כבר כתבתי כאן בכמה פוסטים על להקות ואמנים שהתבגרו בכבוד, בגיל ובסגנונם המוזיקלי בהתאם. מהצד השני יש כאלו שעדיין מתעקשים לשכוח או להחביא מתחת לשטיח את הגיל הביולוגי ולעשות מוזיקה או להתנהג בצורה שאינה הולמת כבר את גילם ומעמדם. מה שאני מנסה להגיד זה שהקריטריון שלי להתבגרות בכבוד היא לעשות מוזיקה שלא נשמעת מוזר על האמן. זה נפוץ יותר בעולם הפופ בו תמיד יהיה מישהו (או מישהי) צעיר יותר, מתוח יותר וקופצני יותר ממך שנושף לך בעורף באופן מטאפורי וכבר מכתירים אותו למי שאתה עוד היית לפני שניה. זה גורם לאמנים לעשות החלטות מוזיקליות ותדמיתיות שלא תמיד מתיישבות עם מה שמצפים מהם. מצד אחד זה יכול להיות משהו מרגש ומעניין ומהצד השני זה יכול להיות פשוט פאתטי.
אני כותבת את ההקדמה הזו לפוסט כי ל-Two Door Cinema Club (להלן TDCC, שכבר הזכרתי בפוסט קודם) יש אלבום חדש, והוא יוצא זמן לא רב אחרי שחרור אלבום הבכורה שלהם. מצד אחד חברי הלהקה הבריטית הצעירה מכים על הברזל בעודו הוא חם ונשארים חלק מקבוצת הלהקות החדשות והמבטיחות (והמקיימות) בבריטניה אבל מהצד השני להוציא אלבום שני כל כך מהר אחרי אלבום ראשון כל כך מוצלח ולהיטי זה קצת מסוכן כי הציפיות כל כך גבוהות - כמו אחרון כוכבי הפופ מצפים ממך לזכות מחדש במקום שהיה שלך עד ממש לא מזמן. ואיך תוכל לעמוד בציפיות האלו בכל כך מעט זמן שעבר מאז האלבום הקודם ועדיין לספק משהו חדש ומעניין? משהו שעוד לא עשית קודם אבל עדיין שומר על הזהות שלך כאמן?
אז באלבום החדש Beacon הלהקה מבחינתי בהחלט ממשיכה לקיים את כל מה שהאלבום הראשון הבטיח שהם יהיו. יש פה התבגרות מבחינת הטקסטים והמוזיקה, הם קצת יותר קודרים, יחסית לאלבום הראשון, והופכים למין שכלול של האינדי-רוק-פופ שלהם, אבל למרות העגמומיות, המוזיקה עדיין רקידה as hell.
שני הסינגלים הראשונים שיצאו משקפים היטב את ההתפתחות המוזיקלית שעברה על הלהקה בזמן הקצר הזה ומאפשרים לנו, המאזינים, להעריך את מלוא הפוטנציאל הממומש שלהם.
הסינגל הראשון Sleep Alone קצבי מאוד, דומה בסגנון המוזיקלי שלו לשירים מהאלום הראשון (דוגמת Undercover Martyn) אבל המילים משרות יותר אי-שקט. הדמות בשיר הזה ובכל האלבום מהורהרת, וחסרת מנוחה. אפשר לראות את זה בפזמון:
אני כותבת את ההקדמה הזו לפוסט כי ל-Two Door Cinema Club (להלן TDCC, שכבר הזכרתי בפוסט קודם) יש אלבום חדש, והוא יוצא זמן לא רב אחרי שחרור אלבום הבכורה שלהם. מצד אחד חברי הלהקה הבריטית הצעירה מכים על הברזל בעודו הוא חם ונשארים חלק מקבוצת הלהקות החדשות והמבטיחות (והמקיימות) בבריטניה אבל מהצד השני להוציא אלבום שני כל כך מהר אחרי אלבום ראשון כל כך מוצלח ולהיטי זה קצת מסוכן כי הציפיות כל כך גבוהות - כמו אחרון כוכבי הפופ מצפים ממך לזכות מחדש במקום שהיה שלך עד ממש לא מזמן. ואיך תוכל לעמוד בציפיות האלו בכל כך מעט זמן שעבר מאז האלבום הקודם ועדיין לספק משהו חדש ומעניין? משהו שעוד לא עשית קודם אבל עדיין שומר על הזהות שלך כאמן?
 |
| Two Door Cinema Club |
אז באלבום החדש Beacon הלהקה מבחינתי בהחלט ממשיכה לקיים את כל מה שהאלבום הראשון הבטיח שהם יהיו. יש פה התבגרות מבחינת הטקסטים והמוזיקה, הם קצת יותר קודרים, יחסית לאלבום הראשון, והופכים למין שכלול של האינדי-רוק-פופ שלהם, אבל למרות העגמומיות, המוזיקה עדיין רקידה as hell.
שני הסינגלים הראשונים שיצאו משקפים היטב את ההתפתחות המוזיקלית שעברה על הלהקה בזמן הקצר הזה ומאפשרים לנו, המאזינים, להעריך את מלוא הפוטנציאל הממומש שלהם.
הסינגל הראשון Sleep Alone קצבי מאוד, דומה בסגנון המוזיקלי שלו לשירים מהאלום הראשון (דוגמת Undercover Martyn) אבל המילים משרות יותר אי-שקט. הדמות בשיר הזה ובכל האלבום מהורהרת, וחסרת מנוחה. אפשר לראות את זה בפזמון:
He sleeps alone
He needs no army where he's headed
'Cause he knows, that they're just ghosts
And they can't hurt him, if he can't see them, oh
And I may go, to places I have never been to
Just to find, the deepest desires in my mind
He needs no army where he's headed
'Cause he knows, that they're just ghosts
And they can't hurt him, if he can't see them, oh
And I may go, to places I have never been to
Just to find, the deepest desires in my mind
והקליפ החמוד של השיר נע בין מציאות לחלום.
הסינגל השני Sun יותר רגוע, עם מלודיה גרובית וגיטרה ממכרת ולראשונה (אני חושבת) בכל השירים ש-TDCC כתבו עד היום, יש מחלקת כלי נשיפה שנותנים לשיר עושר נהדר. המילים קצת יותר אופטימיות, מדברות על פרידה ואהבה גדולה. ממש לא החומרים של האלבום הראשון (ברובו). הקליפ גם כן נאמן למסורת הקליפים הססגוניים של הלהקה - תראו בעצמכם. בכל מקרה השיר הזה מתנגן לי כבר יומיים רצוף בראש.
אז כן, זה גם כשמדובר בלהקה צעירה אפשר לראות התפתחות - בלי שיאבדו את עצמם ובלי שיאכזבו את כל מי שהתאהב במוזיקה שלהם באלבום הבכורה. זו התבגרות חיננית ולא מתאמצת ועם זאת עמוקה יותר, וחודרת ללב ולרגש, ולא רק לרגליים.
אז כן, זה גם כשמדובר בלהקה צעירה אפשר לראות התפתחות - בלי שיאבדו את עצמם ובלי שיאכזבו את כל מי שהתאהב במוזיקה שלהם באלבום הבכורה. זו התבגרות חיננית ולא מתאמצת ועם זאת עמוקה יותר, וחודרת ללב ולרגש, ולא רק לרגליים.
