אומרים שאסור לערבב עסקים עם משפחה, מסיבות מאוד ברורות - אם משהו נדפק אז הוא נדפק קשות, ולפעמים גם באופן בלתי הפיך. שלא לדבר על כך שיכולים להאמר דברים שיהפכו את הקשר המשפחתי האמיץ לערמה מדממת של עלבונות שלאו דווקא היו נאמרים למישהו שלא חולק איתנו את רוב ההיסטוריה המשותפת.
עם ההקדמה המשפחתית הזו אני מגיעה לדבר על מושאי הפוסט להיום - Kings of Leon. הם תמיד היו תופעה מעניינת בנוף הרוקנ'רול - שלושה אחים (כיילב הסולן, נית'ן המתופף וג'ראד הבסיסט) ובן דוד (מת'יו הגיטריסט) שיצרו רוק אגרסיבי עם מאפיינים דרומיים מובהקים כיאה למוצאם מטנסי, ואומצו בחוזקה ע"י מבקרי המוזיקה והקהל הבריטיים אבל באופן אירוני לא זכו לאותה הכרה בארה"ב.
בואו נודה בכך, בתחילת הדרך האחים ובן הדוד למשפחת פולוויל (Followill) נראו כמו קריקטורות מהלכות של כוכבי רוק מהסבנטיז, כולל הג'ינסים הקרועים בגזרה מתרחבת והשיער הארוך שלא נראה כמו משהו שראו באותה תקופה בסצינת המוזיקה, והם היו יחודיים מן הסתם גם בקנה המידה המצומצם של העיירה בה הם גדלו בטנסי. בראיון שנתן הסולן, כיילב פולוויל למגזין Q (גיליון 289) הוא עונה לשאלה בנוגע למראה של הלהקה בצורה מאוד פשוטה ואמיתית בעיני:
אני מאוד אוהבת את השיר הזה. ההרגשה היא כאילו חזרנו מהאצטדיונים לרוק הדרומי הכייפי והאגרסיבי שאפיין אותם בתחילת הדרך, גם אם הוא עכשיו יותר מהוקצע (אי אפשר להמנע ממה שהניסיון נותן לך). הדינמיקה בתוך הלהקה מרגישה שוב טבעית ומשפחתית, ונראה שהכיף והתשוקה לעשות מוזיקה חזרו למשפחת פולוויל. בראיון שנתנו כיילב וניית'ן פולוויל לתחנת רדיו בריטית הם הודו שאחרי התקופה הארוכה שהם היו מחוץ ללופ של הקלטות-הופעות ממנו הם לא יצאו במשך תקופה מאוד ארוכה, הם ממש נהנו לחזור לאולפן ולהשתטות ואז ללכת להקליט שירים חדשים עם כל האנרגיות החדשות האלו.
האמת היא שלדעתי התהליך הזה של ההצלחה ואז החזרה למקורות היה צריך להתרחש. כי כל אמן צריך לדעת בתוך ההגדרה שלו מה הוא רוצה לעשות ומה הוא לא רוצה, ואיזה קהל הוא רוצה שיהיה לו. אולי באלבום Only By The Night הלהקה איבדה חלק מהקהל המקורי שהיה לה ואיכזבה את עצמה מבחינה אמנותית, אבל לדעתי ההצלחה המטורפת הזו לימדה אותם כמה שיעורים חשובים על דרכי התמודדות ונתנה להם כוח חדש ורענן למנועים היצירתיים.
עם ההקדמה המשפחתית הזו אני מגיעה לדבר על מושאי הפוסט להיום - Kings of Leon. הם תמיד היו תופעה מעניינת בנוף הרוקנ'רול - שלושה אחים (כיילב הסולן, נית'ן המתופף וג'ראד הבסיסט) ובן דוד (מת'יו הגיטריסט) שיצרו רוק אגרסיבי עם מאפיינים דרומיים מובהקים כיאה למוצאם מטנסי, ואומצו בחוזקה ע"י מבקרי המוזיקה והקהל הבריטיים אבל באופן אירוני לא זכו לאותה הכרה בארה"ב.
