יום שבת, 26 בינואר 2013

Words for the Modern Gentleman

בדרך כלל, אין לי זמן לקרוא הרבה מעבר למינימום שאני מכריחה את עצמי על מנת לא להתנוון. המינימום הזה לא משאיר לי הרבה זמן לקרוא מגזינים שהם מבחינתי יותר פינוק מאשר צורך, אבל לפעמים יש גיליונות של מגזינים שאני פשוט מרגישה שאני חייבת להשיג ולקרוא וזה מה שקרה לי עם גיליון ינואר 2013 של המהדורה הבריטית של המגזין Esquire המוקדש כולו למוזיקה. אני חייבת להודות שמה שמשך אותי לקרוא את הגיליון היה כתבת השער – ריאיון עם ג'ק וויט. כבר כתבתי פה על וויט ועל אהבתי אליו כמוזיקאי מוכשר ולכן הצלחתי לדחוק גם את קריאת הגיליון ללו"ז.


ג'ק וויט בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

המגזין פונה בהגדרתו לגבר המודרני וכמובן שרוב הכתבות בעמודים הראשונים עוסקות בגאדג'טים החמים לבחור אוהב המוזיקה שיש לו 200 פאונד לשים על זוג אוזניות, או על פטיפון בניחוח של פעם, אבל החלק המעניין באמת הן כתבות העומק שעושות את הדפדוף בין הפרסומות לשווה את ההשקעה.

הדבר הראשון שתפס לי את העין היה spread שלם על הרולינג סטונס, עבר והווה. מעניינים במיוחד היו קטעים מספרו החדש של פיליפ נורמן על מיק ג'אגר שמתאר את עלייתם של הרולינג סטונס מזווית קצת שונה. אנדרו אולדהם, האמרגן האגדי של הסטונס, מתואר כבחור צעיר ולא מנוסה עם שיגעון גדלות להפוך לגרסא הבריטית של פיל ספקטור האגדי כשלעצמו. הוא לקח חבורה של בחורים החברים בלהקה שניסתה למצוא את עצמה בעולם הפופ הבריטי ועלה על טריק גאוני – הוא ישווק אותם כלהקה שתכוון אקסקלוסיבית לקהל הצעיר יותר, שאוהב את הלהקות שלו מלוכלכות, הולכות מכות ומרדניות – "A band their elders would never grow to love" וזה בניגוד לביטלס שהיו מעוררי מחלוקת בתחילת דרכם אבל התחבבו על הדור המבוגר יותר בזכות המוזיקה. אירוני שהשיר שהביא לסטונס את ההצלחה המסחרית היה שיר שנכתב ע"י לנון ומקרתני, I Wanna Be Your Man, אבל גם עם נתוני הפתיחה האלו, הביצוע של הסטונס לוקח את השיר למקום אחר לגמרי מאיך שהביטלס היו מבצעים אותו, מיק ג'אגר הוא טווס על הבמה, משלים את השואו, ובזה היה טמון הקסם של הסטונס ומה שהפך אותם למרעננים במיוחד.




הדבר המעניין הבא הוא ה-ריאיון המובטח עם ג'ק וויט, אחד מענקי הרוק המודרניים, איש שעושה המון ונראה שהוא תמיד במירוץ. וויט, מקים ה-White Stripes הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים (בפעם הראשונה עם מג וויט, ובפעם השניה עם הדוגמנית קארן אולסון) להביא לעולם שני ילדים (מנישואיו השניים), להקים כמעט במקביל את ה-Raconteurs וה-Dead Weather ולפצוח בקריירת סולו מוצלחת. אה כן, ובדרך להזריק חיים לרוק-בלוז השורשי האמריקאי. למרות מראה רוח הרפאים שלו והצללית האדומה שמעטרת תדיר את העיניים שלו כדי לתת לו מראה עוד יותר זומבי ג'ק וויט הוא התגלמותה רוח האמריקאנה. זה סוג של פרדוקס כשאחד המוזיקאים הכי פופולאריים בסצנת הרוק האמריקאית, שמצליח לשלב רוק אלטרנטיבי עם פולק וקאנטרי בפיוז'ן שנראה כל כך טבעי וחסר מאמץ נראה כאילו הוא מעולם מוזיקלי שונה לחלוטין. אפילו הצורה בה הוא מתלבש כולה אומרת ג'נטלמן אמריקאי דרומי , עם חליפות שלושה חלקים ועניבה אלגנטית. וויט הוא איש שאוהב לשמור על המסתורין שאופף אותו בקנאות, למרות שהוא מדבר המון בראיון, הוא בעיקר סוטה מהשאלה וגולש להרהורים. למרות שהם מעניינים מאוד (אני שונא את טוויטר, ליידי גאגא היא זיוף), הם לא מספרים לנו הרבה על וויט האדם והמוזיקאי. התרשמות הכותב מוויט מסוכמת כאשר הוא מצטט את וויט עצמו, במשפט שאמר על בוב דילן – "He's very good at making sure you don't know him". אין ספק שג'ק וויט הוא אמן מסקרן מאוד ותעשו לעצמכם רק טוב אם תתנו כמה האזנות לאלבום הסולו שלו, Blunderbuss.




