על ההתבגרות

כבר כתבתי כאן בכמה פוסטים על להקות ואמנים שהתבגרו בכבוד, בגיל ובסגנונם המוזיקלי בהתאם. מהצד השני יש כאלו שעדיין מתעקשים לשכוח או להחביא מתחת לשטיח את הגיל הביולוגי ולעשות מוזיקה או להתנהג בצורה שאינה הולמת כבר את גילם ומעמדם. מה שאני מנסה להגיד זה שהקריטריון שלי להתבגרות בכבוד היא לעשות מוזיקה שלא נשמעת מוזר על האמן. זה נפוץ יותר בעולם הפופ בו תמיד יהיה מישהו (או מישהי) צעיר יותר, מתוח יותר וקופצני יותר ממך שנושף לך בעורף באופן מטאפורי וכבר מכתירים אותו למי שאתה עוד היית לפני שניה. זה גורם לאמנים לעשות החלטות מוזיקליות ותדמיתיות שלא תמיד מתיישבות עם מה שמצפים מהם. מצד אחד זה יכול להיות משהו מרגש ומעניין ומהצד השני זה יכול להיות פשוט פאתטי.

אני כותבת את ההקדמה הזו לפוסט כי ל-Two Door Cinema Club (להלן TDCC, שכבר הזכרתי בפוסט קודם) יש אלבום חדש, והוא יוצא זמן לא רב אחרי שחרור אלבום הבכורה שלהם. מצד אחד חברי הלהקה הבריטית הצעירה מכים על הברזל בעודו הוא חם ונשארים חלק מקבוצת הלהקות החדשות והמבטיחות (והמקיימות) בבריטניה אבל מהצד השני להוציא אלבום שני כל כך מהר אחרי אלבום ראשון כל כך מוצלח ולהיטי זה קצת מסוכן כי הציפיות כל כך גבוהות - כמו אחרון כוכבי הפופ מצפים ממך לזכות מחדש במקום שהיה שלך עד ממש לא מזמן. ואיך תוכל לעמוד בציפיות האלו בכל כך מעט זמן שעבר מאז האלבום הקודם ועדיין לספק משהו חדש ומעניין? משהו שעוד לא עשית קודם אבל עדיין שומר על הזהות שלך כאמן?

Two Door Cinema Club

אז באלבום החדש Beacon הלהקה מבחינתי בהחלט ממשיכה לקיים את כל מה שהאלבום הראשון הבטיח שהם יהיו. יש פה התבגרות מבחינת הטקסטים והמוזיקה, הם קצת יותר קודרים, יחסית לאלבום הראשון, והופכים למין שכלול של האינדי-רוק-פופ שלהם, אבל למרות העגמומיות, המוזיקה עדיין רקידה as hell.

שני הסינגלים הראשונים שיצאו משקפים היטב את ההתפתחות המוזיקלית שעברה על הלהקה בזמן הקצר הזה ומאפשרים לנו, המאזינים, להעריך את מלוא הפוטנציאל הממומש שלהם.

הסינגל הראשון Sleep Alone קצבי מאוד, דומה בסגנון המוזיקלי שלו לשירים מהאלום הראשון (דוגמת Undercover Martyn) אבל המילים משרות יותר אי-שקט. הדמות בשיר הזה ובכל האלבום מהורהרת, וחסרת מנוחה. אפשר לראות את זה בפזמון:

He sleeps alone
He needs no army where he's headed
'Cause he knows, that they're just ghosts
And they can't hurt him, if he can't see them, oh

And I may go, to places I have never been to
Just to find, the deepest desires in my mind

והקליפ החמוד של השיר נע בין מציאות לחלום.

הסינגל השני Sun יותר רגוע, עם מלודיה גרובית וגיטרה ממכרת ולראשונה (אני חושבת) בכל השירים ש-TDCC כתבו עד היום, יש מחלקת כלי נשיפה שנותנים לשיר עושר נהדר. המילים קצת יותר אופטימיות, מדברות על פרידה ואהבה גדולה. ממש לא החומרים של האלבום הראשון (ברובו). הקליפ גם כן נאמן למסורת הקליפים הססגוניים של הלהקה - תראו בעצמכם. בכל מקרה השיר הזה מתנגן לי כבר יומיים רצוף בראש.

אז כן, זה גם כשמדובר בלהקה צעירה אפשר לראות התפתחות - בלי שיאבדו את עצמם ובלי שיאכזבו את כל מי שהתאהב במוזיקה שלהם באלבום הבכורה. זו התבגרות חיננית ולא מתאמצת ועם זאת עמוקה יותר, וחודרת ללב ולרגש, ולא רק לרגליים.

Without You I'm Nothing

מזג האוויר בחוץ מתחיל להרגע מהחום ההיסטרי ומהלחות המחניקה שאליהם התרגלנו ונכנס אוויר "חדש", קצת יותר קריר ומרענן. זה מזג אוויר שמתאים יותר לשירים עצובים ואפילו אגרסיביים. וזה בדיוק מה שבא לי לשמוע - מוזיקה לא קייצית באופייה, שתעביר אותי בצורה חלקה לעונה הקרירה - את האלבום השני של Placebo (להלן פלסיבו), Without You I'm Nothing. אלבום שמזמן לא הוצאתי מהספריה, אבל דווקא היום מגיע לו סיבוב.