בואו נודה בכך, בתחילת הדרך האחים ובן הדוד למשפחת פולוויל (Followill) נראו כמו קריקטורות מהלכות של כוכבי רוק מהסבנטיז, כולל הג'ינסים הקרועים בגזרה מתרחבת והשיער הארוך שלא נראה כמו משהו שראו באותה תקופה בסצינת המוזיקה, והם היו יחודיים מן הסתם גם בקנה המידה המצומצם של העיירה בה הם גדלו בטנסי. בראיון שנתן הסולן, כיילב פולוויל למגזין Q (גיליון 289) הוא עונה לשאלה בנוגע למראה של הלהקה בצורה מאוד פשוטה ואמיתית בעיני:
"We were recognized as the queers with the tight pants on... Even before I was in a band I never wanted to be just like a normal person; I didn't want to walk around and fit in"
לשיפוטכם, תמונה של "אז" מול "היום".
 |
| תמונה מפה |
 |
| תמונה מפה |
המוזיקה תמיד היתה מחוספסת ושבורה, השירה באלבומים הראשונים היתה בעיקר מלמולים של כיילב על המון מוזיקה רועשת אך מלודית שהיתה סביבו, והופתעתי מאוד לגלות באותו הראיון שהשירה הזו שלו היתה בכוונה תחילה:
"When I knew that the record label like the song I made sure I fucked it up vocally so they couldn't make a hit out of it... California Waiting was a hit, I made them letme go back and re-record it and I fucked up the vocals bad on purpose... I went back and made sure our success couldn't be immediate. I was so scared and insecure"
כשחושבים על זה, יש פה משהו מרענן מאוד - מישהו שיודע לכתוב שירים קליטים שיש להם פוטנציאל להפוך ללהיטים מכשיל את עצמו ואת הלהקה המשפחתית שלו בכוונה רק בגלל הפחד מהצלחה והפחד מהחשיפה המטורפת שתגיע איתה. אכן, בשיר California Waiting מהאלבום הראשון Youth & Young Manhood אי אפשר להבין מילה ממה שפולוויל ממלמל שם.
ואפשר לראות את השירה המלמולית הזו גם בשיר המעולה Four Kicks מהאלבום השני Aha Shake Heartbreak. לפחות השיר הזה מתהדר בקליפ מגניב.
האלבום הבא Because Of The Times כבר הציג את הלהקה בצורה יותר בוגרת. המוזיקה הפכה להיות פחות כיאוטית ויותר איטית ורצינית. מבחינתי זה האלבום הכי "דרומי" והכי טוב שהלהקה הוציאה, רק משום שיש בו storytelling הרבה יותר מורכב ממה שהיה בשני האלבומים שקדמו לו. בנוסף, התדמית של הלהקה התחילה להשתנות - השיער התקצר והזקנים גולחו ברובם (תודה לאל). גם המילים שכיילב שר הפכו להיות ממשיות מול המלמולים באלבומים הראשונים. בחרתי כשיר מייצג ממנו את Knocked Up שגם פותח את האלבום והוא האהוב עלי בו.
ונראה שכל מה שעברנו עד עכשיו היתה הכנה לאלבום Only By The Night. אם תשאלו אותי הוא היה הכרחי להתפתחות של הלהקה מבחינה מוזיקלית - הוא הלהיטי והקליט מבין האלבומים של הלהקה, והוא זה שהפך אותם ל-household name בארה"ב, מה שלא היה להם עד אז. האלבום כלל שירים טובים, ואפילו נהדרים. אבל הוא עורר סביבו אנטגוניזם מהקהל הגרעיני של הלהקה, זה שליווה אותם מהאלבום הראשון. מבחינתם זו היתה התמסחרות, וויתור על מה שהפך אותם למיוחדים בים הלהקות שפועל שם בחוץ. אני חייבת להודות שעם כל הסנוביזם המוזיקלי שלי והרדיפה שלי אחרי החדש, המיוחד והלא מוכר, אני בזה לתופעה של "לשנוא משהו שאהבתי רק כי כולם אוהבים אותו עכשיו". רק הייתי צריכה להוציא את זה מהמערכת.
באלבום הזה הלהקה הוכיחה שהיא יכולה לכתוב המנוני רוק קליטים וחלקים שימלאו אצטדיונים וזכתה להצלחה בינלאומית מסחררת - במיוחד עם הסינגלים Sex On Fire ו-Use Somebody שקיבעו את המעמד החדש שלהם כאלילי רוקנ'רול, ואלוהים אדירים, איזה פזמון אפי ומשובח היה ל-Use Somebody.