מאוד נהניתי לקרוא את הגיליון ושמחתי שלא ויתרתי עליו, אפילו שאני לא קוראת את המגזין באופן שוטף. אבל תוך כדי הקריאה עלתה בי המחשבה הלא נוחה שלמרות האהבה הגדולה למוזיקה שניכרת בגיליון הזה של אסקוויר ובכותביו, המגזין עצמו עדיין מיועד לגברים. אפשר לראות את זה מתחילתו ועד סופו – הפרסומות הן לשעונים יוקרתיים (לגברים), גאדג'טים (ברור שלגברים), בשמים לגברים ואלכוהול. הנקודות הנשיות היחידות שמופיעות בגיליון הן ליידי גאגא שמוזכרת בכתבה על הדרכים לעשות כסף ממוזיקה וכתבה של שני עמודים על פיקסי גלדוף שמופיעה עם שירי הפולק-פופ שלה תחת השם Violet בסט תמונות יפות אבל חלולות, שקצת מפספסות את העניין של האמנית הרצינית.


פיקסי גלדוף בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

זה גורם לי לחשוב על למה קיימת ההפרדה הזו, למה שמגזין שמגדיר את עצמו "מגזין גברים" יוכל להקדיש גיליון שלם למוזיקה ונספחיה אבל מגזינים שמוגדרים "מגזיני נשים" ימשיכו להתעסק כל חודש בביוטי, אופנה ואהבה. אני לא חושבת שיש משהו כל כך רע בלהתעסק בדברים האלו, הרי ברור שרוב הקוראות מעוניינות לקרוא על הנושאים האלו וגם אני נהנית מזה, אבל כאשר מגבילים את כל העולם הנשי לנושאים האלו זה מתחיל לעצבן אותי. גם אם יש שם כתבות עמוקות קצת יותר הן נדחקות לשוליים, לעמודים האחרונים שאליהם כבר לא מגיעים כמעט, ממש לפני המודעות של מגידי העתידות בטלפון.

תאמינו לי - אני לא רוצה להישמע פמיניסטית זועמת, עברתי את השלב הזה כבר מזמן. אני פשוט תוהה באמת למה צריכה להיות ההפרדה הזו, למה ברור לעורכי המגזינים האלו שגברים יתעניינו בכתבות העומק על עולם המוזיקה ונשים יתעניינו רק באיזה שיר לשים כשהן רוצות לעשות סטריפטיז לבחור שלהן? למה שעיתון נשים לא יקדיש גיליון שלם למוזיקה? אה, נכון, silly me, באמת שכחתי שנשים לא באמת אוהבות מוזיקה איכותית. תנו להן לשמוע בריטני ספירס וג'סטין ביבר כל היום והן יהיו מרוצות.

אבל עכשיו ברצינות.

מנקודת המבט שלי, העובדה שאסקוויר הקדיש גיליון שלם למוזיקה בקונסטלציה הרגילה שלו, עם הפרסומות הרגילות שלו קצת דפקה אותו כי גם אם יהיו נשים (כמוני) שיקראו את המגזין בשביל העניין האמיתי שיש להן במוזיקה הפרסומות יתבזבזו עליהן, כי הן לא קהל היעד שלהן. אלא אם המטרה היא לגרום להן לרייר על דיוויד בקהאם (שמפרסם עוד חברת שעונים) ואז אני מבינה אותם לגמרי. כאן עולה השאלה האם יש צורך במגזין מוזיקה שידבר לנשים? הרי כל מה שקיים היום בשוק המגזינים ועוסק במוזיקה (כן, גם Q האהוב שלי) מדבר בעיקר לגברים, גם אם לא בצורה ישירה. מה שמעלה נקודה עוד יותר מעניינת והיא האם יש הבדל בין כתיבה על מוזיקה שנעשית דרך עיניים נשיות לבין כזו שנעשית מנקודת מבט גברית?

מה שמפריע לי היא האוריינטציה אותה מקבל המגזין ומידת הרצינות בה הוא נלקח. מגזין כמו אסקוויר נחשב ליותר רציני ועמוק מאשר מגזין כמו קוסמופוליטן, אבל האמת היא ששניהם מוכרים לקהל היעד שלהם את התדמית האידילית שהם צריכים לשאוף אליה לדעתם. בקוסמופוליטן אולי ברור לכולם  הניסיון למכור את החלום באמצעות נעלי עקב אימתניות של לובוטון אבל אסקוויר, עם כל הגאווה העיתונאית שלהם ינסו למכור לקוראים את השעון של אומגה או את ג'קט הצמר של פראדה שלבש וויט בסשן הצילומים שנערך לכבוד הראיון בדיוק באותה צורה. ואז טוענים שמגזינים לגברים בכלל לא מתעסקים בשטחי.

השיר Woman Like A Man של דמיאן רייס עולה לי בזמן האחרון יותר ויותר באייפוד, כאילו בהזמנה ומסכם בצורה מדוייקת את הבעייתיות בלהיות אישה שיכולה לחשוב בשביל עצמה, שמקבלת מסרים סותרים מכל מי ומה שסובבים אותה. ככה זה כשרוצים גם וגם. השיר לא ממש מוכר, ושוחרר באוסף הבי-סיידים המצוין שלו, חלק מהשירים שם אפילו טובים יותר מהשירים באלבום הבכורה הנהדר שלו O.



אני רוצה לראות מגזין שידבר על מוזיקה בגובה העיניים ויפנה לקהל שאוהב מוזיקה, נקודה. לאנשים אינטליגנטים שבאמת נושמים וחיים מוזיקה, לא משנה אם הן נשים או גברים. לא צריכה להיות הפרדה בכזה עניין אוניברסאלי, ותאמינו לי שעם היצירתיות שהמפרסמים מראים עד כה, לא תהיה שום בעיה למצוא פרסומות לשים במגזין כזה.

יום שבת, 12 בינואר 2013

Top 5 - Coldplay

מזמן לא היה לי פה פוסט של Top 5, והאמת קצת התגעגעתי כי אני תמיד אוהבת להיזכר בשירים האהובים עלי של האמנים והלהקות שאני אוהבת, ולהיזכר איך שמעתי אותם בפעם הראשונה ומה הרגשתי אז. בנוסף, למרות שסגרתי זמנית את פרויקט בריטניה שלי אני חשה צורך להחזיר אותו לפעמים כי עם כל הכבוד, עדיין רוב האמנים שאני אוהבת מגיעים מהממלכה המאוחדת... אז הפעם הטופ 5 של קולדפליי.

קולדפליי (תמונה מפה)

התאהבתי בקולדפליי בפעם הראשונה ששמעתי אותם, זו היתה התקופה שבה כל להקה צעירה רצתה להישמע כמו רדיוהד בתקופת The Bends/OK Computer ורובן נשמעות דיי אותו הדבר ולא הציעו משהו חדש וייחודי להן. בקולדפליי היה את המשהו החמקמק הזה, איזשהו קסם שנראה כבר מהסינגל הראשון שלהם. זה לא ממש מפתיע אותי שהם היו בין השורדים היחידים מגל הלהקות ההוא, ולא סתם שורדים אלא כאלו שהגיעו לסטטוס של אחד מהרכבי הרוק הגדולים והמצליחים בעולם היום ולשמחת המאזינים, זה לא מגיע על חשבון היצירתיות. הסולן וכותב השירים העיקרי בלהקה, כריס מרטין, לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה - בראיון למגזין Q (גיליון ינואר 2012, בדיוק לפני שנה) הוא אמר שבצורה לא הגיונית בכלל עדיין יש לו את ההרגשה שקולדפליי מנסים להצליח, שהם עדיין אותה הלהקה הצעירה ולא-מוכרת שהיו בתחילת הדרך. כנראה שזה מה שגורם לו לכתוב אלבומים שכל אחד מהם גדול ובומבסטי יותר בסאונד שלו מהקודם. מרטין מסכם את זה יפה באותו הריאיון:

"Each album is a statement about how I feel about life. I'm trying to work out everything in each album so by the time it's finished I don't have anything left"

וכמובן שאפשר להבין את זה, הרי ההצלחה של קולדפליי גדלה מאלבום לאלבום וחשפה את הלהקה לקהל רחב יותר, כזה שלא היה שם בהתחלה אבל נסחף בהייפ המוצדק. רק הגיוני שעם השתנות החוויה של הקהל מהלהקה גם תשתנה החוויה של הלהקה באופן שישפיע על היצירה שלה. 

אני חייבת להודות שאני חושבת שהיצירה הטובה ביותר ששיחררה הלהקה היא האלבום השני  A Rush Of Blood To The Head ולא כל כך התחברתי למה שהגיע אחריו כאלבומים שלמים. הסינגלים היו טובים אבל לא כמו השירים באלבום ההוא (ואני אפילו לא הולכת לדבר על השיר עם ריהאנה). מבחינתי זה משהו של התחברות שלי להרכב המדוייק של המוזיקה והמילים, באלבום שבו דווקא השירים שלא יצאו כסינגלים היו הטובים יותר. במעמדם החדש של קולדפליי כלהקת איצדיונים פר אקסלנס קצת קשה לשמוע אותם מנגנים חלק מהשירים הפחות קליטים מהאלבום השני, כחלק מהשדרוג הם צריכים יותר המנונים - שירים כמו Viva La Vida או Paradise, וזה בסדר. You win some, you lose some.

1. Shiver

הסינגל הראשון של הלהקה, עם השפעה כבדה של רדיוהד מתקופת The Bends. מרטין מדבר פה על בחורה שלא רואה אותו ממטר ורוצה מישהו אחר, אירוני בהתחשב במי שהוא נשוי לה כיום... כאילו אז הוא היה "הידיד" ותמיד היה שם בשבילה, חיכה בתור עד שהיא תשים לב אליו. לפי השיר הוא עשה מה שכל בחור מתבגר שרוצה להשיג את הבחורה, ינסה להשתנות כדי שהיא תראה שזה הוא שהיא באמת רוצה. 



2. The Scientist

אחד משירי בקשת הסליחה הטובים ביותר שאני מכירה. בלדת פסנתר עדינה שמלווה בקול הגבוה של מרטין. הוא רוצה להתחיל מחדש משהו שהתקלקל, וכמו שעובדים במחקר מדעי, הוא מנסה להבין מה התקלקל שם. מעבר לכל זה, הוא רק רוצה להגיד שהוא מצטער.



3. Warning Sign

השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום השני של הלהקה, מרטין מספר לנו בשיר הזה על מצב לא פשוט בקשר זוגי, הוא מתאר משהו שקורה להרבה אנשים, שטוב להם בקשר אבל הם מרגישים שהם מפספסים משהו טוב יותר שמחכה להם מחוץ לקשר, שהם מנסים בכוח לחפש סימני אזהרה כדי שיהיה להם תירוץ כדי לא להתחייב ולהישאר עם רגל אחת בחוץ. עד שהאדם הזה כבר נמצא בחוץ, הוא מבין את הטעות שהוא עשה, שבן/בת הזוג הם בעצם אלו שהם חיפשו כל הזמן הזה ושהם כל כך מתגעגעים אליהם. מכירים את הביטוי הכואב "את/ה עוד תחזור על ארבע?" אז בדיוק זה. 



4. Fix You

השיר הזה נכתב ע"י מרטין עבור אשתו, גווינית' פאלטרו, לעזור לה (וגם לעצמו) להתמודד עם המוות של אבא שלה, השחקן ברוס פאלטרו. זה שיר שמתחיל לאט, עם אווירה כנסייתית של אורגן, כמו מזמור ששר סולן במקהלת כנסייה, מכריח אותנו להקשיב למילים המלנכוליות אך במהלך מאוד חכם זה גורם לנו כמאזינים להתרוממות רוח, בלי להרגיש שמספרים לנו קשקושי ניו-אייג' קלישאתיים. אלו מילים מהלב שנאמרות למישהו שמאוד אכפת ממנו ורוצים להגיד לו שבאמת יהיה בסדר, למרות שעכשיו נראה שלא. סולו הגיטרה המצויין באמצע השיר מוביל אותנו לסיום גדול ואופורי, שמביא גם הוא לאופטימיות בלתי נשלטת. המילים החוזרות בפזמון הן חלק ממה שעושה את השיר לכל כך מיוחד בעיני והן גורמות לעיניים שלי להתמלא בדמעות כל פעם שאני שומעת אותן בשיר:

