‏הצגת רשומות עם תוויות ester rada. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ester rada. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 28 בדצמבר 2013

סיכום השנה שלי - השירים שהכי אהבתי ב-2013

האמת, אחרי שהחלטתי לכתוב את הפוסט המסכם את השנה הזו מבחינתי נורא התבאסתי, כי בהסתכלות על השירים הכי מושמעים באייפוד שלי ראיתי שירים נהדרים אבל רבים מהם יצאו בסוף 2012, שמסתבר היתה תקופה מאוד פוריה למוזיקה שממש אהבתי. נו שוין. 

אז החלטתי לארגן מחדש את השורות ולחלוק איתכם בשמחה רבה ועם כל המכשולים, את המוזיקה שהכי אהבתי שיצאה ב-2013. מן הסתם, עקב הגרגרנות המוזיקלית בה אני לוקה, הרשימה המינימלית ביותר שהצלחתי להרכיב היתה של 10 שירים, אין מצב ל-Top 5 בסיכום שנה! על חלק מהשירים כבר כתבתי כאן, אבל אני שמחה שיש פה שירים שעוד לא הופיעו בפוסטים קודמים, פשוט לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה לכתוב עליהם...כנראה שטוב שיש סיכום שנה.

1. Tom Odell - Can't Pretend

סינגל הבכורה של טום אודל אמנם שוחרר בתחילת 2013 אבל הפך להיות פופולארי ברדיו בארץ רק בתקופת הקיץ, כמה חודשים מאוחר יותר. נו, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הזה נוטף תשוקה, ואני כל כך אוהבת את הרגשת הדחיפות (urgency, ככה מתרגמים את זה?) ואני אוהבת את העובדה שהשיר מתחיל איטי ושקט ומתפתח לקרשנדו אדיר שמובל על ידי הקול הנהדר של אודל. 



2. John Newman - Love Me Again

פצצת נו-סול ממכרת ורקידה. בהחלט אחד השירים ששימח אותי במיוחד לשמוע ברדיו במהלך השנה. מה שאני מאוד אוהבת בניומן הוא ההתמסרות המלאה שלו לסגנון המתאים למוזיקה שהוא עושה והעובדה שיש לו כל כך הרבה גרוב יחסית לבחור בריטי מפעימה אותי כל פעם מחדש. כיף טהור. 



3. Ellie Goulding - Burn

את אהבתי לאלי גולדינג הבעתי כבר בפוסטים קודמים, אבל לא יצא לי לכתוב על השיר הזה, שיצא מתוך האלבום האלקטרוני שהיא שחררה השנה, במקביל לאלבום יותר שקט.  השיר הזה קסום בעיני כי הוא מצד אחד מאוד מתכתי ואלקטרוני אבל יש לו נשמה ויש בו כל כך הרבה אושר. אני חושבת שלאלי גולדינג יש את אחד הקולות המיוחדים והייחודיים בעולם הפופ העכשווי ואני תמיד מסוקרנת לראות מה הדבר הבא שהיא תעשה, וזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על הרבה מוזיקאיות שפעילות היום. 



4. Everything Everything - Don't Try

הלהקה הזו הפכה לאחד המרעננים שלי השנה, אני כל כך שמחה שהאלבום הזה יצא בתחילת השנה, אם הם לא היו נכנסים לרשימת סיכום השנה שלי הייתי מתאכזבת קשות. כל שיר מהאלבום האחרון של הלהקה Arc הפך מיידית לפיבוריט זמני אצלי. האמת שהשיר הזה קיבל פייט מאוד רציני למקומו ברשימה עם השיר מהמם החושים של הלהקה Cough Cough אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי להכניס את השיר הזה, אז זה מה שעשיתי. 



5. Ester Rada - Monsters

יש לי ווידוי - אני לא אוהבת ג'אז. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה פשוט לא עובד, אין פה קליק בינינו ושנינו בסדר עם זה. אבל אסתר רדא, עם האתיו-ג'אז שלה הצליחה לגרום לסגנון הזה להתחבב עלי בקונסטלציה המאוד מסויימת הזו. אני חושבת שמה שתפס אותי שם זה הגרוב הממכר שלה, הסאונד העשיר והמלא, ו-effortlessness שבה היא נושאת את עצמה ומגישה את המוזיקה שלה. 



6. Bastille - Pompeii

כמה רקידות וכיף יכולים להיות בשיר אחד, שלשמחתי התחבב גם על אוזניהם של העורכים המוזיקליים של גלגל"צ שהשכילו להכניס אותו לפלייליסט של התחנה. באופן מצחיק, גלגל"צ לא מצליחים להמאיס עלי את השירים שאני אוהבת גם אם הם ינגנו אותם מאה פעם ביום. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)



7. Foals - Late Night

השיר הזה של ה-Foals השאיר אותי מהופנטת ועם רצון לעוד ממנו, מבחינתי הוא היה יכול להמשיך להתנגן גם שעה וחצי ולא היה לי אכפת. (לפוסט המקורי בו כתבתי על השיר)



8. Depeche Mode - Welcome To My World

אחת הסוכריות הלא ממש מתוקות מהאלבום האחרון והמצויין של דפש מוד שיצא השנה (למחשבות שלי על האלבום תקליקו פה). שיר שלא יצא כסינגל, אבל הוא לא נופל מאף אחד משירי האלבום, להפך. זה השיר איתו נפתחה ההופעה של הלהקה בארץ במאי האחרון, ואין מתאים ממנו לפתוח הופעה מעולה בכל סטנדרט. השיר הזה שואב אותך אליו ולא מרפה. הוא מוכיח שוב שמרטין גור לא איבד חלקיק מהאדג' האפל והמטריד שלו בכתיבה ודייב גהאן לא איבד חלקיק מהיותו אחד ה-frontmen הטובים בלהקות פעילות כיום. 



9. Arctic Monkeys - Do I Wanna Know

אם הייתי יכולה הייתי מכניסה לכאן את R U Mine שהוא האהוב עלי מבין שירי האלבום האחרון של המאנקיז, AM. אבל לצערי הוא יצא ב-2012 מה שמשאיר אותי עם השיר Do I Wanna Know שנטחן לשמחתי בפלייליסט של גלגל"צ. כתבתי עליו כבר השנה ואני עדיין חושבת שזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי השנה, ואחד השירים הכי מפתים שאלכס טרנר כתב. 



10. Queens Of The Stone Age - My God Is The Sun

אנרגיות אגרסיביות ומטרידות, קליפ אפוקליפטי מונפש, והגיטרה הלא מתפשרת של ג'וש הומי. מה צריך יותר בשיר? כתבתי עליו בפוסט המוקדש להומי, אתם מוזמנים לקרוא אותו פה. 



אז מה אני יכולה לאחל מוזיקלית לשנה הבאה? שתהיה לי עוד המון מוזיקה חדשה ומרגשת שתזיז לי מספיק מיתרים בפנים כדי שגם תיתן לי את ההשראה לכתוב עליה. אה, ועדיף שהיא תשוחרר ממש ב-2014 ולא בסוף 2013 כדי שאני לא אתבאס. 


יום שבת, 11 במאי 2013

המלכה אסתר

אני לא כותבת הרבה על סול ו-R&B אבל שניהם מהווים חלק מאוד אהוב במנעד הסגנונות הרחב שמרכיב את הטעם המוזיקלי שלי. הסגנונות האלו הבליחו כבר בבלוג בפוסט קודם ואני חושבת שהגיע הזמן לדבר עליהם שוב.

הבעיה שלי עם מוזיקה כזו היא העובדה שאני קצת קטנונית ובוחרת את הדברים שאני שומעת מהז'אנר הזה בפינצטה, כי יש שם גם הרבה דברים שאפשר להקביל במידה מסויימת למוזיקת ה"כפיים" הים תיכונית, ראפר או זמר צעצוע ששרים על כמה כל השורטיז שלהם רוצות להיכנס איתם למועדון. המוזיקה הזו, להבדיל ממוזיקה מזרחית, מתיישבת לי יותר טוב באוזן ונחמד לרקוד איתה אבל כשאני מקשיבה למשהו בפרטיות של האוזניות שלי, אני צריכה משהו שלא יעליב את האינטיליגנציה שלי.