קצת היסטוריה - פלסבו היא להקה אנגלית שהוקמה ב-1994 בהנהגת בריאן מולוקו, לרוב מכירים אותם בארץ מהשיר Special Needs (מאלבום אחר) שהיה הפסקול לאחת הפרסומות האייקוניות של חברת ההלבשה Fox. הטקסטים של מולוקו עסקו במה שמעסיק טינאייג'רים - דחייה וחוסר השתלבות, מיניות לא ברורה, סקס וגם קצת סמים, הכול היה עטוף באריזה מרשרשת ורועשת, אבל קומיוניקטיבית להפליא.

Placebo (תמונה מפה)

ב-1999 הלכתי עם כמה חברות לראות את הסרט Cruel Intentions (עם ראיין פיליפה כשהוא עוד היה סוג של לוהט, שרה מישל גלר - באפי בשבילכם וריס ווית'רספון). בתקופה הזו בדיוק היתה לי סוג של התעוררות מוזיקלית שכללה בעיקר חיפוש בלתי פוסק אחרי דברים חדשים, מגניבים ורועשים לשמוע' וטיטוא של רוב הדיסקים שהיו לי עד אז לאחורי הארון. השיר שפותח את הסרט ב-score המקורי (נראה לי ששם הוא הופיע) ענה להגדרה של מה שחיפשתי במדיוק. עכשיו, בתקופה הזו לא היה לי סמארטפון עם Shazam שיגלה לי מהו השיר הזה ולכן כיתתי את רגלי הוירטואליות לאמאזון כדי לגלות מביט של 5 שניות של סאונד מה היה השיר. למזלי זה לא היה קשה במיוחד - השיר היה Every Me, Every You של פלסיבו, שבאותה תקופה לא הכרתי בכלל. בטוויסט נחמד של גורל החלטתי לא לקנות את הפסקול של הסרט (דבר שעד היום אני לא עושה) אלא לחפש את האלבום ממנו נלקח השיר. אני עדיין זוכרת את היום שבו עמדתי עם האוזניות השחורות הענקיות בטאוור רקורדס ושמעתי את האלבום הזה של פלסיבו שיר אחרי שיר, מרותקת לגמרי מהדבר החדש הזה שגיליתי. מיותר לציין שאת האלבום הזה קניתי באותו היום.

בזמנו חרשתי את האלבום לאורך ולרוחב, ברמה שאם היום אני שומעת את אחד השירים באקראיות באייפוד, אני מצפה להתחלת השיר הבא אחריו באלבום וכשזה לא קורה (מן הסתם) יש בי איזשהי צביטה של אכזבה כי אני כל פעם נזכרת מחדש כמה אני אוהבת את האלבום הזה.

יש באלבום הזה ספציפית כל כך הרבה זעם, שמומחש ע"י קירות עצומים של דיסטורשן, גיטרות לא מתפשרות ומעל לכל זה מרחף הקול הלא-שגרתי והמאנפף של בריאן מולוקו. יש פה sexy weirdness או אולי weird sexiness, עוד לא החלטתי איזה מהם אבל אתם מבינים את הרעיון. יש כל כך הרבה חושניות באווירה שנוצרת מהשילוב בין שירים מכסחים לכאלו שקטים יותר ועגומים והם שואבים אותך פנימה לעולם של טינאייג'ר בריטי מתוסכל.

רוב הטקסטים כבר לא ממש רלוונטיים לגבי, עברתי את שנות העשרה שלי, אבל התחושות שהם מעלים והזכרונות שהם צוברים בתוכם עדיין שם ותמיד רלוונטיים. מה שמעניין זה שהשיר הראשון שהוביל אותי להכיר את הלהקה הוא עדיין זה שהכי מדבר אלי מהאלבום הזה, אז איתו אני בוחרת לסיים.

פלייליסט יומולדת

אתמול היה לי יומולדת, ומכיוון שהשנה התאריך יצא בשבת ובין חגים היה לי יום רגוע. רגוע מאוד. היה לי זמן להשלים הרבה דברים שרציתי לעשות רק בשביל ההנאה שלי, וכן, גם לשמוע המון מוזיקה שאני אוהבת. לחגיגות יש תמיד זמן ומקום אבל אם כבר יצא לי יום שכולו מוקדש לעצמי, בלי שום מחוייבות או דד-ליין התכוונתי לנצל כל דקה ממנו.

עוגת יומולדת מישהו? (תמונה מפה)

זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, לשבת מול המחשב ולשלוף שירים מהבוידעם, כאלו שאני מכירה כבר שנים (וגם כאלו קצת יותר חדשים) שאותם אני אף פעם לא מעבירה כשהם עולים לי ב-shuffle באייפוד, ואת כולם אני אוהבת אהבה גדולה (וזו ממש לא מילה חזקה מדי במקרה הזה). יש פה המון סגנונות - מפופ רך עד רוק אגרסיבי, סקאלה מוזיקלית מגוונת ורחבה לכל אחד מהשירים האלו יש מקום אצלי, וגם עם השוני התהומי בסגנונות הם חיים בשלווה זה לצד זה וכל אחד מהם נותן לי משהו לנשמה שאני לא יכולה לקבל מהאחר. כולם יחד עושים אותי מאוד מאושרת.

אמנם יצאו לי במקרה 25 שירים כמו ברשימות ה-genius שלי אבל הפעם אין טכנולוגיה חכמה שמעורבת בבחירת השירים, כולם נבחרו בפינצטה על ידי, כמו גם סודרו בקפידה בסדר כמה שיותר הגיוני וזורם, למרות שלפעמים זה היה ממש לא אפשרי. זה החזיר אותי לתקופות שהייתי מסדרת לעצמי mixtapes, על קלטות טייפ ממשיות ומאוחר יותר על דיסקים. זה משהו שאני כבר לא עושה ממש לעצמי - כמויות המוזיקה שאני צורכת והטכנולוגיה הזמינה הכניעו אותי כנראה...

אז עכשיו, בזכות היום השקט הזה שעבר עלי דווקא ביומולדת שלי, קיבלתי את ההשראה לערוך מיקסטייפ בשבילי, ואפילו שהוא יצא אקלקטי מאוד, מבחינתי יש איזשהו חוט מקשר בין כל מה שיש שם. כשאני אצליח לשים את האצבע עליו אני אודיע לכם, אבל בנתיים it is what it is. 

מה יש לנו שם? אפגן וויגס (בהנהגתו של גרג דולי), ניו אורדר, Biffy Clyro, שיר של Kent שאחרי האלבום ממנו לקוח השיר רדפתי בלא פחות מארבע (!!) מגה-סטורס בלונדון, אהוביי הארקטיק מאנקיז, קצת U2 ו-REM (שניים מהשירים שלהם שאני הכי אוהבת), ועוד רבים וטובים, אבל גולת הכותרת והשיר שתמיד תמיד תמיד מעלה אצלי דמעות מטהרות הוא Winter האדיר של טורי איימוס האדירה לא פחות.

אני חורגת ממנהגי ולא פורטת את הרשימה הזו לפרטים אלא נותנת למוזיקה לדבר בעד עצמה, ויש לה המון מה להגיד, בשבילי ועלי, ואני מקווה שגם אתם תמצאו בה משהו שהיא יכולה להגיד בשבילכם.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 3)

מה רע בקצת מוזיקה חדשה? שום דבר. אז קבלו בברכה חמישיית שירים שמאוד שימחו אותי לאחרונה וקיבלו זמן השמעה מאוד מכובד אצלי באוזניות (וגם מחוץ להן).

1. Mumford & Sons - I Will Wait

הלהקה הזו כבשה אותי באלבום הראשון שלהם Sigh No More שהיה אינדי-פולק באקסטרים, כולל בנג'ו, שיאים אופוריים בשירים, שפמים ושלייקעס. במיוחד השיר The Cave שחורך את האוזניות שלי עד היום. השיר I Will Wait הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום השני שלהם, Babel והוא ממשיך את הקו המוזיקלי של הלהקה. בעצם אין פה בשורה פולקית גדולה, אבל האנרגיות של הממפורד'ס מדבקות ברמות לא הגיוניות, אי אפשר שלא לנענע את הראש עם השיר, או לפחות להביא איזה תיפוף קטן של הרגל. 

2. The Gaslight Anthem - 45

להקת רוק אלטרנטיבי אמריקאי מניו ג'רזי עם שורשים חזקים בגראנג' וברוק אמריקאי סטייל ברוס ספרינגסטין. הרוק שלהם הוא כוחני ואינטנסיבי לפרקים ומאוד מאוד כייפי למי שאוהב את הסגנון הזה. זה נובע מכך שנראה שחברי הלהקה ממש נהנים ממה שהם עושים, מלנגן יחד, והדינמיקה המוזיקלית שלהם פשוט נהדרת והיא משהו שאי אפשר לסנתז או להנדס במשרדים של מנהלי חברות תקליטים והיא נובעת רק מהיכרות ומשעות על גבי שעות של נגינה יחד.

3. Joe Banfi - Guts and Bones

השירה העדינה בקול הגבוה של ג'ו באנפי, מלווה בתחילת השיר רק בגיטרה מהפנטת. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה ב-Xfm לפני משהו כמו שבועיים ולא נרגעתי עדיין מכמה שהוא טוב. באנפי הוא סינגר-סונגרייטר ואם אני צריכה להקביל אותו למישהו זה יהיה דמיאן רייס או ניק דרייק. יש לבאנפי חספוס מקסים בקול, משהו לא מושלם שדווקא עושה את השיר הזה לקצת יותר מיוחד מהשיר השקט הסטנדרטי שאנחנו רגילים לקבל מהמוזיקאים בז'אנר הזה, יש פה בניה איטית של השיר מכמעט א-קפלה דרך אמצע חשמלי וזועם יותר עד לשיא רועש וקתרטי שמסיים את השיר ומשאיר אותי עם טעם של עוד.

4. Sweet Thing - Change of Seasons

שיר אינדי-רוק חמוד וקליט שמתהדר בפזמון מצויין כמו שאני אוהבת. אם לא שמתם לב עד עכשיו לחיבה שלי לפזמונים טובים אתם מוזמנים להקשיב לשיר הזה ולגלות מה זה פזמון מנצח בשבילי.יש בו הרמוניות קוליות ברקע שמתפקדות ממש כמו עוד כלי בשיר והעיבוד עשיר, אפילו שאין בו קצה קצהו של כלי מיתר. 

5. The Black Keys - Gold On The Ceiling

כתבתי פה כבר על ה-Black Keys בפוסט אחר של שירים שאהבתי לאחרונה ויש סיבה שהם מופיעים פה עוד פעם, הם פשוט טובים מדי כדי שאני לא אכתוב עליהם... גם השיר הזה הוא בלוז-רוק מלוכלך ולא מתנצל, בלוזי יותר מ-Lonely Boy וממשיך את הקו המוזיקלי של הצמד - מה שמראה שאתה לא צריך לעשות מהפכות גדולות בסגנון המוזיקלי שלך אם אתה עושה אותו כל כך טוב.

אני חושבת שלפעמים אנחנו כל כך תקועים בלשמוע מה שאנחנו רגילים ומה שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, שאנחנו שוכחים את היופי בלמצוא משהו חדש שמרגש אותנו. זה קורה לי יותר מדי כי רוב הזמן אין לי את האנרגיה לחפש את הדברים האלו בבלוגים אחרים והמוזיקה החדשה שאני צורכת מתבססת בעיקר על רדיו (ישראלי ובריטי) וזה לא אידיאלי. הכי קל לי לאבד את עצמי במוזיקה שאני יודעת כבר איך היא נשמעת, ובה אני מכירה כל פיפס קטן אבל עוד יותר כיף לי למצוא את עצמי מתרגשת באותה הצורה ממוזיקה חדשה.

Genius Playlist - Getting Up With You

טוב, אז כדי לעזור לי להיגמל קצת מפרויקט בריטניה, למרות שיש מצב שיהיה לי relapse פה ושם, אני שמחה להגיש לכם עוד מיקס genius. ומזמן לא היה לנו פה מיקס כזה. גם העובדה שיום כיפור עכשיו מעודדת אותי לכתוב את הפוסט הזה עם רשימת שירים לא קטנה (פתאום 25 שירים נראה כמו המון!) כי גם לי וגם לכם יהיה קצת זמן לצלול לתוך מוזיקה נהדרת. ויש מין שקט כזה שהמצברוח של הרשימה הזו מתאים לו במיוחד.

הרשימה הזו נוצרה מתוך זה שלא היה לי מה לשמוע באייפוד. טוב, זה לא בדיוק שלא היה לי מה לשמוע אלא שזה מקביל לטרוניה המקובלת בקרב המין הנשי (שגם אני חוטאת בה) "אין לי מה ללבוש" מול ארון מתפקע מבגדים. אז אני עומדת מול אייפוד מתפקע משירים ולא בא לי באמת לשמוע אף אחד מהם באופן מיוחד. אבל אז אני מוצאת את החולצה המהממת הזו (אהמ, השיר הנפלא הזה. תצטרכו לסלוח לי, אני צריכה להשתחרר מההקבלה הקודמת) ששכחתי בכלל שהיתה שם, ופתאום הכל מסתדר במקום.

אז השיר שגיליתי מחדש ועליו מתבסס הפלייליסט הזה הוא Getting Up With You של ה-Yeah You's, כן אני יודעת שהשם מטופש, אבל אין לי מה לעשות בקשר לזה, והוא קובע את הטון לרשימת השמעה מלאה בפופ-רוק נוצץ וממלא. ומה שמצחיק זה שהמון מהשירים שם לא שמעתי באמת באמת מזמן, מהשירים האלו שאני שמה באייפוד ושוכחת שהם שם. מזל שיש לי genius כדי להזכיר לי אותם.

למי שלא עקב או שלא זוכר, רשימת genius מתבססת על פיצ'ר ה-genius שקיים באייפוד ומטרתו לסדר למאזין רשימה של שירים שסגנונה מתבסס על שיר ספציפי שאותו בוחרים בתחילת התהליך. אני מאוד אוהבת את הפיצ'ר הזה, ומדי פעם בפעם אני כותבת פוסט על רשימת genius שהיתה טובה מדי כדי לשמור אותה רק לעצמי. 25 שירים שמתאימים למצברוח הנוכחי שלי. 

עוד הערה קטנה: הגעתי למסקנה שהפורמט הנוכחי של הפוסטים האלו מסורבל מדי, קליפים ביוטיוב מאיטים מאוד את זמן הטעינה של העמוד ומעצבנים באופן כללי. אז החלטתי להביט לעבר הקידמה ואני עוברת לערוך את רשימות ההשמעה שלי ב-Grooveshark. מה זה אומר מבחינתכם? שעכשיו יש widget של הפלייליסט בתחילת כל פוסט והם יתנגנו באופן רציף לפי הסדר שבו אני כותבת עליהם (שהוא הסדר שבו הופיעו ברשימה המקורית באייפוד). כמובן שבמסגרת הפורמט החדש של הרשימה יש אפשרות לעבור בין השירים בצורה יותר נוחה ונראה לי שהוא עדיף באופן כללי מבחינת נוחות. תקנו אותי אם אני טועה...
 
שנתחיל?

1. The Yeah You's - Getting Up With You

טוב, אז השיר הזה דווקא לא הופיע ב-Grooveshark ולכן אני שמה את הקליפ שלו פה. האמת זה קליפ ממש חמוד אז זה דווקא יצא טוב. השיר הזה הוא כולו שיר בוקר - מהפסנתר הפשוט דרך ההרמוניות הקוליות הנהדרות ועד המילים המקסימות שאומרות - איזה כיף לקום איתך בבוקר. שיר שתמיד משאיר לי חיוך מטופש על הפנים וזה כשלעצמו בבוקר - דבר מבורך.

2. Manic Street Preachers - (It's Not War) Just The End Of Love

המניקס ידעו להתבגר בכבוד בעולם הרוק הבריטי, הם התחילו מאוד רועשים ומהפכניים והפכו לקצת יותר רכים מבחינה מוזיקלית אבל נשארו אותם ילדים עם רצון לעשות מהפכה. יש להם מין רעב שגורם להם להמשיך לעשות את המוזיקה שהם רוצים עם מידת הנגישות המדוייקת שלא תבריח את ההמון. בואו נגיד שנראה שהאלבום This Is My Truth, Tell Me Yours עשה להם בארץ עוול מכיוון שאנשים זוכרים בעיקר את השירים ממנו (If You Tolerate this...) ולא את שאר המורשת המוזיקלית הענפה שלהם.

3. Mark Owen - Four Minute Warning

אני זוכרת שההתפרקות של Take That היתה מין סוף של תקופה בתעשיית המוזיקה הבריטית מכיוון שלא היתה להקה גדולה מהם באותו זמן בממלכה, קומפלט עם הבחורות הצורחות והבוכות. היה ברור שחברי הלהקה ימשיכו לאחר הפירוק לפרויקטים משלהם, וזאת כדי להדביק את רובי וויליאמס ההורס שכבר התניע את קריירת הסולו שלו בממלכה. מארק אואן היה בחירה לא טריוויאלית לסוליסט ועוד כזה שיעשה מוזיקה שאני אתחבר אליה, אבל התרשמתי מהרצון של אואן להפריד את עצמו במשהו מספינת האם. אואן הציע פופ אינטיליגנטי ולא קיטשי, לא פחד להתלכלך קצת, גם כשהוא, בשיר הזה, סופר את הדקות לסוף העולם.

4. Clare Maguire - You're Electric

קלייר מגוויר היא ציפור משונה, מין שילוב של פופ נשי גדול מהחיים בסגנון לאונה לואיס עם איכות של אינדי-פופ לא מהונדס. לכאורה שני הקצוות האלו של סקאלת הפופ לא ממש מתיישבים יחד אבל באופן מוזר ונהדר זה קורה פה.

5. Noah and the Whale - Tonight's the Kind of Night

אני חייבת להודות שלא אהבתי במיוחד את הלהקה הזו בהתחלה. השיר Five Year's Time עיצבן אותי מאוד ויותר מזה עיצבנה אותי העובדה שעורכי המוזיקה בגלגל"צ התאהבו בשיר הזה וטחנו אותו למוות. אבל אז שמעתי את השירים ששוחררו מהאלבום השני של הלהקה Last Night On Earth ופיתחתי חיבה אליהם. בגלל שהמוזיקה שלהם מרוממת רוח, אופטימית, גם כשהיא לא אמורה להיות ומשמחת עד מאוד.

6. One Night Only - Say You Don't Want It

אלקטרו-פופ-רוק קליל שנראה לי הופיע פה כבר באחת מרשימות ה-genius שלי. להקת למלמים כאלה, אבל השיר מאוד חמוד. מין להקת בנים עם אדג'.

7. Ben's Brother - Let Me Out

היתה תקופה שהעדכונים המוזיקליים שלי הגיעו בעיקר מהאוספים התקופתיים של JMFH - אין לי מושג מי או מה זה אבל אלו אוספים של אינדי-פופ/רוק שנותנים איזשהו סיכום של השירים הטובים בז'אנר שיצאו באותה תקופה. כשהייתי מקשיבה לאוספים האלו היו מספיקות לי 20 שניות בערך לדעת אם אני אוהבת את השיר שאני שומעת או לא. השירים שאהבתי מצאו את דרכם לאייפוד שלי ושם בדר"כ שכחתי מהם עד שהם היו עולים לי באיזשהו פלייליסט. אז זה המצב עם השיר הזה, Let Me Out. שיר מאוד עדין עם מלודיה זורמת ונגישה שגורמת לי להרגיש מאוד "בבית". הקול הצרוד והגבוה של סולן הלהקה ג'יימי הרטמן מאוד מזכיר את רוד סטיוארט אם הוא היה זמר פולק קלאסי. העיבוד עשיר וחם ומאפשר לי לאבד את עצמי בשיר.

8. The Motors - Airport

אזהרת אולדיז! במשך שנים הייתי בטוחה שהשיר הזה שייך ל-ELO ולא הצלחתי למצוא אותו אבל אז גיליתי שאני נובחת על הלהקה הלא נכונה והשיר שייך ל-Motorts. סיפור קורע לב, אני יודעת. אבל לא ראיתם אותי כשאני בטירוף למצוא שיר ללא הצלחה, זה משגע אותי. לא צריך לציין שאני מאוד אוהבת את השיר הזה.

9. Seth Lakeman - The White Hare

עוד שיר ששכחתי שהיה לי, אבל איזה מזל שקיבלתי תזכורת. יש משהו קסום בקול של סת' לקמן, אני מאוד אוהבת את הסלסולים הקטנים שהוא מכניס בסיומת של משפטים מסויימים, שנותנים את העוצמה שכל ברייק עוצמתי בשיר אחר יכול רק לרצות לתת. יש פה רגש שנשפך במפלים מהמילים הרומנטיות-מלנכוליות של השיר, ואם כל זה לא קנה אתכם עדיין, אולי הבנג'ו שמנגן ברקע ייתן לכם את הסיבה לשבת ולהקשיב.

10. Athlete - Black Swan Song

הפוסט הראשון שאי פעם העליתי בבלוג היה על Athlete, להקה בריטית שאני מאוד מאוד אוהבת. אפשר להגיד שהשיר עליו כתבתי, Wires, הוא מה שנתן לי את ההשראה להתחיל לכתוב את הבלוג הזה, אז אני חושבת שאני חייבת להם לא מעט. השיר Black Swan Song מדבר על סוף שמהווה השלמה גדולה ומציאת מנוח, שירת הברבור יוצא הדופן, זה שלא מתיישב עם הנורמה המקובלת. אין פה פחד או מרמור אלא קבלה ואהבה גדולה, בלי ליפול למחוזות הקלישאתיות והקיטשיות. זה מסוכם בצורה נפלאה בפזמון:

I've been racing the clock, and I've run out of steam, 

I am ready for my final symphony, 

Oh, my body is weak, but my soul is still strong,

I am ready to reat in your arms

11. Lissie - In Sleep

סינגר-סונגרייטרית ששואבת השראה ומושפעת מאוד מסטיבי ניקס (פליטווד מק). המוזיקה שהיא עושה היא פולק-פופ נשי מאוד ישיר, מז'אנר ה-no bullshit ובגלל זה אני אוהבת אותה.

12. Noel Gallaghers's High Flying Birds - The Death of You and Me

כבר כתבתי כאן על השיר הזה, בפוסט על האחים גלאגר בתקופת פוסט-אואזיס. אם קראתם את הפוסט אז אתם כבר יודעים שאהבתי נתונה לשניהם אבל נואל פשוט ניחן ביכולת מדהימה לכתיבת שירים שיכולים להיות קלאסיקות כבר בעת שחרורם. השיר הזה הוא האהוב עלי מכל השירים שהוא הוציא עד כה מאלבום הבכורה של ההרכב החדש שלו (שמתבסס בעיקר עליו, מין Nine Inch Nails), ומכל הדברים שנואל כתב עד כה, הוא הכי ביטלסי.

13. Human League - Tell Me When

שירים של Human League  תמיד עושים לי חשק לרקוד, כמו כל הרכב ניו-ווייב טוב. אני אוהבת שהם לא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות כשהם היו מוקפים בעשרות הרכבי ניו-ווייב אחרים שלקחו את עצמם ברצינות תהומית. זה מה שהוסיף את הכיף האמיתי למוזיקה שלהם.

14. Manic Street Preachers - I Think I Found It

עוד שיר מהאלבום האחרון של המניקס, Postcards From A Young Man. הוא מתאפיין בסגנון מניקסי (manics-y) מובהק - רוק מלודי אינטיליגנטי.

15. Take That - Reach Out

אחרי הפירוק של Take That אף אחד מחברי הלהקה לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה המטורפת שהיתה ללהקה עצמה (טוב, אולי רק רובי וויליאמס, אבל זה היה ברור לי שזה יקרה). אז ארבעת החברים הנותרים עשו את הצעד ההגיוני היחיד והתאחדו. הם היו יכולים לעשות בוכטות של כסף רק מלהופיע עם החומרים הישנים שלהם אבל זה לא רק שהם התאחדו, אלא הם גם הוציאו אלבומים חדשים שבהם גארי בארלו, המוח היצירתי מאחורי המוזיקה של הלהקה, השכיל להתייחס לעובדה שהם כבר לא ילדים ולכן כבר לא יכולים לעשות את אותה המוזיקה. אז הוא לקח את מה ש-Take That היו ויצר על הבסיס הזה מוזיקה שמאפשרת ללהקה להתבגר בכבוד, ולא להביך את עצמם בנסיונות להחיות את הנעורים האבודים. 

16. Monaco - What Do You Want From Me?

אז זה מה שקורה כש-New Order לוקחים פסק זמן מהקלטת חומר חדש - מקבלים צמד One Hit Wonder שמוציא שיר אחד ממש טוב ונעלם כלא היה. ושתבינו, השיר הזה היה כל כך מוצלח בארץ שאני הכרתי אותו מאחד מאוספי היטמן (!!!) שהיו המקור לכל המוזיקה הפופולרית ביותר כל קיץ בארץ.

 17. The Boo Radleys - Wake Up Boo!

באופן אירוני, השיר האחרון שרוצים לשמוע בבוקר, לא משנה איזה בוקר. בכל שעה אחרת ביום אפשר עוד להעביר אותו.

18. Embrace - World At Your Feet

אחת מהלהקות שהוקמו בגל הלהקות שרוצות להישמע כמו קולדפליי, כאשר קולדפליי עצמם הוקמו כלהקה שרוצה להישמע כמו רדיוהד. אבל עם כל הלהקות שלא היו שוות את ההתייחסות, Embrace דווקא הצליחו לבדל את עצמם מהעדר וגם מקולדפליי בכך שפיתחו אישיות להקתית משלהם. השיר הזה הוא דוגמא מצויינת לכך, אפילו אם הוא לא מביא אישזהי בשורה גדולה.

19. Elbow - One Day Like This

מה כבר אני יכולה לכתוב על השיר הזה שלא נכתב עדיין? גדול מהחיים, אופורי, ממלא מוטיבציה... נבנה לאט מלמטה בעיבוד תזמורתי עשיר. הקול של הסולן גאי גארווי נוסק גבוה בפזמונים הענקיים של השיר הזה וזה פשוט נהדר לשמוע. לא סתם השיר הזה היה חלק מכל אירוע ספורט אנגלי בשנים האחרונות. והם אפילו הופיעו איתו בטקס הנעילה של האולימפיאדה השנה! זה חייב להגיד משהו.

20. Kosheen - All In My Head

קושין, הרכב אלקטרוני שהיה מוכר ליודעי ח"ן אנגלופילים התפוצץ בתודעה הישראלית עם השיר הזה, כל כך שמח ונגיש שזה היה פשוט פשע אם הוא לא היה מתקבל בצורה הזו ע"י העורכים המוזיקליים. נחמד לשמוע שעדיין מנגנים אותו ברדיו מדי פעם.

21. Guillemots - Annie, Let's Not Wait

אני מאוד אוהבת את הלהקה הזו, כי הם לא מפחדים להתנסות ולחדוף את גבולות ז'אנר האינדי-רוק בו הם פועלים. ביטים אלקטרוניים חמודים, פסנתרים שבורים והרגשה של המון כיף ורצון לחיות את הרגע.

22. Lissie - Record Collector

שיר שמח-עצוב על חיפוש עצמי ורצון ללמוד מטעויות כדי להמשיך הלאה, מאוד פולקי ו-storryteller בהגשה שלו, עד שזה כמעט גוספל-פולק, אם יש דבר כזה.

23. Tasmin Archer - Sleeping Satellite

וואו, עוד blast from the past! השיר הזה היה ענק פה פעם, כנראה בגלל הפזמון הקליט שגרם לכולם לשיר עם הרדיו בלי להבין באמת מה היא אומרת שם.

24. Take That - Could It Be Magic

כשהגעתי לשיר הזה ברשימה חשבתי לעצמי שה-genius השתגע שהוא מביא לי עוד שיר של Take That, אבל אני יכולה להבין מאיפה זה הגיע, הרי כבר עברנו את כל הפאזות של הלהקה בפלייליסט הזה אז למה לא לשמוע שיר מתקופת התהילה שלהם ולהתרפק על העבר? ובאופן קצת אירוני, זה השיר היחיד כמעט של הלהקה בו רובי לוקח את תפקיד הווקאליסט הראשי במקום גארי בארלו.

25. Manic Street Preachers - Some Kind of Nothingness

נראה לי שזה השיר המושלם לסיים איתו את הפלייליסט. המניקס מארחים פה את איאן מק'קלוך הדגול מ-Echo and the Bunnymen לשיר שהוא מין פיוז'ן סגנוני של שתי הלהקות ולדעתי, זה טוב כמו שזה נשמע, במיוחד השיא המוזיקלי בסיום השיר.

אני לא יודעת מה איתכם, אני ממש נהניתי לשמוע את הפלייליסט הזה ב-repeat ולכתוב על כל אחד מהשירים האלו. למרות המנעד הסגנוני הרחב שהיא מייצגת יש איזשהו חוט מקשר בין כל מה ששמעתם פה, ולא, לא רק העובדה שלא שמעתי רבים מהשירים האלו כבר דיי הרבה זמן. משהו שאני חושבת עליו רק עכשיו הוא שכמעט כל האמנים ברשימה הזו הם בריטיים! איפה גמילה מפרויקט בריטניה ואיפה אני? כנראה זה מהדברים האלו שאפילו אם מנסים לברוח מהם הם מושכים אותך חזרה פנימה. והאמת? אין לי שום בעיה עם זה.

Top 5 - David Bowie

ברגע שהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה חשתי אי נוחות מאוד גדולה. מי אני, הקטנה, שתכתוב פוסט על דיוויד בואי? הרי אני לא מעריצה שרופה של בואי, אני לא מכירה כל אלבום שלו על בוריו ולא גדלתי על המוזיקה שלו וגלאם-רוק הוא לא כוס התה שלי. אבל... עם זאת ולמרות כל זאת אני אזדקף ואעמוד במשימה שהעמדתי לעצמי. הכול למען פרויקט בריטניה.

