר לי את ראיין אדמס. השיר מרגיש לי כמו מעגל, בהתאמה לכיכר המטאפורית והממשית עליה הוא מדבר. כי כיכר זה קונספט מנחם, תמיד אפשר לחזור ולפנות במקום בו פספסנו. אני מאוד אוהבת את הסגנון הלא-מתאמץ של ווקר, ההגשה שלו היא כמעט אגבית, אבל השילוב של המילים הנהדרות עם הגיטרה של ווקר וה-phrasing המדוייק שלו נותן המון כוח למוזיקה. הוא מופיע בדצמבר בבארבי ואני שוקלת ברצינות ללכת. כדאי?



5. Highly Suspect - Lydia

ובמעבר חד, נסיים עם קצת רעש משובח. לא חשבתם באמת שיעבור פוסט כזה בלי לפחות אחד, כן? השיר הזה מלוכלך במידה, שבור במידה וכולו ממכר, במיוחד ה-"I can't fucking breath" בדקה 2:41. כמעט גורם לי לסלוח על קעקוע הצוואר שלו. הקליפ שלו שצולם בשוט אחד (!!) פשוט מהפנט. סיפור משעשע - ראיתי את הקליפ ב-MTV2 ושכחתי לרשום לעצמי מי המבצע ומה שם השיר אבל זכרתי איך הקליפ נראה וככה גם מצאתי אותו. נפלאות האינטרנט. 




יום שבת, 27 באוגוסט 2016

Nu Boy Band

פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני. 

זוכרים?
אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר. 

True Story (תמונה מפה)

הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?

ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה. 

אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי. 





כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים. 



הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות. 

עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו. 




השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות? 


יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

Perhaps Too Long

יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל. 

לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה). 

רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס. 

ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.

עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני? 

כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב) 

הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.



שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט. 





גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות.