פלייליסט אהבה אלטרנטיבי

אהבה יכולה להיות הדבר הכי פשוט בעולם אבל גם הכי סבוך, היא יכולה לבוא בקלות והיא יכולה להיות קשה מאוד להשגה. בכל מקרה היא אחד הדברים המורכבים ביותר וחומר הגלם הכי טוב ליצירה בכל סוג מדיה - ספרות, קולנוע, טלוויזיה או מוזיקה. 

לכן ההפרדה של שירי "אהבה" קלאסיים מול כל השאר לא היה ברור לי אי פעם. למה הוחלט מתישהו שיש רק דרך קלאסית אחת לבטא אהבה? למה היא חייבת להיות רק רומנטית? למה צריך לדבר עליה במיינסטרים רק במושגים הכי פשטניים ו(תסלחו לי) נמוכים? במיוחד כשמדובר ברגש שנכון לכל כך הרבה מצבים בחיים שלנו ומשהו שהוא כל כך אמורפי ואינדיבידואלי שהוא אומר משהו אחר לכל אחד ובצורה כל כך אישית. 

אז החלטתי (באיחור אופנתי) להרים את הכפפה הוירטואלית שאף אחד לא זרק לי ולבנות פלייליסט אלטרנטיבי לנפש האלטרנטיבית. אז נכון, יכול להיות שהשירים פה לא יזעקו "אהבה" בצורה הקלאסית בה האכילו אותנו מהיום שלמדנו מה זה ולנטיינ'ז. אבל כמות האהבה שהם אוצרים בחובם היא לפעמים יותר משאני יכולה להכיל. 

סיכום השנה שלי - השירים שהכי אהבתי ב-2013

האמת, אחרי שהחלטתי לכתוב את הפוסט המסכם את השנה הזו מבחינתי נורא התבאסתי, כי בהסתכלות על השירים הכי מושמעים באייפוד שלי ראיתי שירים נהדרים אבל רבים מהם יצאו בסוף 2012, שמסתבר היתה תקופה מאוד פוריה למוזיקה שממש אהבתי. נו שוין. 

אז החלטתי לארגן מחדש את השורות ולחלוק איתכם בשמחה רבה ועם כל המכשולים, את המוזיקה שהכי אהבתי שיצאה ב-2013. מן הסתם, עקב הגרגרנות המוזיקלית בה אני לוקה, הרשימה המינימלית ביותר שהצלחתי להרכיב היתה של 10 שירים, אין מצב ל-Top 5 בסיכום שנה! על חלק מהשירים כבר כתבתי כאן, אבל אני שמחה שיש פה שירים שעוד לא הופיעו בפוסטים קודמים, פשוט לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה לכתוב עליהם...כנראה שטוב שיש סיכום שנה.

1. Tom Odell - Can't Pretend

סינגל הבכורה של טום אודל אמנם שוחרר בתחילת 2013 אבל הפך להיות פופולארי ברדיו בארץ רק בתקופת הקיץ, כמה חודשים מאוחר יותר. נו, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הזה נוטף תשוקה, ואני כל כך אוהבת את הרגשת הדחיפות (urgency, ככה מתרגמים את זה?) ואני אוהבת את העובדה שהשיר מתחיל איטי ושקט ומתפתח לקרשנדו אדיר שמובל על ידי הקול הנהדר של אודל. 

2. John Newman - Love Me Again

פצצת נו-סול ממכרת ורקידה. בהחלט אחד השירים ששימח אותי במיוחד לשמוע ברדיו במהלך השנה. מה שאני מאוד אוהבת בניומן הוא ההתמסרות המלאה שלו לסגנון המתאים למוזיקה שהוא עושה והעובדה שיש לו כל כך הרבה גרוב יחסית לבחור בריטי מפעימה אותי כל פעם מחדש. כיף טהור. 

3. Ellie Goulding - Burn

את אהבתי לאלי גולדינג הבעתי כבר בפוסטים קודמים, אבל לא יצא לי לכתוב על השיר הזה, שיצא מתוך האלבום האלקטרוני שהיא שחררה השנה, במקביל לאלבום יותר שקט.  השיר הזה קסום בעיני כי הוא מצד אחד מאוד מתכתי ואלקטרוני אבל יש לו נשמה ויש בו כל כך הרבה אושר. אני חושבת שלאלי גולדינג יש את אחד הקולות המיוחדים והייחודיים בעולם הפופ העכשווי ואני תמיד מסוקרנת לראות מה הדבר הבא שהיא תעשה, וזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על הרבה מוזיקאיות שפעילות היום. 