טוב, לא יכולתי שלא לשים את התמונה הזו

כי אי אפשר לדמיין את המוזיקה הבריטית ללא הנוכחות של בואי. הוא דמות כל כך מעניינת, כל כך מיוחדת ואניגמטית שאי אפשר היה להתעלם ממנו. מיקס קסום של מוזרות, עיניים בצבעים שונים, זהות מינית לא ברורה, ובדיקת גבולות מתמדת. התקופה בה החל לפעול בואי היתה מאוד מרגשת מבחינת עולם הרוק משני צידי האוקיאנוס. הרכבים ייחודיים כמו פינק פלויד באנגליה ובמקביל ה-Velvet Underground בחסותו של אנדי וורהול בניו יורק הפכו את השואו למשהו לא פחות חשוב מהמוזיקה. הם כתבו על נושאים כמו זנות, סמים, התמכרויות, טרנסג'נדרים, ובאופן כללי על כל מה שהאדם הפשוט לא היה מוכן לו. גם המוזיקה לא היתה מאוד נגישה, היא היתה סבוכה, ניסיונית, במכוון לא משתדלת לרצות ולהתנחמד. האווירה המוזיקלית הזו איפשרה למוזיקאי הצעיר דיוויד בואי להרגיש נוח בעור של עצמו, או לפחות לספר למאזיניו על המאבק להרגיש ככה. בואי התנהג כזיקית, שינה את דמותו ואת האווירה שהשרה סביבו. זה הגיע לשיא בתקופת זיגי סטארדאסט כשכבר לא היה ברור איפה בואי נגמר וזיגי מתחיל. זו היתה בעיני אומנות במיטבה כשאמן נבלע כל כך בתוך היצירה שלו עד שהוא הופך ליצירה ולהפך.

"I wanted to make a mark and I didn't quite know how to do it, and it took me all the sixties to try everything that I could think of in terms of theatre and arts and music" (David Bowie, Seven Ages of Rock interview)

The many faces of Bowie

הגלאם הפך את הרוק למוזיקה באמת גדולה מהחיים וגרם למאזין להרגיש שמשקיעים בו, שהאמן רוצה להיות הכי גדול והכי אקספרסיבי שהוא יכול על הבמה - המיצגים, האיפור, התלבושות, ה-showmanship. זה כלל כמה מהתלבושות המגוכחות ביותר שאי פעם נראו על במה אבל זה לא משנה כי המטרה קידשה את האמצעים. הרוק הפך להיות לתיאטרון בפני עצמו.

אז אני מגישה לכם את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של דיוויוד בואי. שנתחיל?

1. Starman

בואי הסתובב דיי הרבה בסצינת הארט-רוק והושפע מאוד מ-Velvet Underground. הוא יצר מוזיקה לא מאוד נגישה אבל חברת התקליטים רצתה להיט ובואי נתן להם את זה - השיר Starman הפך להיסטריה והכניס את המאזינים בצורה עדינה לעולם של זיגי סטארדאסט וברגע שהוא תופס אותך, אין דרך חזרה.

2. Modern Love

אמנם השיר הזה זכה לעדנה מחודשת בארץ לאחר הביצוע העדין והאקוסטי שנתן לו גבע אלון אבל אני עדיין שומרת אמונים למקור. השיר הזה הוא כל כך אייטיז! כל כך אייטיז שמתחשק כמעט לשים את החולצה ההיא עם הכריות בכתפיים ולרקוד כאילו זה שוב 1984. אני כל כך אוהבת את הביצוע המקורי מכיוון שיש בו רוח חיים ושטות שחסרה בחידוש של אלון - העיבוד הקליל של השיר מסיח את הדעת מהמילים העגומות של חוסר אמונה באהבה ולכן הוא כמעט ניו-וייבי בגישתו.כאמן שלא הפסיק לחדש ולהשתנות, ממש יפה לראות איך בואי מאמץ אליו בחום את הטרנדים של האייטיז.

3. Ziggy Stardust

זיגי, זיגי. כוכב הרוק המתוסבך, המגלומן, האגו-מניאק, שובר הלבבות. אבל בחיי, הוא ידע לנגן בגיטרה.

4. Suffragette City

אנרגיה טהורה. זה אחד השירים היותר קצביים ששיחרר בואי, ואין לי מה לחפור עליו יותר מדי, רק לקבוע שהוא ממש ממש כיפי ואני ממש אוהבת אותו.

5. Rebel, Rebel

תמצית חייה של נערת המסיבות הלונדונית/ניו יורקרית בסצינת הרוק של הסבנטיז. ממש אפשר לראות את הבחורה הזו, עם העיניים האדומות, השמלה הקרועה,והשיער הפרוע נודדת בין המועדונים, מנסה למצוא אדם עצוב כמותה שייקח אותה הביתה. לא משנה של מי.

אז היום בואי נרגע קצת, ובואו נודה על האמת, הוא לא צריך כבר לעשות הרבה. אבל הוא עדיין נשאר פעיל מוזיקלית, על אש קטנה יותר. הוא לא צריך את ההצלחה כמו אוויר לנשימה כי הוא כבר היה שם. החלטתי לסיים עם סוכריה אמיתית בעיני - שיר לא קלאסי של בואי, שתמיד עושה לי צמרמורת, בצורה טובה, Slip Away מתוך האלבום Heathen. אני אתן לשיר הקסום הזה להדהד לי בראש במהלך הסופשבוע, מקווה שגם לכם.