באלבום הזה הלהקה הוכיחה שהיא יכולה לכתוב המנוני רוק קליטים וחלקים שימלאו אצטדיונים וזכתה להצלחה בינלאומית מסחררת - במיוחד עם הסינגלים Sex On Fire ו-Use Somebody שקיבעו את המעמד החדש שלהם כאלילי רוקנ'רול, ואלוהים אדירים, איזה פזמון אפי ומשובח היה ל-Use Somebody.
זו היתה נקודת מפנה אישית ומקצועית בשביל הלהקה, יש את התקופה שלפני האלבום הזה והתקופה שלאחריו. הלהקה החלה בגל של סיבובי הופעות, קידומי מכירות ובאופן כללי מצב של כוכבות על שאף אחד מחברי המשפחה לא היה לגמרי מוכן אליה, למרות ההצלחה שלה הם זכו בבריטניה. כשאתה מצליח בארה"ב ההצלחה היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר אינטנסיבית, וזה כנראה השפיע מאוד על היחסים בתוך הלהקה ובאופן ספציפי על כיילב. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את יציאת האלבום האחרון שלהם Come Around Sundown הוא החליט לנטוש את הבמה באמצע הופעה, ככל הנראה תחת השפעה כבדה של סמים ו/או אלכוהול (מנהג שלא היה זר לו כלל) וגרם כך לביטול שאר ההופעות של הלהקה בארה"ב, והביא את הלהקה לצאת לפסק זמן. הכל כנראה היה יותר מדי בשבילו (זוכרים את הציטוט על ההצלחה?).
מהאלבום הזה לא יצאו ממש להיטים, הוא היה מין אלבום ביניים, שהלהקה כתבה כדי לנסות ולהתחמק מההצלחה המטאורית שנפלה עליהם. אחד השירים הזכורים ממנו הוא Pyro. בקליפ של השיר הזה הלהקה יושבת ומנגנת בבר, כאילו רקע למה שקורה שם סביבם. זו היתה סוג של קריצה למקום הפשוט אליו הלהקה רוצה לחזור.
ועכשיו הלהקה חוזרת לעבוד יחד, כי במשפחה blood is thicker than water. גם כשעושים עסקים עם בני משפחה, בסופו של דבר, עם כל הדברים שנדפקים קשות, ועם האינסטינקט הרצחני שיכול להתלוות לזה אתם עדיין קשורים. ובמקרה הזה לא נראה לי שהיתה למשפחה הזו ברירה אלא להמשיך ליצור יחד. הסינגל Supersoaker שיצא מתוך האלבום המתקרב, Mechanical Bull (שוב שם אלבום בעל 5 הברות, אבל הרבה פחות מעורר מחשבה) מחזיר אותנו לתקופה של האלבומים הראשונים, בסגנון המחוספס יותר שהיה חסר באלבום Only By The Night אבל שומר בפזמון שלו את הקליטות שהם קיבלו עם השנים.
אני מאוד אוהבת את השיר הזה. ההרגשה היא כאילו חזרנו מהאצטדיונים לרוק הדרומי הכייפי והאגרסיבי שאפיין אותם בתחילת הדרך, גם אם הוא עכשיו יותר מהוקצע (אי אפשר להמנע ממה שהניסיון נותן לך). הדינמיקה בתוך הלהקה מרגישה שוב טבעית ומשפחתית, ונראה שהכיף והתשוקה לעשות מוזיקה חזרו למשפחת פולוויל. בראיון שנתנו כיילב וניית'ן פולוויל לתחנת רדיו בריטית הם הודו שאחרי התקופה הארוכה שהם היו מחוץ ללופ של הקלטות-הופעות ממנו הם לא יצאו במשך תקופה מאוד ארוכה, הם ממש נהנו לחזור לאולפן ולהשתטות ואז ללכת להקליט שירים חדשים עם כל האנרגיות החדשות האלו.
האמת היא שלדעתי התהליך הזה של ההצלחה ואז החזרה למקורות היה צריך להתרחש. כי כל אמן צריך לדעת בתוך ההגדרה שלו מה הוא רוצה לעשות ומה הוא לא רוצה, ואיזה קהל הוא רוצה שיהיה לו. אולי באלבום Only By The Night הלהקה איבדה חלק מהקהל המקורי שהיה לה ואיכזבה את עצמה מבחינה אמנותית, אבל לדעתי ההצלחה המטורפת הזו לימדה אותם כמה שיעורים חשובים על דרכי התמודדות ונתנה להם כוח חדש ורענן למנועים היצירתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה