יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

Sound City: Real To Reel

באיחור אופנתי פחות או יותר הצלחתי למצוא את הזמן לצפות בסרט הדוקומנטרי Sound City שמהווה את הבכורה של דייב גרוהל (סולן הפו פייטרז בהווה, מתופף נירוונה בעבר) כבמאי והוצג בפסטיבל סאנדאנס השנה. הסרט מספר את סיפורו של האולפן המיתולוגי .Sound City, בו עברו עשרות רבות של אמנים שהקליטו בו אלבומים שהפכו להיות אבני דרך ברוקנרול. אבל מעבר לכך, הוא מספר את סיפורה של תקופה קסומה ברוקנרול, בה הכול היה תמים יותר וזורם יותר, שדברים קרו בה בצורה אורגנית והדבר שהניע את כולם לא היה דווקא הכסף אלא הרצון לעשות משהו עם היצירה שיש בתוכם. הקליטו שם כמה מן האמנים הגדולים שהיום מהווים שם שגור בכל פה של חובב מוזיקה – פליטווד מק, ניל יאנג, הגרייטפול דד וריק ספרינגפילד, אם למנות רק כמה מהם.

כרזת הסרט (תמונה מפה)
 



חלק לא מבוטל מהסרט מתעכב על הקונסולה האגדית שהיתה באולפן, לוח האם של ספינת החלל, כמו שהיא נקראת שם. זו היתה קונסולת Neve שכמוה יצרו 4 בלבד כי היא היתה כל כך סבוכה, והיא עלתה מחיר שערורייתי בזמנו, אבל היא אפשרה לשלוט על הכול. ואני מתכוונת לכל צליל, פריטה, או מכה על התוף. בעצם השליטה המוחלטת הזו בכל מה שקורה באולפן היא זו שהביאה את הסאונד שהאולפן הזה נתן להיות כל כך טוב. במיוחד בדגש על הקלטת ליין התופים שהיא הלב והבסיס של כל שיר רוק טוב.


קונסולת Neve באולפן Sound City (תמונה מפה)
 
זו היתה המוזיקה נטו, בלי פעלולים, בלי ווקודרים, אבל שם הומצא מושג ה"מפיק" מעבר להיותו  המנהל האדמניסטרטיבי. שם התואר הזה התפתח שם למישהו שהיום לא רואים שום אלבום, באף ז'אנר בלעדיו, הוא זה שצריך לתת לאמן להעביר את המוזיקה שיש לו בראש להקלטה בצורה הטובה ביותר. היום אנחנו אפילו לא חושבים על זה כי זה כל כך מובן מאליו, אבל זה רק מראה איזה מקום חשוב היה לאולפן הזה בהיסטוריה של המוזיקה בכלל.

האולפן ירד מגדולתו בשנות ה-80 המאוחרות, עם כניסתו של העידן הדיגיטלי לעולם המוזיקה. פתאום כולם רצו לעבוד עם ציוד דיגיטלי, עם מכונות תופים וסינתיסייזרים ושכחו את הסאונד ה"חי" שעשה אמנים לגדולים כל כך זמן לא רב קודם. פתאום הכול נשמע גדול מדי, מופק מדי וסינתטי. בגלל חוסר היכולת לרדוף אחרי העידן החדש, סאונד סיטי נשארה אי שם מאחור, אולפן מאובק והרוס שנשכח בתהום הנשייה.
כל זה השתנה כשהגיעו שלושה חבר'ה, להקה שנקראת נירוונה. הם הביאו לאולפן הזה משהו אמיתי, שלא צריך עיבוד מיוחד, רק יד מכוונת שהתקבלה מהמפיק בוץ' ויג. אמנם היה שם קצת ציוד דיגיטלי, אבל לב ליבו של Nevermind, האלבום שהחזיר את האולפן לתמונת המוזיקה, היה הביצוע הכמעט נא, חשוף עד לשד העצמות של השירים באלבום. פתאום כולם רצו לעבוד באולפן הזה בגלל שזה המקום בו נירוונה הקליטו את האלבום המיתולוגי ההוא. כאילו נרשם מיאוס מהציוד הדיגיטלי שכולם נהרו אחריו, פתאום לא רצו משהו מושלם במוזיקה, רצו משהו אמיתי. פשוט להיכנס לאולפן ולהקליט כמו להקה. לחזור לבסיס שמגדיר את המוזיקאי.

וכשהמוזיקאים האלו נכנסו לאולפני סאונד סיטי הם ידעו מה הם מקבלים, מקום שהדיגיטציה לא הגיעה אליו, מקום שטכנאות האולפן וחיתוך סרט ההקלטה עדיין היו בגדר אמנות. לא נכנסה לשם התוכנה שסחפה את עולם המוזיקה בזמנו ועד היום Pro Tools. התלונה העיקרית כלפי התוכנה היתה שהיא מאפשרת גם לאנשים לא מקצועיים להפוך לכוכבים. בשלב מסויים הקידמה היתה אגרסיבית מדי והאולפן קרס מחוסר יכולת להתמודד מול המהפכה הדיגיטלית הזו. האולפן המפואר שידע אמנים ענקיים שצעדו והקליטו בו התפוגג בצורה מינורית.

אבל אז נכנס לתמונה דייב גרוהל, אותו בחור צעיר שהקליט שם את האלבום ששינה את חייו ועכשיו הוא רוק סטאר. קשה מאוד שלא לאהוב את דייב גרוהל, שקנה את הקונסולה האגדית לאולפן 606 שהקים אצלו בבית. אין פה הרגשה שהוא עשה את זה ממניעים לא טהורים, אלא רק מאהבה למוזיקה ומכבוד להיסטוריה העשירה והכמעט בלתי ניתנת לתפיסה של האולפן הזה. כדי לכבד את המורשת המטורפת של סאונד סיטי גרוהל החליט לאסוף את חלק מהאמנים המקוריים שהקליטו בסאונד סיטי וליצור מוזיקה חדשה על הקונסולה הישנה. המטרה היתה להיכנס לאולפן "כמו פעם" ופשוט לנגן, למצוא את הטעויות הנהדרות שהופכות מוזיקה למשהו גדול באמת. לעבוד מהגיטרה להקלטה וזהו, לא לנתח יותר מדי את הקסם שמתרחש כשאתה עושה משהו שבאמת בוער בך.

אחד הדברים שהכי הקסימו אותי מכל הראיונות בסרט על האולפן ועל דרך ההקלטה ה"ישנה" הם שאתה רוצה לשמוע מוזיקה שנשמעת שהוקלטה בידי אנשים אמיתיים ולא מכונות, המטרה היא לחזור לאנושיות. גרוהל אומר שמה שיוצר מוזיקה טובה בעיניו היא העובדה שהיא מוגבלת, יש לך 24 ערוצים וזה כל מה שאתה מקבל כדי לעשות את הכי טוב שלך. אתה לא יכול לחזור לעבוד על מה שהקלטת במחשב, כמו באולפן דיגיטלי מכיוון שהכול כבר נמצא על הסליל. אי אפשר לנסות לשפר על הקיים אלא רק להתחיל מהתחלה. זה הקסם שרוצים לחזור אליו ולשמר במוזיקה של היום.

בעצם הרבה פעמים כשמדברים בסרט על סאונד סיטי מדברים על Feel,התחושה שמקבלים ממשהו קסום שקורה באולפן או שמקבלים מאמן מסויים איתו אתה באינטראקציה. כשגרוהל שואל את בוץ' ויג, מי שהפיק גם את האלבום המלווה את הסרט איך הוא מגדיר את המושג החמקמק הזה, הוא עונה את התשובה הבאה שכמו מסכמת את כל המסר של הסרט.

"Every time you take a breath your body expands and every time you exhale your body collapses a bit, music does that, and it's so subtle. Feel is about being human"


באופן מעניין, כמין חיבור בין הגישה החדשה לישנה, גם טרנט רנזור, הרוח החיה מאחורי Nine Inch Nails מצא את עצמו מגוייס לטובת הפרויקט. רנזור הוא מחלוצי השימוש בדיגיטציה ככלי ולא כמשענת, אבל יחד עם זאת הוא עדיין חושב אנאלוגית. הוא מסתמך על ההכשרה הקלאסית שלו כדי ליצור מוזיקה, אבל מכניס את הצלילים הדיגיטליים בפיוז'ן כל כך נקי שזה נשמע נכון ולא מלאכותי. בסרט, אחד הדברים הנכונים והמעניינים שהוא אומר הוא שגם עם כל הטכנולוגיה והכלים הממוחשבים שמאפשרים לכל אחד ליצור אלבום בבית, המוזיקה שנעשית היום היא לא טובה יותר מזו שנעשתה פעם, באולד סקול. אתה עדיין צריך לדעת לבנות מוזיקה ולהרגיש אותה כדי ליצור משהו טוב באמת.

שניים מהשירים הכי טובים שיצאו מהפרויקט הזה שסוכם באלבום המלווה את הסרט Sound City: Real To Reel (להאזנה לאלבום במלואו) היו שיתופי פעולה עם שניים מהאמנים המקוריים שהקליטו בסאונד סיטי, You Can't Fix This בו שרה סטיבי ניקס ו-The Man That Never Was בו שר ומנגן ריק ספרינגפילד. שניהם מוכיחים שהם לא איבדו גרם מאבק הכוכבים שהם מפזרים על כל דבר בו הם נוגעים, גם ממרחק כל השנים. גם כאשר אנחנו יודעים שההקלטה היא חדשה, מהשנים האחרונות, יש פה איזה טעם של פעם, ואני חושבת שככה גרוהל הגיע למטרה שלו, להראות שהקלטה אנלוגית של משהו אמיתי עולה עשרות מונים על כל מוזיקה ממוחשבת עמוסת אפקטים ופעלולים ששוכחת שהדיגיטציה היא כלי ולא מטרה.
 




במעמדו הנוכחי של גרוהל הוא יכול היה להביא לאחד מרגעי השיא של הסרט – הוא וקריסט נובוסליק (הבסיסט לשעבר של נירוונה) מנגנים עם פול מקרתני בסטודיו של גרוהל, ויש פה סגירת מעגל. גרוהל מנגן עם האמן שגרם לו לרצות להיות מוזיקאי ומקליט אותה על הקונסולה שעליה הוקלט האלבום ששינה את חייו.
 

אני חייבת להגיד שבתוך אחת שמאוד אוהבת תיעוד של מוזיקה, אם זה בספרים ביוגרפיים או אם זה בסרטים או סדרות, מאוד אהבתי את הסרט הזה. גרוהל הצליח להעביר תקופה ענקית ברוקנרול דרך סיפור קטן של אולפן אחד שבדרך מקרה או מזל הכול עבר דרכו. הדגש פה הוא על הצורך להיות אנושי במוזיקה שלך, עם כל הקידמה, ועם כל המכשור המשוכלל והגאדג'טים שעוטפים היום אמנים. המטרה היא לשאוף ולהיות כמה שיותר אמיתי, עם כמה שפחות מסכות וכמה שפחות מחסומים בינך כאמן לבין הקהל שלך. אני חושבת שאם להקות צעירות יזכרו את המסר הזה אנחנו עתידים לראות מוזיקה שרק תלך ותתפתח ותהיה משהו חדש ומרגש, ושתהיה טובה לפחות כמו המוזיקה הזו "של פעם".