Joshua (The) Homme

יש מוזיקאים שמשאירים את החותם שלהם על כל דבר שהם נוגעים בו, וכמישהו שהשפיע על הסאונד של שתי להקות שאני מאוד אוהבת, הארקטיק מאנקיז ו-Biffy Clyro, לג'וש הומי (Josh Homme) שמורה פינה חמה בלב המוזיקלי שלי. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על המוזיקאי המרשים הזה, והיום הזה הגיע סופסוף, לכבוד יום הולדתו ה-40 (!!) שחל בשבוע שעבר (מזל טוב!). 

Josh Homme (תמונה מפה)

הומי הוא בחור שיכול להראות דיי מאיים - ויקינג קליפורני ג'ינג'י ואינטליגנטי שנראה שלא כדאי להתעסק איתו, אבל בראיונות איתו הוא משתקף כבחור מאוד נחמד. בראיון למגזין Q (גיליון 298) יש ציטוט שלו שמאוד אהבתי שמדגים את זה:

"It's a well-known fact that i give one of the softest, longest bear hugs in all of Southern California... I'll hold you until you want to go but feel like you should stay"

נו. ועוד טוענים שדייב גרוהל הוא הבחור הכי נחמד בעולם הרוק...

למרות שהומי תמיד פעל בהרכבים שונים ולא כאמן עצמאי הוא תמיד היה המוח והרוח מאחורי כל אחד ואחד מהם - מ-Queens of the Stone Age (להלן QotSA) עד Them Crooked Vultures שהקים עם דייב גרוהל מהפו פייטרז וג'ון פול ג'ונס האגדי מלד זפלין. הומי הוא התגלמות אליל הרוק, בלי להיות אחד כזה באמת והוא תמיד נראה הבחור הכי קול בסביבה, גם אם תתפוצץ לידו פצצת אטום. הוא אף פעם לא יימנה עם הווקאליסטים הגדולים של הרוק - כריס קורנל, מייק פאטון או אדי וודר (אם למנות רק כמה). הוא תמיד יהיה המוזיקאי שפועל בשוליים ומאחורי הקלעים, ונראה לי שאין לו ממש בעיה עם זה.

אז אחרי ברירה מדוקדקת מכל המוזיקה של הומי שנמצאת בספרייה הדיגיטלית שלי, בחרתי את שני השירים הבאים, שהכי התחשק לי לשמוע לאחרונה ונותנים טעימה נהדרת ממה שעושה את הומי לאחת מחותמות האיכות הכי מוכרות בעולם הרוק.

Them Crooked Vultures - New Fang

שיר רועש מאוד, כמעט ואי אפשר לשמוע, שלא להגיד להבין מה הומי שר שם, אבל זה לא עושה אותו פחות כייפי ומגניב. הביצוע הזה הוא מסשן שהלהקה נתנה לרדיו 1 הבריטי, כי השיר מעולם לא זכה לקליפ רשמי.

Queens Of The Stone Age - Go With The Flow

המוזיקה של QotSA תמיד התאפיינה בנוסף לסאונד הגיטרה האופייני של הומי בסליזיות מסויימת, איזשהו סקס אפיל לא קונבנציונאלי שנמצא שם ברקע. השיר הזה ממחיש בצורה הכי טובה את העניין הזה. וגם קליפ האנימציה המאוד מילולי לא משאיר הרבה מקום לספק.מעל להכול אפשר לשמוע את הגיטרה המאפיינת את הומי. אגב, את הגיטרה הזו אפשר לשמוע גם בשיר Bubbles של Biffy Clyro (שימו לב לסולו הגיטרה בסוף השיר).

הומי מוציא עכשיו עם QotSA אלבום חדש בשם Like Clockwork וממנו השתחרר כבר סינגל ראשון (My God Is The Sun) שמתנגן ב-Xfm דיי הרבה. לי הוא נשמע כמו איזשהו היבריד של הסגנון המקורי של הלהקה שלפעמים נטה קצת לרוק פופי (כמו ב-Make It Wit Chu), עם הרעש של Them Crooked Vultures ויצא משהו מאוד מעניין, אפל קצת יותר ומטריד אפילו יותר מהחומר הרגיל שהיינו רגילים לקבל מהלהקה.