Lights will guide you home,
And ignite your bones
And I will try, to fix you




5. Every Teardrop Is A Waterfall

עם הגיטרה החשמלית שנשמעת כמו חמת חלילים בנגינה מסורתית אך מעודכנת, קולדפליי נכנסו לעולם האיצטדיונים שכולו בטכני-קולור. זה אחד השירים הכייפיים והסוחפים שכתב מרטין, שמלווה בקליפ שהוא חצי סטופ-מושן גרפי מאוד. 


עכשיו תסתכלו על הקליפ הזה ותקשיבו לשיר ותחזרו לקליפ של Shiver ותראו את ההבדל ביניהם. בקליפ של Shiver, קודם כל חברי הלהקה נראים ממש ילדים, זו יכולה היתה להיות כל להקה בריטית צעירה מבחינתנו אם לא היינו יודעים יותר טוב. בנוסף הפשטות שניכרת שם מדגישה את העובדה שנראה שקולדפליי של היום וקולדפליי של אז מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. חדר לבן מרוהט בסגפנות, להקה של בחורים שלבושים בטישרטים ומכנסי חאקי ותספורות גרועות. המצלמות פועלות כמתעדות שקטות ברקע ולא כחלק אינטגרלי שבונה את ה"קטע" של הקליפ, כי אין לו בעצם קטע. ארבעה חברים שמנגנים יחד ומישהו במקרה היה מצלם זה קטע? כריס מרטין מנגן בגיטרה, כאילו עדיין מתחבא מאחוריה, מרגיש יותר נוח שיש לו את ההגנה שלה. בקליפ של Every Teardrop Is A Waterfall המצב שונה לחלוטין - יש לנו עדיין ארבעה חברים שמנגנים אבל הם כבר לבושים במיטב הטרנדים הניאונים האחרונים (ועם תספורות הרבה יותר טובות), להטוטי המצלמה והעריכה הדיגיטלית מבלבלים לנו קצת את העיניים ומעשירים את החוויה הכללית, אבל מסיחים מעט את הדעת מהמוזיקה, וכריס מרטין נראה נינוח בעור שלו, כבר לא צריך להתחבא. גם הוא וגם שאר חברי הלהקה are assuming their rock star status. המוזיקה עצמה יותר פופית והמנונית, מיועדת לקפיצות מהזן הלא כואב. 

איזה הבדל עושות 11 שנים. האם מרטין וחבריו ידעו שזה מה שהולך לקרות איתם בעתיד? לפי מה שנראה בראיונות מוקדמים של מרטין, הוא לא ידע או לפחות לא כיוון את עצמו להיות חלק מאחד מההרכבים המצליחים כיום. בראיון מתקופת האלבום הראשון שנתן מרטין ל-Q (גיליון אוקטובר 2001) הוא נשאל איפה הוא רואה את עצמו בעוד 15 שנים. מרטין עונה בחצי צחוק "I suppose I'll be a singer in a Coldplay tribute band". אני חושבת שזה מגלם את הענווה שהוא חש עד היום מול הגיבורים המוזיקליים שלו, בונו לדוגמא, אבל כבר מתחיל להרגיש יותר נוח במצב המשודרג. משום מה לא נראה לי שהתחזית שלו תתגשם.

יום שלישי, 8 בינואר 2013

בשמיעה חוזרת - Songs About Jane

אני יודעת שלא פרסמתי פוסטים לאחרונה, אבל אני מבטיחה שאני עדיין כאן ושאני עובדת על כמה פוסטים מאוד מעניינים שיפורסמו פה בשבועות הקרובים אז שווה להישאר.

היום חזרתי לשמוע אלבום שלא שמעתי כבר מזמן, אלבום הבכורה של מארון 5, Songs About Jane. בשלב מסויים בהתפתחות הטעם המוזיקלי שלי, בדיוק כשהאלבום הזה יצא הייתי בתקופה שאני מחפשת מוזיקה לפי הבס, אין לי מושג למה. חיפשתי משהו שיכניס את הנשמה של הבס שכל כך נוכחת במוזיקת פ'אנק, בגישה המשוחררת והאגרסיבית יותר של הרוק. ומארון 5 נכנסו בדיוק בנישה הזו.