אסתר רדא (צילום: דין אבישר)
לכן כל כך שמחתי כשגיליתי את אסתר רדא, שהיא התגלמות כל מה שאני כל כך אוהבת במוזיקה הזו בזמרת אחת. אני לא יכולה לחשוב על מישהי טובה יותר לדבר עליה בהקשר של מוזיקת נשמה ו-R&B מאשר היא, והעובדה שהיא ישראלית רק משמחת אותי עוד יותר. רדא התחילה את דרכה המוזיקלית במקהלת הילדים של שלמה גרוניך והמשיכה משם לפעילות מוזיקלית בצד קריירת משחק שטיפחה בסדרות והצגות שונות, אבל ביוגרפיה אתם יכולים לקרוא בכל מקום, אני רוצה לדבר עליה ועל המוזיקה שהיא עושה עכשיו. אתם בטח מכירים את הקול שלה מהשיר Life Happens שרץ עכשיו ברדיו.


המוזיקה שלה נשמעת לי כמו תערובת מופלאה של ג'אז, R&B וסול, ויש לה גרוב שיכול להדליק עיר שלמה. זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו, הוא צריך לבוא מתוכך, ולרדא יש את זה, ובכמויות. הנונשלנטיות בה היא מגישה את השירים מקסימה אותי, בעידן של ריאליטי שכולם מרגישים שהם צריכים לצעוק כדי לרגש יש משהו כל כך יפה בכוח השקט של השירה של רדא. מרגיש שהיא יודעת בדיוק מי היא ובטוחה בעצמה ובהגדרה שלה. האטיטיוד המגניב שלה מאפשר לה להביע את הרגשות שהשיר רוצה להעביר בלי לזעוק אותם מההר הכי גבוה. וכשהיא נוסקת, זה בדיוק במקומות הנכונים, וזה כל כך מרענן.


העיבודים המוזיקליים העשירים של השירים משחקים תפקיד חשוב בלהרים את השירים ולגרום להם לעוף - כלי הנשיפה שנותנים קלילות כמו גם דרמטיות, התופים והגיטרות שהופכים חליפות מג'אזיים לאגרסיביים (תחשבו על הקטעים העצבניים יותר של ה-Roots) וכל המעברים האלו נעשים בקלילות כמעט לא נתפסת, אין פה שום דבר סטנדרטי או Cookie Cutter.


הקול של רדא מזכיר לי את אריקה באדו האלוהית רק יותר מלא וצלול, ולגמרי ייחודי לה בנוף המוזיקלי הישראלי. באופן כללי, הדרך בה רדא נושאת את עצמה מלאה בניגודים - גם מלכה אפריקאית אלגנטית וגם לוחמת עירונית מהשכונה. ברדא משתקפת גם זמרת סול אולד-סקול וגם הבחורה הכי מודרנית ומגניבה עם המוהוק. היא מרגישה גם מכאן, אבל גם הכי חו"לית שיש, והאנגלית שלה זורמת וטבעית אבל היא נשמעת נהדר גם בעברית. גם וגם וגם וגם. ניגודים, כבר אמרתי? אבל כולם יחד יוצרים את המוזיקאית הכי מרגשת ששמעתי פה לאחרונה.

רדא בנתיים הוציאה EP אחד שאפשר להוריד בבאנדקמפ שלה ואפשר לשמוע עוד שירים שלה כמו גם ביצועים שלה בהופעה חיה ביוטיוב. אני לא יכולה לחכות כדי לראות מה היא תעשה בהמשך, או איך האלבום המלא יישמע. אם הטעימות שמקבלים ב-EP נותנים אינדיקציה למה שעתיד לבוא, בהחלט יש למה לצפות.