4. Everything Everything - Don't Try

הלהקה הזו הפכה לאחד המרעננים שלי השנה, אני כל כך שמחה שהאלבום הזה יצא בתחילת השנה, אם הם לא היו נכנסים לרשימת סיכום השנה שלי הייתי מתאכזבת קשות. כל שיר מהאלבום האחרון של הלהקה Arc הפך מיידית לפיבוריט זמני אצלי. האמת שהשיר הזה קיבל פייט מאוד רציני למקומו ברשימה עם השיר מהמם החושים של הלהקה Cough Cough אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי להכניס את השיר הזה, אז זה מה שעשיתי. 

5. Ester Rada - Monsters

יש לי ווידוי - אני לא אוהבת ג'אז. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא עובד, אין פה קליק בינינו ושנינו בסדר עם זה. אבל אסתר רדא, עם האתיו-ג'אז שלה הצליחה לגרום לסגנון הזה להתחבב עלי בקונסטלציה המאוד מסויימת הזו. אני חושבת שמה שתפס אותי שם זה הגרוב הממכר שלה, הסאונד העשיר והמלא, ו-effortlessness שבה היא נושאת את עצמה ומגישה את המוזיקה שלה. 

6. Bastille - Pompeii

כמה רקידות וכיף יכולים להיות בשיר אחד, שלשמחתי התחבב גם על אוזניהם של העורכים המוזיקליים של גלגל"צ שהשכילו להכניס אותו לפלייליסט של התחנה. באופן מצחיק, גלגל"צ לא מצליחים להמאיס עלי את השירים שאני אוהבת גם אם הם ינגנו אותם מאה פעם ביום. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)

7. Foals - Late Night

השיר הזה של ה-Foals השאיר אותי מהופנטת ועם רצון לעוד ממנו, מבחינתי הוא היה יכול להמשיך להתנגן גם שעה וחצי ולא היה לי אכפת. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)

8. Depeche Mode - Welcome To My World

אחת הסוכריות הלא ממש מתוקות מהאלבום האחרון והמצויין של דפש מוד שיצא השנה (למחשבות שלי על האלבום תקליקו פה). שיר שלא יצא כסינגל, אבל הוא לא נופל מאף אחד משירי האלבום, להפך. זה השיר איתו נפתחה ההופעה של הלהקה בארץ במאי האחרון, ואין מתאים ממנו לפתוח הופעה מעולה בכל סטנדרט. השיר הזה שואב אותך אליו ולא מרפה. הוא מוכיח שוב שמרטין גור לא איבד חלקיק מהאדג' האפל והמטריד שלו בכתיבה ודייב גהאן לא איבד חלקיק מהיותו אחד ה-frontmen הטובים בלהקות פעילות כיום. 

9. Arctic Monkeys - Do I Wanna Know

אם הייתי יכולה הייתי מכניסה לכאן את R U Mine שהוא האהוב עלי מבין שירי האלבום האחרון של המאנקיז, AM. אבל לצערי הוא יצא ב-2012 מה שמשאיר אותי עם השיר Do I Wanna Know שנטחן לשמחתי בפלייליסט של גלגל"צ. כתבתי עליו כבר השנה ואני עדיין חושבת שזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי השנה, ואחד השירים הכי מפתים שאלכס טרנר כתב. 

10. Queens Of The Stone Age - My God Is The Sun

אנרגיות אגרסיביות ומטרידות, קליפ אפוקליפטי מונפש, והגיטרה הלא מתפשרת של ג'וש הומי. מה צריך יותר בשיר? כתבתי עליו בפוסט המוקדש להומי, אתם מוזמנים לקרוא אותו פה. 

אז מה אני יכולה לאחל מוזיקלית לשנה הבאה? שתהיה לי עוד המון מוזיקה חדשה ומרגשת שתזיז לי מספיק מיתרים בפנים כדי שגם תיתן לי את ההשראה לכתוב עליה. אה, ועדיף שהיא תשוחרר ממש ב-2014 ולא בסוף 2013 כדי שאני לא אתבאס. 

להעיף את הפוני

משום מה כשהחורף מתחיל לתת את אותותיו אני מרגישה שאני מחפשת מוזיקה קצת יותר מדכאת, שהשתזפה קצת פחות בשמש ושוחה קצת יותר בדכדוך של עצמה. ואל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי אדם של חורף. כשאנשים מבכים על כך שגשום וקר והימים מתקצרים, אני פתאום יכולה לנשום, פתאום ההרגשה החנוקה התמידית נעלמת והכול מסביב נהיה הרבה יותר צלול וחד. 

אבל עם זה, אני בחורה שעדיין אוהבת את הגיטרות במוזיקה שלה. מוזיקה שקטה ואיטית פשוט לא תמיד מתאימה למזג האוויר הסוער שמשתולל בחוץ או למצברוח שלי. אז מבחינתי אחד הסגנונות שעונים בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים שאני מציבה למוזיקה בימים אלו הוא האימו (Emo). נכון, אני אולי קצת מחוץ לטווח הגילאים שהאימו כיוון אליו בימי הזוהר שלו אי שם בתחילת-אמצע העשור הקודם אבל זה לא אומר שאני לא יכולה למצוא משם את הדברים שאני אוהבת ולהמשיך לשמוע אותם גם אחרי שהם יצאו מהאופנה. 

תמונה מפה

בתחילת גלגולו הנוכחי של הז'אנר (ששורשיו נטועים עוד בפוסט-פאנק/פוסט-הארדקור של האייטיז) באמצע הניינטיז עדיין היתה בו השפעה של גראנג' סיאטלי אבל הטקסטים הפכו להיות יותר רגשיים (מכאן ה-emo=emotional) ואישיים, והמוזיקה הראתה יותר מלודיות ביחס לרעש שהיה לפניה. הלהקה הראשונה שתפסה אותי בגל הזה היא Jimmy Eat World, הרכב אמריקאי מאריזונה שהגדירו בשבילי איך אימו צריך להישמע באותו זמן. אני לא חושבת שידעתי אפילו שמה שאני שומעת מוגדר ככה, אבל אנחנו בדר"כ יכולים להגדיר משהו רק אחרי שכבר עיבדנו אותו. המוזיקה שלהם היתה השילוב המושלם בין גיטרות מלאות זעם למילים פגיעות וחשופות ומלודיה משובחת. I was hooked, וטחנתי את האלבום שלהם Bleed American  יותר פעמים מאשר אני יכולה לזכור בדיסקמן המהוה שלי. 

אימו לא היה סגנון שהוגבל רק לארה"ב, ובדומה להרבה ז'אנרים אחרים הוא התפתח תחת אותן השפעות גם מעבר לאטלנטי בבריטניה, ובאופן ספציפי בוויילס, שם הוקמו שתי להקות האימו הבריטיות שאני הכי אוהבת, Funeral For A Friend ו-Lostprophets. אם להכניס לקטגוריות, אז Funeral For A Friend היתה להקת אימו אבל לא ראיתם את זה עליהם, הם התלבשו כמו חבר'ה בריטיים פשוטים וכמוהם יכולתם לראות המון בחורים מסתובבים באותה תקופה, עם הפוני הארוך שמסתיר חצי פנים. המוזיקה שלהם היתה מאוד רועשת, משופעת בדיסטורשן ובצרחות בצוותא, אבל הרגש שמניע את המוזיקה היה שם, וזה מה שמשנה. 

מהצד השני, Lostprophets, שהיו פחות הארדקור ויותר קומיוניקטיביים לקחו את התדמית שהיום אנחנו מזהים כ"אימו" עד הסוף. הרי אימו הוא לא רק סגנון מוזיקלי, כמו הפאנק בזמנו (ולהבדיל) הוא הפך לסוג של תנועה, לכת. "החברים" בה התהדרו בסגנון לבוש ואיפור מאוד ייחודיים, לא היית יכול לעבור בדיזנגוף סנטר בלי לראות חבורות של ילדים מלאי פירסינג, אייליינר שחור ופוני מוסט הצידה ברישול. ההצהרה היתה בעיקר אופנתית ופנתה בעיקר לרצון להשתלב, שזה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים להתאים בו, ואת זה אני לחלוטין יכולה להבין ולהזדהות. כי אין אחד מאיתנו שלא היה במקום הזה ברמה זו או אחרת. 

