שני פוסטים בשבוע הם משהו מאוד לא אופייני לקצב החיים שלי ולזמן שיש לי להקדיש (לצערי הרב) לכתיבה, אבל לא כל שבוע אני הולכת להופעה של מר גרג דולי.
אני חושבת שראיתי הופעות של דולי בלייב 3 או 4 פעמים, רובן בבארבי, ולמרות שאני יודעת למה לצפות, אני אף פעם לא באמת יודעת מה מחכה לי. כי כל הופעה היא בקונסטלציה קצת שונה, עם הטוויילייט סינגרז, עם האפגן וויגז, במסגרת ה-Gutter Twins עם מארק לנגאן, אבל הפעם זה במסגרת עצמו, סולו.
אני חייבת להתוודות, יש לי קראש על גרג דולי. זהו, אמרתי את זה. לכולנו מגיע איזה קראש על סלב לא? הקראש הזה לא התפתח ביום, הוא נבנה במשך שנים, דרך מוזיקה והופעות. האמת היא שעד שהייתי בצבא אפילו לא ידעתי מי זה גרג דולי. ידיד שפגשתי במקרה ברכבת נתן לי לשמוע להקה שהוא גילה, טווילייט סינגרז. זה היה שיר מהאלבום הראשון של ההרכב, Twilight והוא היה חולמני ועדין, עם אדג' שמשך אותי אליו. קניתי את הדיסק והאזנתי לו לא מעט, ואז המשכתי בחיי.
הצטלבות הדרכים הבאה שלי עם דולי היתה כמה שנים אחר כך. הייתי מסתובבת בשעות הפנאי בחנות טאואר רקורדס בקניון, מעבירה אצבעות מרפרפות על כל הדיסקים שאין לי כרגע כסף לקנות וזמן להקשיב להם, וכמובן כמו בכל חנות מוזיקה טובה, פיתחתי מערכת יחסים ידידותית עם הבחור שעבד שם, אני זוכרת שהיה לו זקן זיפים לא מטופח בעליל, משקפיים וכובע מצחייה נצחי. בעוונותי אני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו. אבל הוא דיבר על מוזיקה בלהט שבזמנו יכולתי רק לחלום עליו וכל פעם שעברתי שם הוא דחף לי ליד את האלבום 1965 של האפגן וויגז וניסה לשכנע אותי לקנות אותו בהתלהבות. לא הכרתי את האפגן וויגז באותו זמן, זו היתה תקופה פחות אקספרימנטלית מבחינה מוזיקלית בשבילי, לא הרחבתי יותר מדי את האופקים שלי לכיוונים לא צפויים לי, אבל משהו גרם לי לקנות את האלבום הזה, בלי להקשיב לו אפילו. אני חושבת שזו היתה נקודת מפתח בדרך הליקוט של מוזיקה אצלי בשנים שעיצבו את הטעם המוזיקלי הסופי שלי.
אחרי שהאזנתי לאלבום הזה בפעם הראשונה עף לי המוח. זה היה כמו משב רוח מרענן לשגרה המוזיקלית שלי. זה היה רועש. סליזי. rough around the edges. וכל כך, כל כך סקסי. לא חשבתי בזמנו על למה הבחור נתן לי דווקא את האלבום הזה אבל בירכתי אותו על כך. זה היה שונה ממה ששמעתי באותה תקופה, שהיה בעיקר רוק אמריקאי מתחילת שנות ה-2000. לא היה לי ספק שנפלתי על משהו אמיתי ואותנטי, לא מהונדס או מופק לעייפה באף צורה, וממש אהבתי את זה.
משם הדרך לאלבומים נוספים של האפגן וויגז והטווילייט סינגרז היתה קצרה, ועם כל אלבום, אם בעבר או אם בהווה נחשפתי לעוד צדדים של דולי דרך המילים שלו ודרך ההגשה הייחודית לו. השירים הפכו להיות חוויה אישית, הרגשתי מושקעת רגשית במוזיקה, החיבור שלי אליה היה חזק בצורה לא ברורה. התחושות האלו של חוסר קבלה, אהבה, אובדן, התמכרות, גמילה, אופוריה והנפילה שלאחריה שהיו מאוד נוכחות בכתיבה של דולי. הרצון הכמעט אובססיבי שלו לבצע תרפיה באמצעות המוזיקה, לחטט בפצעים הפתוחים כדי לנסות להגיע לפתרון ולהביא לריפוי ותוך כך להפנות זרקור עוצמתי לכל התחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתן ולשים אותן במרכז הבמה.
אני לא יודעת מה יהיה הדבר הבא שדולי יחליט לעשות אבל אני יודעת שאני כבר מצפה לזה בכיליון עיניים. נראה שהשנים לא מקהות את החושים שלו, ההפך הוא הנכון בעיני. היצירה שלו היתה ועודנה משובחת, רק כל פעם מזווית קצת שונה. וזה פשוט נהדר.
אז אני אהיה מחר בבארבי, ולא משנה לאיזה סיבוב דולי יחליט שהוא לוקח אותי הפעם, אני בטוחה שזה יהיה מענג בדיוק כמו בפעם הראשונה, אם לא יותר.
אני חושבת שראיתי הופעות של דולי בלייב 3 או 4 פעמים, רובן בבארבי, ולמרות שאני יודעת למה לצפות, אני אף פעם לא באמת יודעת מה מחכה לי. כי כל הופעה היא בקונסטלציה קצת שונה, עם הטוויילייט סינגרז, עם האפגן וויגז, במסגרת ה-Gutter Twins עם מארק לנגאן, אבל הפעם זה במסגרת עצמו, סולו.
 |
| גרג דולי (תמונה מפה) |
אני חייבת להתוודות, יש לי קראש על גרג דולי. זהו, אמרתי את זה. לכולנו מגיע איזה קראש על סלב לא? הקראש הזה לא התפתח ביום, הוא נבנה במשך שנים, דרך מוזיקה והופעות. האמת היא שעד שהייתי בצבא אפילו לא ידעתי מי זה גרג דולי. ידיד שפגשתי במקרה ברכבת נתן לי לשמוע להקה שהוא גילה, טווילייט סינגרז. זה היה שיר מהאלבום הראשון של ההרכב, Twilight והוא היה חולמני ועדין, עם אדג' שמשך אותי אליו. קניתי את הדיסק והאזנתי לו לא מעט, ואז המשכתי בחיי.
הצטלבות הדרכים הבאה שלי עם דולי היתה כמה שנים אחר כך. הייתי מסתובבת בשעות הפנאי בחנות טאואר רקורדס בקניון, מעבירה אצבעות מרפרפות על כל הדיסקים שאין לי כרגע כסף לקנות וזמן להקשיב להם, וכמובן כמו בכל חנות מוזיקה טובה, פיתחתי מערכת יחסים ידידותית עם הבחור שעבד שם, אני זוכרת שהיה לו זקן זיפים לא מטופח בעליל, משקפיים וכובע מצחייה נצחי. בעוונותי אני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו. אבל הוא דיבר על מוזיקה בלהט שבזמנו יכולתי רק לחלום עליו וכל פעם שעברתי שם הוא דחף לי ליד את האלבום 1965 של האפגן וויגז וניסה לשכנע אותי לקנות אותו בהתלהבות. לא הכרתי את האפגן וויגז באותו זמן, זו היתה תקופה פחות אקספרימנטלית מבחינה מוזיקלית בשבילי, לא הרחבתי יותר מדי את האופקים שלי לכיוונים לא צפויים לי, אבל משהו גרם לי לקנות את האלבום הזה, בלי להקשיב לו אפילו. אני חושבת שזו היתה נקודת מפתח בדרך הליקוט של מוזיקה אצלי בשנים שעיצבו את הטעם המוזיקלי הסופי שלי.
אחרי שהאזנתי לאלבום הזה בפעם הראשונה עף לי המוח. זה היה כמו משב רוח מרענן לשגרה המוזיקלית שלי. זה היה רועש. סליזי. rough around the edges. וכל כך, כל כך סקסי. לא חשבתי בזמנו על למה הבחור נתן לי דווקא את האלבום הזה אבל בירכתי אותו על כך. זה היה שונה ממה ששמעתי באותה תקופה, שהיה בעיקר רוק אמריקאי מתחילת שנות ה-2000. לא היה לי ספק שנפלתי על משהו אמיתי ואותנטי, לא מהונדס או מופק לעייפה באף צורה, וממש אהבתי את זה.
משם הדרך לאלבומים נוספים של האפגן וויגז והטווילייט סינגרז היתה קצרה, ועם כל אלבום, אם בעבר או אם בהווה נחשפתי לעוד צדדים של דולי דרך המילים שלו ודרך ההגשה הייחודית לו. השירים הפכו להיות חוויה אישית, הרגשתי מושקעת רגשית במוזיקה, החיבור שלי אליה היה חזק בצורה לא ברורה. התחושות האלו של חוסר קבלה, אהבה, אובדן, התמכרות, גמילה, אופוריה והנפילה שלאחריה שהיו מאוד נוכחות בכתיבה של דולי. הרצון הכמעט אובססיבי שלו לבצע תרפיה באמצעות המוזיקה, לחטט בפצעים הפתוחים כדי לנסות להגיע לפתרון ולהביא לריפוי ותוך כך להפנות זרקור עוצמתי לכל התחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתן ולשים אותן במרכז הבמה.
אני לא יודעת מה יהיה הדבר הבא שדולי יחליט לעשות אבל אני יודעת שאני כבר מצפה לזה בכיליון עיניים. נראה שהשנים לא מקהות את החושים שלו, ההפך הוא הנכון בעיני. היצירה שלו היתה ועודנה משובחת, רק כל פעם מזווית קצת שונה. וזה פשוט נהדר.
אז אני אהיה מחר בבארבי, ולא משנה לאיזה סיבוב דולי יחליט שהוא לוקח אותי הפעם, אני בטוחה שזה יהיה מענג בדיוק כמו בפעם הראשונה, אם לא יותר.
