Suck It And See

אני מקשיבה כבר כמה ימים לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז Suck It And See בשלמותו ובחלקים והחלטתי לחלוק כמה מהמחשבות שעלו לי במהלך השמיעות. תקראו לזה ביקורת של מישהי שיש לה פינה חמה גדולה בלב למאנקיז...

כבר בשיר הראשון עם השורה הראשונה בשיר She's Thunderstorms אני מרגישה שיש פה קסם. הדרך שבה אלכס טרנר שר את השורה הזו היא קסם. ההרגשה היא יותר רגועה, אפשר להישען אחורה ולפתוח את האוזניים. כשאני חושבת על זה, אם משווים את הפתיחה של האלבום הזה לפתיחה של האלבום הראשון של המאנקיז אפשר לראות סוג של תהליך התבגרות – גם של הלהקה וגם של הקהל. אם השיר הפותח את האלבום הראשון The View From The Afternoon נפתח בתופים וגיטרות לא מתפשרים וכמובן בהצהרהAnticipation has a habit to set you up for disappointment בהגייה הלא פחות ממדהימה של טרנר. יש פה רצון לתפוס את השומע וכאילו להגיד "אנחנו פה, תסתכלו עלינו". וזה לגיטימי, במיוחד ללהקות באלבום הראשון ובמיוחד לאלבום שההייפ סביבו היה מטורף. אחרי 3 אלבומים כבר לא צריך את הצעקות, כולם כבר יודעים במי מדובר, וגם הקהל כבר שבוי.



מתי האוטובוס אמור להגיע? (ארקטיק מאנקיז)

ככלל, בכל האלבום יש הרגשה של ישן-חדש כזה, יש מין אולד-סקוליות בשירים - בהגשה ובמלודיה, אולי אפילו טייק חדש ורענן על להקות הרוקנ'רול של הסיקסטיז. אני לא יודעת למה, אבל במשך כל השמיעה של האלבום, הייתי יכולה לדמיין את המאנקיז מופיעים בטופ אוף דה פופס לפני 40 שנה. וזה בכלל לא רע. זה מומחש היטב בשיר השני Black Treacle. הרטרו ממשיך בשירים השלישי Brick By Brick (אותו סקרתי פה) והחמישי (Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair) שאפשר לזהות בהם גלישה לפסיכדליה מקסימה. אפשר לשמוע קריצה לסגנון המאנקיז המוקדם יותר בשיר Library Pictures. זה רטרו, אבל עם טוויסט, שום דבר לא נשמע מיושן, ההפך הוא הנכון.

הקצב הכללי של האלבום הוא הרבה יותר איטי, מין המשכיות ל-Humbug ולאו דווקא לשני האלבומים הראשונים. אם לשים את זה במילים פשוטות, יש פה הרבה יותר שירים שדומים סגנונית ל-Cornerstone ולא ל-I Bet You Look Good On The Dancefloor. הליריקה של טרנר עדיין חכמה ומשעשעת (המילים הנהדרות של The Hellcat Spangled Shalalala – רק דוגמא להמחשה "Makes me wanna blow the candles out just to see if you glow in the dark") לפחות משהו אחד תמיד נשאר קבוע...

למרות שהאלבום הזה כבר התחבב עלי מאוד, אני הולכת לתת לו עוד כמה וכמה סיבובים של שמיעה מלאה. אי אפשר לערער על יכולת כתיבת השירים המופלאה של אלכס טרנר שמתבטאת בכל שיר ושיר באלבום אבל האווירה היא שונה – איטית ורגועה יותר, וזה משהו שצריך להתרגל אליו. במקרה הזה יש לי הרגשה שהשינוי הוא לטובה.

השיר הסוגר את האלבום That's Where You're Wrong כולל את השורות הבאות שהרגישו לי מאוד מתאימות לסיים פוסט שעוסק באלבום הזה:

All the old flames fastened on
make a wish that weighs a ton
there are no handles that you can hold
and no understanding where it goes

שיהיה שבוע נפלא...