יום שישי, 26 במאי 2017

המוזיקה הכי טובה ברדיו?

אני מבלה את רוב הבקרים שלי בנסיעה לעבודה, כמו רובנו, וברירת המחדל שלי למוזיקה היא רדיו. הרי מאוד מסוכן לחפש מה מתחשק לך לשמוע בתוך רשימה של אלפי שירים ועוד בזמן נהיגה. וחוץ מזה, אני אוהבת רדיו כי לפעמים אני אוהבת שמישהו אחר בוחר בשבילי את המוזיקה, זה מרענן ומגלה לי דברים חדשים. 

עם ההאזנה הזו התפתחה לי שגרת בוקר רדיופונית - אספרסו עם רוני ידידיה ב-88FM עד 8:00, מעבר קצר לחדשות, ואז חזרה ל-88FM לפחות לחלק מרוקר טוב של בועז כהן. במהלך היום כל פעם שהייתי ליד רדיו (אם בעבודה או באוטו) ידעתי שברגע שאני אאזין לתחנה יהיה שם מישהו שאני מכירה ואוהבת לשמוע - יואב יפת ב-10:00, רדיו גע-גע עם גלית גורא-עיני ב-11:00, שעת הג'י עם גליה גלעדי ב-12:00 ואחריה בן רד ב-14:00. משהו קבוע בים של משתנים. 



ביום המעבר לתאגיד השידור וסגירת קול ישראל שכחתי בכלל מהעניין. התחלתי נסיעה עם 88FM ופתאום שמעתי קול שאני לא מכירה מלחשש לי "והיום בפינתנו, "מי אמר רוק ולא קיבל?"" ואז מתנגן לו Come As You Are של נירוונה. באותו רגע עצרתי. רגע. זה לא מה שציפיתי לו. כשאומרים "רוק" ב-88FM זה לא מה שמתכוונים אליו. לא מזהירים את המאזינים לפני פאקינג נירוונה! 

Talking about ציפיות שווא. 

ומאז, שום דבר לא אותו דבר. הכל רך יותר, ערוך לעייפה להתאים למכנה משותף, מין Adult Contemporary גלגל"צ. לקחו את כל ה"אלטרנטיב" ששודר בגלגל"צ, ערבבו אותו יחד ויצרו תחנה חדשה בלי נשמה. אם להיות ממש בוטה ושטחית,זה כמו ההבדל בין שניצל שמכינים לבד לשניצל שקונים קפוא. כי בואו נודה על האמת, לשדר שיר שלא יצא כסינגל של אליוט סמית' זה לא ממש לצאת מהקופסא. 

כל השדרנים שהיו ב-88FM המקורית היו גם העורכים של התוכנית וזה מה שעשה את כל ההבדל. מדובר באנשים שאוהבים מוזיקה, ולדעתי פשוט לכל אחד ואחת מהם היה טעם טוב. זה משהו שכל כך קשה למצוא היום. אנשים עם טעם טוב שיודעים גם לבטא אותו בקול ייחודי ולא להכנע לעדר. אפשר לשמוע את זה מכל שיר בעריכה, כי הרי פלייליסט במובן המקורי שלה הוא לא רשימת שירים מוגדרת אותה מנגנים שוב ושוב בווריאציות שונות אלא יותר במובן של מיקס טייפ, בה יש היגיון וכוונה מאחורי כל שיר ובסדר ההשמעה. המיקסטייפים הכי טובים הם אלו שנבנים על ידי מישהו שאוהב מוזיקה. 

לאנשים ש"עורכים יחד" עם השדרים את המוזיקה בתחנה החדשה יש עבר גלגל"צי, נעמה הדסי ואביעד רוזנבוים. אם אתם מכירים את גלגל"צ, ואני מניחה שאתם מכירים, אין דבר שרחוק יותר מהעריכה של גלגל"צ כמו העריכה של 88FM המקורית, כי בניגוד לגלגל"צ מרגישים שמי שערך את המוזיקה חשב לפני שגיבב ערמת שירים ש"אנשים שאוהבים אלטרנטיב אוהבים לשמוע", שבן אדם בחר את המוזיקה ולא מחשב. ואני לא מתביישת להתייחס להדסי ורוזנבוים כמו מחשבים, או יותר נכון כמו רובוטים. הם חונכו לבחור מוזיקה "נעימה", שאפשר "להתחבר אליה", שלא תאיים. פלא שאפילו שדרית מצויינת עם יכולת עריכה מופלאה כמו טל ארגמן תהפך לסוג של שדרנית רצף כשמצוותים לה את הדסי חסרת המעוף? 

לא כל נוסחה מתאימה לכל מצב ולכל תחנה, והשטאנץ שהפך את גלגל"צ לתחנת הרדיו המואזנת ביותר במדינה הוא זה שיכול לקבור את התקווה של כל מי שרצה שיישאר לו מקום מפלט למוזיקה טובה. לא סתם מתארגנת מחאה על ההרס של התחנה האהובה הזו. אנשים מרגישים ובצדק שפוגעים להם באחד הדברים היקרים להם, המוזיקה שלהם, ובאנשים שמנגנים ובוחרים את המוזיקה שהם אוהבים. 

אם הכוונה היתה ליצור יותר זמן אוויר בגלגל"צ למוזיקה שקשה לי אפילו לכנות מוזיקה (כמו הז'אנר הים תיכוני וסטטיק ובנאל) ע"י כך שמעבירים את כל המוזיקה שדיברה למי שבאמת אוהב מוזיקה ל-88FM החדשה אז כנראה שהמטרה הושגה. כי גלגל"צ זה אף פעם לא "בגלל המוזיקה" ו-88FM החדשה היא כבר ממש לא "המוזיקה הכי טובה ברדיו". 

העוגן של הבוקר שלי, בועז כהן, על כל הידע המוזיקלי שלו והערות הביניים המחכימות עדיין שם, אבל מאוחר יותר, קשה לי לשמוע אותו כבר בדרך כי עד שהוא מתחיל לחמם מנועים אני כבר עמוק בעבודה. לפעמים אני מצליחה לתפוס איזה זנב של תוכנית. לפעמים זה גם מספיק לי, הלוואי ויכולתי לשמוע אותו יותר. רשימות ההשמעה של כהן היו מהמשובחות ששמעתי. 

עוד נקודה בה אני יכולה למצוא קצת נחמה היא התוכנית של בן רד ולצערי אני צריכה להאזין לה לאחר השידור בגלל שעת השידור המאוחרת (23:00?? סיריאסלי?). ניכר שאין שם יד מחבלת בעריכה, בן רד עדיין משמיע את אחת מהתוכניות הטובות ברדיו, בגלל המוזיקה וגם בגלל הערך המוסף שאני מקבלת. אני לא תמיד מתחברת למה שאני שומעת אבל אני תמיד יכולה להעריך את הבחירות שלו. עם זאת, עדיין חסר לי איזה Duality של Slipknot כדי להעיף את הגג בצהריים. 

אז 88FM החדשה הפכה נכון לעכשיו להיות לעוד תחנה על הסקאלה המשמימה של הרדיו הישראלי. אולי היו הרבה דברים מסואבים ומיותרים ברשות השידור אבל אם יצא ממנה דבר אחד טוב הוא 88FM המקורית. אני רק יכולה לקוות שמישהו יתעורר בתאגיד השידור ויבין שנעשתה טעות נוראית, ויחזיר את התחנה למה שעשה אותה כל כך טובה מלכתחילה. 

אפשר לחלום, לא?

Blogger Tricks

יום שבת, 20 במאי 2017

Say Hello To Heaven

מסיבה מוזרה זו או אחרת מעולם לא הגעתי לכתוב פוסט מלא שמוקדש כולו לכריס קורנל. זה מוזר כי קורנל היה אחד האמנים שיותר אהבתי, אחד מהסולנים הכריזמטיים ביותר וללא ספק אחד הקולות הגדולים בעולם הרוק. זה כל כך עצוב לי שהפעם הראשונה שבה אני מקדישה פוסט לקורנל היא בנסיבות כאלו טראגיות. כל כך עצוב לי היה לשמוע שהוא מת. 

כריס קורנל (תמונה מפה)

כשראיתי את הפוסט הראשון בפייסבוק שמקשר לכתבה על המוות שלו פשוט לא האמנתי. לא יכול להיות שבגיל כל כך צעיר הוא פשוט ייעלם מהמפה המוזיקלית שלי. אבל עוד ועוד פוסטים שהציפו את הפיד שלי חנקו אותי מצער ולא השאירו מקום לספק. 



שלשום חזרתי הביתה מאוחר, ובזפזופ בין תחנות הרדיו תפסתי כמה שירים שלו, שנוגנו כמחווה עצובה. לא אשקר - הדמעות זלגו לי כאילו מת מישהו שהיה הרבה יותר קרוב אלי מאשר היה באמת, וזה בגלל שמה שהיה קרוב אלי היה המוזיקה שלו והקול שלו.



הקול הזה שידע לצרוח בדיוק במקום הנכון בשיר (או לאורך כולו אם צריך) ובעצם צרח את מה שאני הרגשתי כששמעתי אותו. רגש שעובר בצורה יותר ברורה ומדוייקת מאלפי בלדות משתפכות. זה היה אמיתי והגיע כתוצאה ממשהו אמיתי בצד השני ולכן היה קשה מאוד להשאיר את ההגנות מול השירים של קורנל בכל ההרכבים שלו.


אחרי שיצאתי מהאוטו עם ההדים האחרונים של Black Hole Sun עברתי ליד בניין בו כנהוג בימינו התאספה חבורה עליזה שנהנתה משירים בהם הפזמון היה מורכב מהמילים "מה עשית, זה לא מתאים, זה לא מתאים, מה שעשית". אתם יודעים, כאלו שירים, של "שמח". חשבתי לעצמי בייאוש איזו תהום פעורה בין קורנל לבין השיר הנוראי הזה. תרבות ה"שמח" עושה בדיוק את ההפך ממה שהמוזיקה של קורנל רוצה לעשות. ה"שמח" הזה מסמם, מטמטם, יוצר מצג שווא שיכול להיות למישהו טוב בלי שיהיה שינוי אמיתי. ולמה לא לשכוח מזה קצת. ולמה את חייבת להרוס. ואיפה הכפיים. 

אם אתם זוכרים (או לא) אני מעדיפה לצרוך מדיה כמו סרטים, הצגות וטלוויזיה בפורמט אסקפיסטי - דברים שיצחיקו אותי וינקו לי את הראש מחיי היומיום, במקום להזכיר לי בצורה טורדת שלווה כמה מכוער יכול להיות העולם. המקום היחיד שבו מעולם לא הייתי מסוגלת לברוח מהמחשבות שלי הוא המוזיקה. רגשות שאני מנסה להדחיק כמו פחד, ייאוש, ביקורת עצמית, אשמה ועצב עולים לפני השטח בלי מחסומים כשאני שומעת מוזיקה שמסוגלת לשחרר אותם. איכשהו המוזיקה של קורנל (ברוב הקריירה שלו) תמיד דיברה בשפה הרגשית שלי וגרמה לי להרגיש שאני לא לבד. ובכך טמון הכוח האדיר שלה עבורי. 

RIP

יום שבת, 11 בפברואר 2017

Hardwired to Self-destruct

אני חושבת שהאמרה "youth is wasted on the young" לא כל כך רלוונטית למוזיקאים. הרי אתם יכולים לראות שכל הנפילים של עולם המוזיקה חצו ברובם את גיל 50, ורובם גם עדיין נותנים בראש, אפילו עם עבר של סמים ו/או אלכוהול. אז אנחנו צריכים לדבר על העובדה שמטאליקה הוציאו אלבום חדש. 

מטאליקה מודל 2017 (תמונה מפה)

נראה לי שככל שאני מתבגרת אני צורכת את המוזיקה שלי רועשת יותר, מוזר קצת לא? הייתי מצפה שזה יהיה להפך. אני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר כל כך לשירים החדשים של מטאליקה. כי בפעם הראשונה שנחשפתי למטאליקה זה היה בתקופת "כבד יותר ורועש פחות" של Nothing Else Matters וחבריו. וזה כנראה לא היה מה שחיפשתי באותה תקופה ולכן הלהקה לא היוותה חלק משמעותי ממה ששמעתי בשנים בהן התעצב הטעם המוזיקלי שלי. 

האלבום הזה הוא רועש ומהיר, הת'ראש חזר לתפריט של מטאליקה - מעבר ל-heavy metal, ופשוט נשמע מצויין. נראה שהם קיבלו את הגרוב שלהם בחזרה, ושהם חוזרים לשורשים, בלי קליפים במיליוני דולרים של חדר מסתובב סביב להקה. פשוט להקה שמנגנת יחד.


והביחד הזה עובד, ועובד נהדר. בשלבים מסויימים כל הלהקה הופכת ליחידה אחת שגדולה מסך חלקיה המצויינים. אפילו שלארס אולריך הוא טיפוס דיי נאלח בעיניי, ולא הייתי מקדישה לפרצוף הזחוח ולקו השיער הפאתטי שלו אפילו תמונה אחת, אבל תכלס הוא נותן עבודה מעולה על התופים במה שהספקתי לשמוע מהאלבום, כאילו מישהו דחף לו שישיית XL והוא נזכר איך לתופף כמו שצריך, ושתופים זו מסירות ועבודה קשה. 

ורק לרפרנס - נחזור ל-1983 בה כמה חבר'ה מסן פרנסיסקו התחילו בסיבוב ההופעות הראשון שלהם



ובואו נדבר שניה על קירק האמט וסולו הגיטרה הקטלני שלו ב-Moth Into The Flame. מי עושה היום סולו גיטרה של 50 שניות שלמות (ספרתי!) בשיר? רק מי שיכול. ומטאליקה בהחלט יכולים. אין דבר אחד שהייתי משנה בסולו הזה. 




באופן כללי מטאליקה נראים ונשמעים בכושר שיא, שנראה גבוה יותר מזה של חלק מהלהקות הצעירות שפועלות היום, וזה ממש מרשים, אבל לא מפתיע. אפילו אם הם מלאי חשיבות עצמית הם יכולים להרשות את זה לעצמם כי מחסן הקרדיט שלהם מלא. הרבה פעמים כשאתה רוקסטאר אמיתי ולא יצור מהונדס של חברת תקליטים, המוזיקה היא הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, וזה מה שדוחף אותך הלאה, ובמקרה של מטאליקה נראה שאין להם ממש ברירה אלא לכסח. 


יום שבת, 31 בדצמבר 2016

לא פוסט סיכום שנה

אני יודעת שכל סוף שנה כולנו עסוקים בסיכומים. הכי טובים, הכי גרועים, הכי הכי. אבל אין לי מצברוח לסיכומי שנה כי מבחינה תרבותית חווינו לא מעט אובדן ולמעט שירים מסויימים שבטח כבר הזכרתי, אני לא רואה צורך לסכם משהו. מרגיש לי מעושה. 

אז החלטתי להקדיש את הפוסט האחרון שלי השנה לאירוע שלא רבים מאיתנו שמים אליו לב כל שנה אם אין ישראלי שמעורב - טקס הענקת פרס נובל. קצת היסטוריה - אלפרד נובל היה מהנדס וכימאי שוודי שהמציא (בין השאר) את הדינמיט. ההמצאה הזו הניעה מלחמות רבות מספור ועל מנת לתעל את ההמצאה שלו למקום אולי קצת יותר טוב ולשנות את הדרך בה נזכר שמו בספרי ההיסטוריה, צוואתו של נובל היתה ייסוד קרן להענקת פרסים לאלו שהביאו להתקדמות ותרומה לאנושות בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הרפואה, הספרות והשלום. 

אם תשימו לב, בין כל התחומים המדעיים שתורמים לקידום האנושות בצורה מאוד ברורה (רפואה מודרנית, הנדסה מתקדמת, הבנה מעמיקה של מערכות שמביאה ליצירת כלים טכנולוגיים חדשניים) נמצאת גם הספרות. אולי השינוי והקידום שהיא מייצגת פחות חשוף לפנינו בגאדג'ט כסוף ומבריק אבל בשימוש נכון היא יכולה לבצע אולי את השינוי הכי משמעותי. ספרות ושירה, לא פחות מאשר שהיא יוצרת עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח, מעצבת במידה רבה חלק מההשקפות של האדם. או לפחות עיצבה. 

כשהוחלט השנה להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן הורמו לא מעט גבות. מה לדילן ולפואטיקה שלו ולמוסד המנופח והאקסלוסיבי שהוא פרסי נובל? אבל בעיני אין הגיוני מכך. אם אנחנו מדברים על תרומה לאנושות נראה שדילן השפיע על הרבה יותר אנשים מאשר אנחנו יכולים לדמיין. דילן הוא משורר חכם ווירטואוזי, למרות שהמדיה שלו היא פשוטה. היתרון שלה בכך שהיא פשוטה הוא יכולת החדירה שלה לקהלים רבים, ויכולת ההעברה שלהם לדורות הבאים. 



וינסטון צ'רצ'יל בציטוט שצריך לזכור, במיוחד עכשיו

אני גיליתי את דילן יחסית מאוחר, לא גדלתי עליו. אני גם חייבת להודות שהיתה לי תקופה דיי ארוכה שבה אני דיי נבוכה לגלות לכם מהי המוזיקה ששמעתי, ואני מניחה שלכולנו היתה את התקופה שאנחנו מעדיפים לשכוח (נכון?). אבל למזלי ההתבגרות שלי כאדם נעשתה במקביל להתבגרות המוזיקלית שלי והיא עדיין מתרחשת. כל דבר שאני שומעת או קוראת ומשפיע עלי ברמה עמוקה יותר משנה אותי קצת ומפתח אותי כאדם חושב. 

דילן לא הגיע לקבל את הפרס שלו, אבל כנראה שזה מי שהוא וכך הוא חשב שצריך להתמודד עם המצב. מי שהיה שם במקומו היתה פטי סמית', והיא ביצעה את אחד השירים היותר טעונים של דילן בגירסא מרגשת ומצמררת. אני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר במילים את הרגשות שהתעוררו בי בזמן ששמעתי אותה. אפילו מעידה קטנה או שתיים בביצוע הזה לא גרעו מהשלמות שלו ומהכוונה שהיתה טבועה בכל מילה ומילה. 


בוב דילן ופטי סמית', גריניץ' ויליג', ניו יורק, 1975
(תמונה מפה)

היתה כל כך הרבה אצילות ואנושיות בביצוע הזה. אני אף פעם לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה שהופכת את פטי סמית' לכל כך מיוחדת בעיני. אמנית רב-תחומית שלא מגדירה את עצמה ולא מחפשת לעצמה משבצת. אם כבר מדברים על ספרות ועל סמית', בספרה הראשון, Just Kids, שכפי שאולי קראתם כבר בפוסט קודם השפיע עלי עמוקות, דילן מוזכר לא מעט כמישהו שתמיד ברקע ותמיד משמש כרפרנס תרבותי. סמית' כתבה על אחת ההופעות הרציניות הראשונות של הלהקה שלה, The Patti Smith Band שאליה הגיע גם דילן. 


The night, as the saying goes, was a jewel in our crown. We played as one, and the pulse and pitch of the band spiraled us into another dimension. Yet with all that swirling around me, I could feel another presence as surely as the rabbit senses the hound. He was there. I suddenly understood the nature of the electric air. Bob Dylan had entered the club. This knowledge had a strange effect on me. Instead of humbled, I felt a power, perhaps his; but I also felt my own worth and the worth of my band. It seemed for me a night of initiation, where I had to become fully myself in the presence of the one I had modeled myself after. 

השיר הזה, שנכתב בשנת 1962, לפני כמעט 55 שנים, לא פחות רלוונטי למצב העניינים בעולם היום מאשר היה בזמנו. הוא מראה לנו את המראה הדיסטופית של המקום בו אנו חיים והאנשים שהפכנו להיות. מראות מזעזעים שמתוארים בשיר פולק של טרובדור אמיתי ואותנטי. רצון שיקשיבו למילים ושיתנו להן לחלחל ולהשפיע. 




באופן מפתיע הביצוע של סמית' למילים של דילן לא עשה אותי מיואשת יותר (קראתם מה שכתבתי פה לאחרונה?) אלא הוא נתן לי איזשהו שמץ של תקווה, שלתרבות יש יכולת לשנות משהו בעולם הזה. רוב הזמן אנחנו מתעסקים בעטיפה הנוצצת כי זה קל. זה נוח. זה לא דורש מחשבה יותר מדי מעמיקה. קל יותר להתרכז במחשוף של קים קרדשיאן מאשר ביצירה ספרותית מורכבת או בשיר חדש שדורש האזנה מעמיקה, אבל חזרה לתרבות אמיתית, של רעיונות וסיפורים של ניסיון חיים שמועברים אלינו כצרכנים שלה בצורה אינטיליגנטית תגרום לנו לחשוב, ואולי לשנות. ישנם תכנים כאלו שמסתובבים, ולא מעט, וכל מה שצריך לעשות זה לחפש. 

תקראו לי נאיבית, אבל מהפכה בעיני יכולה להתחיל מרעיונות שנשתלים בנפש. אם הם שתולים שם מספיק חזק אז הם יעברו הלאה, ויקבלו כנפיים. ואם הרעיון הוא להסתכל על עצמנו ולראות איפה אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים ופחות דורסניים כלפי האחר אז מי יודע, אולי בעתיד יהיה פה מדהים. 

אני מאחלת לכם לשנה הבאה שתדעו לבחור את התכנים בהם אתם מתעמקים ושתנסו ככל יכולתכם לברור את הדברים הערכיים מכל הרעש הלבן שאופף אותנו. תקשיבו לאנשים שאתם אוהבים ותנסו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמכם. 

שתהיה שנה טובה יותר. 


יום שישי, 18 בנובמבר 2016

Irreplaceable

האמרה ש"לכל אחד יש תחליף" נחשבת בעיני לאחד המשפטים הכי אידיוטיים שמישהו החליט להפיץ. כי זה פשוט לא נכון. כל כך לא נכון ובמיוחד בהקשרים תרבותיים. אין תחליף ללו ריד, אין תחליף לדיוויד בואי, ובהחלט לא ללאונרד כהן. אין תחליף לאמנות שהם יצרו, למוזיקה שלא היתה לה אפשרות אחרת אלא לצאת לאוויר העולם ולהשפיע על דורות של מוזיקאים שהגיעו אחריהם. 


תמונה מפה


והמוזיקה היתה מורכבת מרישום חוויות, הדברים שעברו עליהם (כמו הסיפור מאחורי Chelsea Hotel No. 2) והיום אמנים פשוט לא עוברים חוויות כאלה כי האטמוספירה היא כל כך סטרילית, כל דבר עובר בחינה בשבע עיניים ורוב התדמיות במוזיקה הפופולארית מהונדסות על ידי טובי המוחות השיווקיים. פעם האמן פשוט היה הוא, עם כל הטוב וכל הרע. בלי מסיכות לייפות דברים. אני מרגישה שאני מתגעגעת לתקופה שמעולם לא יצא לי לחוות בלייב אבל אני מבינה עם השנים וסרטי הדוקו שאני צורכת ששם היה יכול להיות המקום שלי. 

אני לא מתכוונת to go all matrix עליכם אבל הטכנולוגיה שהגיעה במטרה לשחרר אותנו היא זו שכובלת אותנו. גם כשאנשים הולכים להופעות הם לא מורידים את העיניים מהנייד. אתם רוצים להגיד לי שזה חופש אמיתי? חלוקת הקשב הנדרשת מבן אנוש כיום מורידה את טווח הקשב והריכוז. המסרים צריכים להיות תמציתיים וחותכים ואם אפשר גם פרובוקטיביים, כי בואו נודה, סקס מוכר. כולנו חוטאים בזה, אפילו בלי להרגיש. אנחנו רוצים שיסכמו לנו הכל, ואם אפשר במם או בגיפ, כי למה לא. למי יש בכלל זמן להקשיב לכל מה שיש לך לברבר?

(ואם הגעתם עד פה, תודה לכם)

עובדה ביולוגית ידועה היא שלגוף במצב מצוקה יש חזרה לאינסטינקטים הקדמוניים - fight or flight, להלחם או לברוח. ובמצב שהמוח התבוני שהפך את בני האדם למין העליון בכדור הארץ מתנוון לו אט אט זה לא מפליא שדעת הקהל נוהה אחרי מי שמדבר לאינסטינקטים האלו. אנחנו אלימים יותר, חסרי חמלה, ולא מתמודדים. לא כאינדיבידואלים, אלא כחברה באופן כולל, ועם הזמן זה מחלחל גם למי שהחזיק מעצמו את האדם הכי רגיש וקשוב. 

וכשאנחנו מאבדים את הרגישות אנחנו מאבדים אותה גם לאנשים וגם לאמנות. אני חושבת שאמנות היום היא פחות משפיעה מאשר היתה פעם מכיוון שאנשים פחות רגישים אליה. סף הגירוי כל כך עלה עד שאמן צריך לביים זירת רצח לכאורה כדי להעביר מסר. ולכן אין לנו במצב הנוכחי את הסבלנות המובנית לשבת ולהקשיב, אם למוזיקה או אם אחד לשני. להגיד את האמת, גם אם כולם מנפנפים בקאנונים מוזיקליים שנשארו חקוקים בהיסטוריה כמו פינק פלויד, לד זפלין או אפילו אלביס, יש לי תחושה שיצירה פסיכדלית בת 14 דקות (פנומנאליות ככל שיהיו) לא ממש תתקרב למיינסטרים היום. או אפילו תהיה בעלת אפיל מספיק רחב כדי להפוך לנכס צאן ברזל. 

נראה שאין היום דבר כזה, נכס צאן ברזל. ההיסטוריה המוזיקלית שנעביר הלאה תהיה ברובה מה שנוצר והתפתח לפני הבום הטכנולוגי שסחף אותנו. כי מה באמת יישאר אחרי שכל הגדולים באמת ילכו לעולמם? איזו היסטוריה מוזיקלית יוצר הדור שהיום פעיל? איזו מורשת בדיוק ישאירו קולדפליי, סו-קולד הלהקה הכי גדולה בעולם היום? ואיזה קלאסיקות תשאיר המלכה ביונסה? כשהעיסוק הוא בעיקר להקפיץ וליצור עוד מסחטת לייקים אין יצירה של אמנות אמיתית ואין יצירה של הדהוד על זמני. 

אני לא מתכוונת להגיד שאין היום מוזיקה טובה, אני מבלה את רוב הפוסטים שלי בלכתוב לכם על המוזיקה שאהבתי ולמה, אבל בעיקר כשהגדולים הולכים מאיתנו אני מתמלאת בפחד על מה ישאר מהמוזיקה שאני אוהבת היום במרוצת הזמן. 

ובחזרה לכהן. אולי הוא לא היה כוס התה של רוב אוכלוסיית העולם אבל אי אפשר להכחיש את היופי במוזיקה שלו. אני מוצאת שככל שאני מתבגרת ומתפכחת אני מוצאת יותר ויותר יופי ונקודות התחברות אליה. אין שם פירוטכניקה וזיקוקי דינור. יש שם חוויות, סיפורים, רגשות אמיתיים ותשוקות אמיתיות. במיוחד בעידן הסיתנטי הזה אני מחפשת את הדברים האלו יותר מתמיד. ובגלל זה כל כך עצוב לי לראות עוד אחד מהגדולים הולך מאיתנו. ובגלל זה ירד על דכדוך כל כך גדול. כי אם לא נמצא את הסבלנות לשבת ולהקשיב באמת ולבנות את ההיסטוריה עכשיו, לא נישאר עם הרבה להמשיך איתו, והחלק העצוב ביותר זה שכנראה לאף אחד לא באמת יהיה אכפת. 


יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה

חילופי העונות עושים לי טוב. אחרי חודש אוגוסט הנורא בו הדבר היחיד שהמוח שלי מסוגל לו הוא פעולות חיים בסיסיות מגיע איזה משב קריר בערב, או הבקרים המוקדמים שהופכים לקרים מדי ללבוש הדיפולטיבי הקייצי שלי. אפשר לנשום שוב. אז באווירה הסתווית המרעננת הזו אני שמחה לחזור עם חמישה שירים מעולים שאהבתי לאחרונה. 

Get Cozy (תמונה מפה)


1. Jack Garrat - Worry

השיר הזה מסתובב כבר דיי הרבה זמן ב-MTV2 והחלטתי שכדאי לכתוב עליו כבר כי אני מאוד אוהבת אותו. ג'ק גארת עושה מוזיקה פ'אנקית עם הרבה נשמה, והוא סוג של להקה של איש אחד. מי באמת צריך כבר נגנים היום? גם אד שירין עושה את זה בהופעות. טכנולוגיה זה משהו. בכל מקרה מבדיקה מהירה שלי ביוטיוב פורמט ההופעה החיה מאוד מחמיא לגארת (יותר מאשר וידאו מבויים) כי הכוונה שיוצאת מהגוף שלו תורמת לשיר המצויין כשלעצמו בצורה עצומה. 



2. Bishop Briggs - River

יש הרבה שירים על נהרות - ג'וני מיטשל, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן והדצמבריסטים. כולם שרו על נהרות. ואת כולם אני אוהבת. באופן אולי לא מפתיע גם את השיר של בישופ בריגס (שם הבמה של המוזיקאית הבריטית שרה מקלכלין) התחבב עלי ביותר. אני מסתכלת עליה כגרסה הנשית של ג'ק גארת, יש בסגנון ההגשה שלהם קווים מקבילים, וזה ממש לא רע. נראה שבשניהם יש טונות של אנרגיה עצורה שמשתחררת רק כשהם פותחים את הפה לשיר. 



3. Michael Kiwanuka - The Final Frame

הנה לכם מוזיקאי לכאורה פשוט, שלא עושה משהו שונה מאשר אבותיו המוזיקליים אבל עושה את זה כל כך טוב שפשוט אי אפשר להתעלם. אתם בטח מכירים את השם מייקל קיוואנוקה מהסינגל שרץ בגלגל"צ Home Again (שגם זכה לקאבר מצויין של יגאל בשן!). באלבום האחרון שלו, בו לדעתי הסטייל המוזיקלי שלו התחדד אפילו עוד, אמנם קיוואנוקה לא זוכה לחיבוק רדיו הפופ המקומי אבל מגישים מסויימים ב-88FM חולים עליו וככה התוודעתי לשיר הזה. מדובר בשיר נוטף נשמה ורגש והוא ממש מתאים למזג האוויר המתקרר



4. Ryley Walker - Roundabout

עוד מוזיקאי נהדר שנחשפתי אליו בעקבות 88FM הוא ריילי ווקר, טרובדור אמריקאי מודרני,קצת מזכיר לי את ראיין אדמס. השיר מרגיש לי כמו מעגל, בהתאמה לכיכר המטאפורית והממשית עליה הוא מדבר. כי כיכר זה קונספט מנחם, תמיד אפשר לחזור ולפנות במקום בו פספסנו. אני מאוד אוהבת את הסגנון הלא-מתאמץ של ווקר, ההגשה שלו היא כמעט אגבית, אבל השילוב של המילים הנהדרות עם הגיטרה של ווקר וה-phrasing המדוייק שלו נותן המון כוח למוזיקה. הוא מופיע בדצמבר בבארבי ואני שוקלת ברצינות ללכת. כדאי?



5. Highly Suspect - Lydia

ובמעבר חד, נסיים עם קצת רעש משובח. לא חשבתם באמת שיעבור פוסט כזה בלי לפחות אחד, כן? השיר הזה מלוכלך במידה, שבור במידה וכולו ממכר, במיוחד ה-"I can't fucking breath" בדקה 2:41. כמעט גורם לי לסלוח על קעקוע הצוואר שלו. הקליפ שלו שצולם בשוט אחד (!!) פשוט מהפנט. סיפור משעשע - ראיתי את הקליפ ב-MTV2 ושכחתי לרשום לעצמי מי המבצע ומה שם השיר אבל זכרתי איך הקליפ נראה וככה גם מצאתי אותו. נפלאות האינטרנט.