המוזיקה של Lostprophets התאימה בדיוק להלך הרוח הזה, הם אולי התחילו כחבר'ה מהשכונה אבל הם עברו מיני אבולוציה והתפתחו לנערי הפוסטר של האימו העכשווי, עם השיער העשוי ברישול מוקפד, הבגדים השחורים הדרמטיים והאייליינר התמידי. אבל אפילו שהמוזיקה שלהם תמיד היתה יותר באימו המיינסטרימי עדיין אהבתי דברים מסויימים שהם עשו.

אבל אחד השירים באימו העכשווי מגיעים מאחת הלהקות הכי פופולאריות בסצינה הזו, Thirty Seconds To Mars, (או בשמה האחר, הלהקה של השחקן ג'ארד לטו) והוא מגדיר את הלך הרוח של הז'אנר הזה היום. השיר Closer To The Edge יכול לפנות לילד הדחוי שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מקום בחיים אנחנו נמצאים, ולהגיד לו שיש לו מקום. אפילו שהקליפ לוקה במגלומניות כבדה של הלהקה הוא ממחיש באיזו תופעה מדובר במקרה שלהם, וכמשהו שמשליך על הלך הרוח של רוב קהילת האימו. השיר עצמו סוחף מאוד, רוקנ'רולי וממכר ואי אפשר להקשיב לו בלי להצטרף פעם אחת לפחות לקריאות ה-No no no. הקליפ ערוך בצורה נהדרת לטעמי ומעביר את האנרגיות המטורפות שיש בהופעות של הלהקה. 

ביסודו של דבר, כולנו רוצים להשתייך, במיוחד כשאנחנו בתקופות מבלבלות בהן הסביבה שולחת לנו כל כך הרבהמסרים סותרים לגבי מי ומה אנחנו צריכים להיות. הז'אנר הזה פשוט היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי ליצור את תחושת השייכות הזו אצל כל כך הרבה אנשים שפתאום הבינו שהם לא לבד, וזה נותן המון כוח. בעצם זה לא משנה אם המוזיקה היא אימו או מטאל או בלוגראס. אם יש שם מישהו שמדבר בשפה שלך, ואומר את מה שמסתובב לך בראש, אתה יכול להרגיש שייך, שמצאת את הבית שלך. 

שיר פרידה

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, כי נדמה כאילו לא משנה באילו מילים אבחר להספיד את אריק איינשטיין, הן לא יספיקו כדי לתאר את האמן הדגול הזה. אז אני אתן לרגש להנחות אותי. נראה לי שזו הדרך היחידה לעשות את זה. 

תמונה מפה

איזה אובדן גדול לעולם הבידור הישראלי. נראה שאריק איינשטיין היה תמיד אחד מהאנשים שתמיד יהיו שם. איזשהו קבוע במשוואה. אדם רב פעלים - זמר נהדר, שחקן כריזמטי, קומיקאי שנון ומעל לכל זה, אדם צנוע שהצליח להפוך לקונצנזוס כל-ישראלי ולהצליח לדבר לגבוה המצח כמו גם לעממיקו באותה הנשימה ולהיות אהוב על שניהם. 

ואיזו יריעה מוזיקלית הוא השאיר אחריו - אינספור קלאסיקות ישראליות שימשיכו לחיות הרבה אחריו, שירים שנשמיע לילדים ולנכדים שלנו כשנרצה להמחיש להם מהי "ארץ ישראל היפה והטובה". כי כזה היה איינשטיין, ההגדרה הכי טהורה של "מה ישראלי בעינייך?" שהבנו אותה רק בדיעבד. אין פלא שבמהלך שני ימי השידורים המיוחדים בגלגל"צ שהיו על טהרת יצירתו של איינשטיין מצאתי את עצמי (ואני מניחה שרבים אחרים גם יכולים לחלוק את התחושה הזו) מתרפקת על הנוסטלגיה הזו, כזו שנצרבה בתודעה המוזיקלית שלי גם אם לא נולדתי אפילו בתקופה שהיא שוחררה במקור. 

ובגלל זה אפשר להבין לחלוטין את האבל הקולקטיבי הזה. את הרצון הציבורי לבכות את האייקון הזה שהלך מאיתנו. כי אנחנו לא רק מבכים את איינשטיין, אנחנו מבכים את התרבות הישראלית הישנה, אליה אין ספק שרבים מאיתנו מתגעגעים. אבל רובנו התייאשנו, מקבלים בהכנעה את הטמטמת שמתעקשים לדחוף לנו בכוח מכל עבר, מתעלמים באלגנטיות מילדים שלא יודעים לכתוב משפט שלם קוהרנטי או להגיד אותו בלי טעויות דקדוק קשות אבל עדיין מתגעגעים, ולא יודעים איך להחזיר את מה שהיה פה פעם, כשהיה פה תמים ושמח. 