אחרי כמה האזנות אני מכורה, ואני פתאום מבינה לגמרי את ההתפזרות של הומי, שעושה כל כך הרבה דברים שונים עם כל כך הרבה אנשים. בסופו של דבר זה נראה שהמטרה שלו היא להתפזר בשביל להתכנס שוב ולשכלל את החתימה המוזיקלית שלו כדי שאנחנו כמאזינים נדע לזהות אותו ולראות את הייחוד בשירים שלו מתוך ים המוזיקה שנמצא לפנינו. 

פלייליסט יומולדת

אתמול היה לי יומולדת, ומכיוון שהשנה התאריך יצא בשבת ובין חגים היה לי יום רגוע. רגוע מאוד. היה לי זמן להשלים הרבה דברים שרציתי לעשות רק בשביל ההנאה שלי, וכן, גם לשמוע המון מוזיקה שאני אוהבת. לחגיגות יש תמיד זמן ומקום אבל אם כבר יצא לי יום שכולו מוקדש לעצמי, בלי שום מחוייבות או דד-ליין התכוונתי לנצל כל דקה ממנו.

עוגת יומולדת מישהו? (תמונה מפה)

זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, לשבת מול המחשב ולשלוף שירים מהבוידעם, כאלו שאני מכירה כבר שנים (וגם כאלו קצת יותר חדשים) שאותם אני אף פעם לא מעבירה כשהם עולים לי ב-shuffle באייפוד, ואת כולם אני אוהבת אהבה גדולה (וזו ממש לא מילה חזקה מדי במקרה הזה). יש פה המון סגנונות - מפופ רך עד רוק אגרסיבי, סקאלה מוזיקלית מגוונת ורחבה לכל אחד מהשירים האלו יש מקום אצלי, וגם עם השוני התהומי בסגנונות הם חיים בשלווה זה לצד זה וכל אחד מהם נותן לי משהו לנשמה שאני לא יכולה לקבל מהאחר. כולם יחד עושים אותי מאוד מאושרת.

אמנם יצאו לי במקרה 25 שירים כמו ברשימות ה-genius שלי אבל הפעם אין טכנולוגיה חכמה שמעורבת בבחירת השירים, כולם נבחרו בפינצטה על ידי, כמו גם סודרו בקפידה בסדר כמה שיותר הגיוני וזורם, למרות שלפעמים זה היה ממש לא אפשרי. זה החזיר אותי לתקופות שהייתי מסדרת לעצמי mixtapes, על קלטות טייפ ממשיות ומאוחר יותר על דיסקים. זה משהו שאני כבר לא עושה ממש לעצמי - כמויות המוזיקה שאני צורכת והטכנולוגיה הזמינה הכניעו אותי כנראה...

אז עכשיו, בזכות היום השקט הזה שעבר עלי דווקא ביומולדת שלי, קיבלתי את ההשראה לערוך מיקסטייפ בשבילי, ואפילו שהוא יצא אקלקטי מאוד, מבחינתי יש איזשהו חוט מקשר בין כל מה שיש שם. כשאני אצליח לשים את האצבע עליו אני אודיע לכם, אבל בנתיים it is what it is. 

מה יש לנו שם? אפגן וויגס (בהנהגתו של גרג דולי), ניו אורדר, Biffy Clyro, שיר של Kent שאחרי האלבום ממנו לקוח השיר רדפתי בלא פחות מארבע (!!) מגה-סטורס בלונדון, אהוביי הארקטיק מאנקיז, קצת U2 ו-REM (שניים מהשירים שלהם שאני הכי אוהבת), ועוד רבים וטובים, אבל גולת הכותרת והשיר שתמיד תמיד תמיד מעלה אצלי דמעות מטהרות הוא Winter האדיר של טורי איימוס האדירה לא פחות.

אני חורגת ממנהגי ולא פורטת את הרשימה הזו לפרטים אלא נותנת למוזיקה לדבר בעד עצמה, ויש לה המון מה להגיד, בשבילי ועלי, ואני מקווה שגם אתם תמצאו בה משהו שהיא יכולה להגיד בשבילכם.

Biffy Clyro @ The Studio, Webster Hall NYC

כשהייתי עם אחותי בניו יורק יצא לי להשיג כרטיסים להופעה של Biffy Clyro שבדיוק הגיעו לעיר באותם תאריכים שאנחנו הגענו. זה שימח אותי מאוד מכיוון שאני תמיד מחפשת הופעות בכל עיר שאני נוסעת אליה (בעיקר בחו"ל) ובינתיים לא היה לי מזל עם הופעות. אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הגניבה אותי העובדה שאני הולכת לראות להקה שאני ממש ממש אוהבת בסיבוב הופעות עם דיסק חדש וב-venue שהוא לא בסדר גודל של פסטיבל. אני מעדיפה בגדול לראות להקות במקומות קטנים יותר – יש משהו באינטימיות של מקום בגודל של סלון שדחוסים בו 200 חבר'ה מ-NYU ושתי בנות מישראל מאשר באצטדיון ענק וחסר אישיות. אני מעדיפה לראות את האמנים שאני אוהבת בגודל טבעי, ולא על מסכי ענק או כדמויות לגו על במה. ההופעה התקיימה בסטודיו ב-Webster Hall וכמו בכל מקום בניו יורק אסור לעשן שם, שינוי מרענן מהמאפרים לריאות בבארבי. אני לא אלאה אתכם במעללי להקות החימום, רק נגיד שאחת מהן עשתה הארד-קור מטאל עם סולן רובוקופי ביזארי.

במזל מצאנו מקום טוב, אין לי מושג איך לא זרקו אותנו משם כי היה ברור שזה לא אזור שקהל אמור לעמוד בו, אבל טוב שלא... ראינו מצויין בלי שהטיטאנים של NYU יסתירו לנו וגם הצלחתי לצלם המון תמונות טובות.

למי שלא מכיר Biffy Clyro היא להקה סקוטית, סיימון ניל, הסולן/גיטריסט והתאומים ג'יימס ובן ג'ונסטון (בס/קולות ותופים/קולות בהתאמה) הם חברי ילדות שהחליטו לעשות את המוזיקה שהם רוצים לשמוע. האלבומים הראשונים שלהם היו דיי כבדים מבחינת סאונד, לא מאוד קומוניקטיביים אבל בכל אלבום הם "התבגרו" והביאו את עצמם לכדי זהות מגובשת יותר. הדיסק הקודם שלהם Puzzle הראה כבר בכמה שירים מלודיות יותר ברורות והוא סלל את הדרך לדיסק האחרון שלהם, Only Revolutions שבעזרת ג'וש הומי (Queens of the Stone Age, Them Crooked Vultures) זיקק את יכולת כתיבת המלודיות שלהם למקסימום, והרעש שכבר הפך להיות סאונד שמאוד מזוהה איתם (של דיסטורשן, גיטרות תזזיתיות) למשהו שמשתלב בצורה הכי נכונה שאפשר באוזן. נקודה שצריך לתת עליה את הדעת (ואני בטוחה שאני אכתוב על זה פוסט מתישהו) זה מה יש לג'וש הום בידיים שגורם לכל להקה שעובדת איתו to strike gold.



Biffy Clyro (האתר הרשמי)

ההופעה היתה נהדרת, בגלל הנקודה שבה עמדנו אפשר היה לראות את הסט-ליסט, כל טיפת זיעה שסיימון ניל הגיר (ותאמינו לי, היו הרבה כאלה) ואת כל הריצות של עובד הבמה המסכן שהחליף לסיימון גיטרה כל שיר בערך. הסט היה מהודק, מעט מאוד דיבורים במבטא סקוטי כבד ובאופן כללי לא היה תו אחד מיותר. אפילו בשלב שהרגליים כבר איבדו תחושה מרוב עמידה אי אפשר היה להתיק את העיניים ממה שנעשה על הבמה. הדבר שהכניס אותנו לשוק היה החמצון התואם של השיער והזקן של סיימון, שדיווח שהוא עשה את זה ביפן, האמת? כבר ראו שורשים J

אחד מהשיאים של ההופעה היה הביצוע של Many of Horror שבעיני הוא אחד השירים המושלמים ביותר של הלהקה מ-Only Revolutions.

אי אפשר לדבר על ההופעה בלי לדבר על הקהל שהיה מטורף – חבורה של סטודנטים אמריקאים שיודעים כל מילה מכל שיר, כולל מהאלבומים הראשונים, שזה בכלל מרשים. היתה זרימה מדהימה של אנרגיה בין הקהל ללהקה וזה אחד מהדברים שעושים את ההופעה בשבילי.
מצטערת שאין לי את הוידאו המקורי שצילמתי בהופעה, יום אחד (כשאני אגלה איך) אני אדחוס אותו לגודל נורמלי...

ולסיום כמה תמונות של געגוע