תמונה מפה

האלבום Songs About Jane היה אסופה של שירים שהחוט המחבר ביניהם הוא שברון לב ממערכת יחסים שחווה הסולן אדם לווין. יש פה את ספקטרום הרגשות המתלווה לפרידה - אכזבה, עצבים, תסכול, תיעוב עצמי, חולשה מול משהו חזק ממך וגם השלמה. אני חושבת שמכל מה שמארון 5 הוציאו, הם לא הגיעו ולא יגיעו יותר לאלכימיה הנהדרת שהתרחשה באלבום הזה. המוזיקה היתה פופ-רוק עם נגיעה בלוזית שלווה בבס דומיננטי שנתן למילים הטעונות ממילא של לווין את הנופך הסקסי שהן היו צריכות.

דווקא שני השירים הכי פחות טובים בעיני באלבום, This Love הפופי ו-She Will Be Loved בעל המלודיה הדביקה היו הסינגלים שהכי הצליחו ממנו, אבל מבחינתי שניים מהשירים הטובים ביותר באלבום הם דווקא אלו שלא שוחררו כסינגלים. עכשיו, אחרי דיי הרבה זמן שלא שמעתי אותם אני שמחה לראות שיש להם את אותה ההשפעה עלי ושהם עדיין נוגעים בי באותה צורה, ומבחינתי הם לא איבדו את הקסם הראשוני שהיה להם.

הסיגנל הראשון שיצא מהאלבום, Harder To Breath הוא באופן אירוני השיר בו הבס הוא הכי פחות דומיננטי, והוא הכי רוקיסטי וכבד מהאלבום. העובדה שהוא השיר שפותח את האלבום היא מין הצהרת כוונות מצד לווין. השיר הזה מבטיח דם יזע ודמעות (לאו דווקא בסדר הזה) והוא בהחלט מקיים. יש פה את כל התיעוב והפחד שמתלווים להתפרקות של מערכת יחסים. אפילו שהוא לא מאוד פ'אנקי יש פה phrasing נפלא ומאוד מדוייק של לווין. אפילו שיש פה המון מילים הן זורמות כל כך חלק שאפילו לא מרגישים בעומס.


לשיר Tangled יש בס מלוכלך ברקע שמלווה את הגיטרה המובילה וקובע את הטון. זה שיר שמתאר את השלב הזה של מערכת היחסים בו שניכם כבר מושכים בכתפיים ורוצים להיפרד כידידים (פחות או יותר) אבל ההרגשה של האובדן האפשרי היא כל כך גדולה כי אתם כל כך מושקעים במערכת הזו שבניתם עד שלמרות שההיגיון אומר לעזוב, מנסים למשוך עוד קצת, ושום טוב לא יכול לצאת מזה. המילים פה לא סבוכות מדי או מעורפלות אבל הן מתאימות בדיוק לגישת ה- no bullshit שנוטפת מכל השירים באלבום.


עם הגרוב הממכר של השיר The Sun לווין יכול גם לשיר מתכונים לקרפעלך ולא יהיה לי אכפת. אבל כדאי להקשיב למילים פה מכיוון שהן לדעתי מהטובות שכתב לווין. זה שיר של הרבה עצב אבל גם של השלמה ו-closure. הפזמון אומר הכול:

But I cannot forget
Refuse to regret
So glad I met you and
Take my breath away
Make everyday
Worth all of the pain that I have gone through

בסופו של דבר כל כאב הלב והבעיות בקשר היו שוות את זה, ללא חרטות.


כל אדם שנכנס ויוצא מהחיים שלנו משאיר עלינו את החותם שלו, בצורה חיובית יותר או פחות, אבל צריך לדעת לקחת את הכאב והאכזבה ולשלב אותנו באישיות שלנו כמשהו שיעשה אותנו חזקים יותר ושלמים יותר ואני חושבת שזה מה שהאלבום הזה נתן ללווין, זו היתה הדרך שלו להוציא את כל מה שהוא הרגיש לגבי הקשר הזה מהמערכת, ואם כתוצאה אנחנו כמאזינים נשארנו עם האלבום הזה ביד, אפשר להגיד שכן, זה היה שווה את כל זה.