סוג של יאוש. 

בגלל זה היה כל כך חשוב לכל כך הרבה אנשים לעבור ליד הארון בכיכר רבין, לחלוק כבוד אחרון. וגם להגיע ללוויה, אפילו שהמשפחה העדיפה טקס פרטי וצנוע. כמו האדם עצמו. אנשים פשוט לא הצליחו להאמין שהאמן הענק הזה באמת איננו. הם היו צריכים לראות במו עיניהם. 

אז מה אנחנו יכולים לעשות מפה אחרי שהאבל יתפוגג? אולי להיות קצת יותר בתוך עצמנו כאנשים פרטיים, לאהוב קצת להיות בבית ולא לחשוב שיש כל הזמן בחוץ משהו שאנחנו מפספסים. לחזור למשהו פשוט יותר, לאהבה הפשוטה והטהורה. לנסות לחסום באמת את כל הזבל ששורץ סביבנו ולנסות להתמקד בערכים שחשובים לנו.

We Were The Eighties

מישהו מוכן להסביר לי מה פשר מתקפת האייטיז שמגיעה אלינו מכל החזיתות לאחרונה? אני לא מתלוננת, אני פשוט תוהה למה דווקא עכשיו, ולמה בבת אחת. בואו נודה, האייטיז נזכרת אצל רובנו כתקופה מוזיקלית שאנחנו אוהבים להתרפק עליה בנוסטלגיה מתוקה, גם אם לא היינו ממש מודעים למוזיקה בזמן שהיא שוחררה. לא סתם יש ליינים מאוד חזקים של מסיבות אייטיז ששורדים נהדר לאורך שנים. גם הדברים הפחות טובים שהיו שם, והיי, אם אנחנו כבר מדברים, גם הדברים המחורבנים ביותר שהיו שם, מקבלים ברטרוספקטיבה מבט אוהב ומתגעגע. 

היום כולם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, מיילי סיירוס בטוחה שהיא עושה מוזיקה כל כך איכותית בעודה מקפצת חצי ערומה עם הלשון בחוץ. כל פליט ריאליטי מוציא שיר דרמטי מלא ברייקים מלאי נשמה, בלי טיפת הומור. הכל מחושב ומתוזמן. אבל פעם, כשהיה שמח פה באייטיז היה הרבה יותר מקום והבנה של הומור עצמי, גם אם היא לא היתה ישירות במוזיקה היא היתה באופנה ובסטייל של הלהקות הפופולאריות באותה התקופה - או במילים אחרות, געגועי לספריי שיער וכריות כתפיים אימתניות. 

מדונה באייטיז, Big Hair don't care (תמונה מפה)

גם המוזיקה הדכאונית ביותר ששוחררה באותו עשור היתה בעלת מלודיה כל כך רקידה ומקפיצה כך שיהיה קל יותר לעכל אותה, ואף אחד לא ראה את הסתירה הפנימית הקשה הזו כמשהו בעייתי. ואף אחד לא רואה את זה עד היום, להפך. 

גלגל"צ שידרו היום במלואו את מצעד העשור של שנות השמונים. זה היה הדובדבן על הבראוני-פאדג' סאנדיי שהם פימפו לנו במהלך כל השבוע, אולי יש משהו טוב בעובדה שהתחנה חגגה את יום הולדתה ה-20. אני חייבת להודות שעם כל התלונות והרטינות שיש לי על גלגל"צ המצעד הזה (ששמעתי בחלקים בין הסידורים של שישי) היה עונג צרוף - כל כך הרבה מוזיקה מעולה במצעד אחד. בעצם גלגל"צ עשו פה מין תצוגת תכלית אירונית של כל המוזיקה הטובה שהם יכולים לשדר וזה רק מדגיש את הפער מול מה שהם משדרים לרוב היום. אם נסתכל על השירים שנמצאים במצעד הזה, רובם לא היו מיינסטרימיים בזמן שהם שוחררו, אבל היום הם שזורים במרקם המוזיקלי הרגיל של גלגל"צ כמין הבלחות שגורמות למאזינים כמוני לתהות למה לעזאזל הם לא משדרים יותר מוזיקה כזו. זה לא שאני רוצה שגלגל"צ תעבור להיות תחנת רדיו מוקדשת כולה לאייטיז-ניינטיז, אבל הייתי רוצה שהם כן יבחרו את השירים הטובים יותר מתוך המגוון שמשוחרר כיום. לנסות לא לפנות תמיד רק למכנה המשותף הנמוך ביותר אלא להיות התחנה המגניבה שהם היו פעם. במילים אחרות, שיחזרו להיות ערוץ 2 הניסיוני שהביא לנו פנינים כמו "העולם הערב" ולא ערוץ 2 בן ה-20 המדושן והזחוח שיכול להאכיל את הצופים שלו בזבל כל היום ולצאת מזה בשלום. לשמחתי הקטנה והזהירה יש איזשהו שיפור במבנה הפלייליסט של גלגל"צ מבחינת השירים שנכנסים אליה אבל תמיד אפשר לשפר בלי להתפשר על טמטום. 

אז באתי לברך ויצאתי רוטנת. נו, ככה זה בפולניה. 

מתקפת הרטרו לא עוצרת בתחנות רדיו שמתרפקות על העבר כשהן היו צעירות וחלקות מקמטים אלא נוגעת גם בלהקות שפעילות בספירה המוזיקלית הפופולארית היום.

קחו לדוגמא את Arcade Fire, להקה כל כך מיוחדת ואדג'ית, מיוחדג'ת בלי להיות באמת כזו. האלבומים שלהם תמיד מעניינים, גם אם הם לא תמיד קליטים בפעם הראשונה. כששמעתי את הסינגל החדש שלהם Reflektor, היה לי קשה קצת לזהות אותם. השיר נשמע כמו פיוז'ן סבנטיז-אייטיז אלקטרוני שלא ברור איך פספסנו עד היום. כל האלמנטים של האלקטרו מהעשורים האלו נמצאים שם - הביטים המסונתזים, השירה המתכתית והמקטע האינסטרומנטלי, אבל יש משהו שגורם לשיר (החדש!!) הזה לא להישמע ארכאי. אני לא יכולה להסביר את זה בדיוק אבל יש משהו טבוע בארקייד פייר שהם לא יכולים להישמע ישנים, גם כשהם מנסים. 

הרטרו לא פסח גם על הלהקה רבת ההייפ Haim שכמו כל דבר שיש לו זיקה לישראל כבר מתייגים פה כדבר הישראלי הגדול הבא ומגוללים את ההיסטוריה של אבא שלו ככדורגלן ביפו. להקת האחיות הזו מנסה למתוח את גבולות "להקת הבנות". מצד אחד הן כותבות את המוזיקה שלהן ומנגנות בכלים שלהן ושרות ממש ממש יפה, אבל מהצד השני יש להן אפיל מאוד מסחרי, מאוד פופי בגישה שלו, זאת אומרת שהן משהו שלא יכול להיות בשוליים. עם זה, המוזיקה שלהן מאוד רקידה ומאוד קליטה. בטח שמעתם את הסינגל שלהן Don't Save Me מתרוצץ בשבוע האחרון בגלגל"צ וגם במקרה של השיר הזה תהיתי מה נסגר עם אווירת הרטרו ששורה על גלגל"צ ולמה אני לא זוכרת את השיר הזה מהאייטיז, למרות שהוא נשמע רענן מדי כדי להיות באמת מהעשור ההוא. הפעלה מהירה של Shazam גילתה לי שהאייטיז פה הוא רק כתקופה משפיעה, משהו שנשמע כמו פגישה בין בלונדי לריק אסטלי (הא! מעניין איך זה יישמע באמת ולא רק בראש שלי). השיר הזה רקיד מאוד ונראה כאילו הוא יכול להשתלב מצויין במסיבת אייטיז, אלקטרו-פופ קליל וסולנית עם קול מעושן-משהו. ההשאלה הכבדה של אלמנטים אייטיזיים נותנת הרגשה כייפית מאוד ושוב, לא ישנה במובן הרע של המילה. אני חוששת שאני בדרך להתמכרות קלה. אבל אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה. 

אז ההתרפקות הזו על האייטיז מסתברת כדבר בכלל לא רע, גם במוזיקה החדשה וגם בהעלאה מהאוב של שירים שכבר שכחנו שאהבנו לשמוע. אבל אולי כל הרטרו הזה הוא לא איזשהי זעקה שקטה שאנחנו רוצים לחזור לאיזשהו קסם שהיה שם בעשור שהיה גדוש בכל כך הרבה מוזיקה טובה כדי להפריד את עצמנו מכל הטמטום שפושה כמעט בכל חלקה תרבותית טובה. זו מחשבה מעניינת, ועוד יותר מעניין לראות האם אנחנו בפתחה של תקופה מרתקת יותר מבחינת מוזיקת מיינסטרים. 

ולפינת ה"משהו לא קשור אבל נחמד לדעת"
הפרויקט הישראלי Once In A Lifetime HD שם לעצמו למטרה להראות את ישראל דרך עיניים שמיליוני משתמשי אינסטגרם מסתכלים דרכן - העיניים של האינסטגרמרים המובילים ברשת החברתית. במסגרת הפרויקט מוזמנים הצלמים האלו לישראל ומקבלים את ה-grand tour בכל המקומות היפים שיש למדינה להציע ומתעדים את המסע הזה דרך חשבון האינסטגרם שלהם, וכך חושפים את "ישראל שלא רוכבים בה עם גמלים לעבודה" לאלפי העוקבים שלהם. אני גיליתי את הפרויקט הזה במקרה מכיוון שפתאום ראיתי תמונות מהארץ אצל כמה מהאינסטגרמרים החביבים עלי (המוטו שלי באינסטגרם - אם לראות את החיים של מישהו, לפחות שיהיו יפים). האמת היא שיש שם תמונות ממש יפות, ואני חושבת שזו דרך שיווק נהדרת, הרבה יותר מדוכנים של משרד התיירות (שאלוהים יודע מה עושים שם). 

אתם מוזמנים לחפור בפרופילים של האינסטגרמרים שהשתתפו במחזור האחרון של הפרויקט, הפידים שלהם פשוט מהממים.

@audiosoup, @wisslaren, @grether, @kylesteed, @missanmo, @civilking, @anasbarros, @felecool, @olesya_gribova

Lou Reed (1942-2013)

אני לא היסטוריונית של מוזיקה וגם לא כתבת מגזין, ולכן אני לא אפרט לכם את ההיסטוריה המוזיקלית של לו ריד. אני כותבת על מוזיקה מהלב, מהמקומות שהיא נוגעת בי וגורמת לרגש הכי טהור לפרוץ החוצה. כזו אני. זו הסיבה שהפוסט הזה לא הגיע מיידית כששמעתי על המוות של לו ריד, הייתי צריכה קצת זמן לעכל. 

אני לא רוצה לנתח את לו ריד ואת מה שהוביל את היצירה המוזיקלית הענפה לאורך שנות הקריירה שלו, קטונתי. אבל אני יודעת להעריך עמוקות את העובדה שריד היה אחד השרידים לתקופה פרועה ומופלאה בסצינה המוזיקלית הניו יורקית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. זו היתה תקופה בה הכול היה מותר, וכל ניסיון, לא משנה כמה מופרע, היה מבורך.  

ריד היה המשורר האפל, מי שבמילים שלו כיוון זרקור לאזורים הלא כל כך נעימים של התקופה הזו של דרך נושאים של מיניות, זנות, סמים ופסיכוזות. החופש האומנותי המוחלט הזה, שבמידה רבה נתן את הטון לקריירה המוזיקלית של ריד, התאפשר תודות לחסות שפרש עליהם אנדי וורהול. באופן בסיסי הוא נתן ללהקה לעשות מה שהם רוצים. המוזיקה שהם יצרו, ושיצר ריד בשלבים מאוחרים יותר של העשייה המוזיקלית שלו היתה לשם יצירת המוזיקה, ולא משום טעם אחד. 

לו ריד (תמונה מפה)

אין שום דבר קל לגמרי לעיכול במוזיקה של ריד, או של הוולווט אנדרגראונד. צריך יותר מכמה האזנות כדי להתחיל להבין את המורכבות שנמצאת שם. זו מוזיקה שגורמת להרגשת ניכור ושייכות בעת ובעונה אחת, שמסכמת בתוכה את השוליים בצורה הכי ביוגרפית שאפשר. מוזיקה שנתנה השראה ונקודת ייחוס לכל כך הרבה אמנים בעולם הרוק המודרני. אי אפשר שלא להצר על האבידה הגדולה הזו. 

Take a walk on the wild side