החודש, לפני 15 שנה שחררה לוריין היל (חברת הפוג'יז לשעבר) את אלבום הסולו הראשון והיחיד שלה. הפוג'יז, שהוציאו את האלבום The Score והיו אחראים לחידוש המופלא ל-Killing Me Softly (שביצוע נהדר שלו מופיע בסרט Dave Chappelle's Block Party) ולשיר המדבק Ready Or Not. כשההרכב החליט לצאת לפסק זמן היה ברור שהאלבום המצופה ביותר הוא זה שתוציא היל. עם כל הכבוד לכישרון של וויקליף ז'אן ופראז מישל, היא היתה נקודת המוקד בהרכב.
אין מנוס, כשאת אישה בעולם כל כך אגרסיבי וגברי כמו סצנת ההיפ-הופ והראפ את הופכת מיידית למשהו ייחודי, דוגמת מיסי אליוט הנפלאה. לוריין היל גילמה בתוכה את החבילה המושלמת - גם ראפרית עם flow מעולה וגם זמרת סול נהדרת. התכונות האלו, יחד עם יכולת כתיבת השירים שלה הביאו אותה ליצור את אחד האלבומים שאני הכי אוהבת, The Miseducation of Lauryn Hill. האהבה שלי לאלבום הזה, שגם אחרי כל השנים האלו לא התעמעמה, מוכיחה לי שוב שמבחינתי מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, לא משנה מאיזה ז'אנר היא מגיעה.
בכלל, ממש מוזר לי לחשוב שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהאלבום הזה יצא. אחרי ששמעתי אותו שוב מההתחלה עד הסוף גיליתי שמבחינתי הוא לא איבד שמץ מהרעננות שהיתה לו, הרגש עדיין נשפך שם בליטרים מכל מילה ותו, וזה הדבר שמשאיר את האלבום על-זמני - אי אפשר לשים תאריך תפוגה על רגש אמיתי.
האלבום מתחיל בהצהרה מאוד חזקה - השיר Lost Ones שמכוון ככל הנראה לוויקליף ז'אן על רקע הסכסוכים שהיו בפוג'יז לפני הפסקת הפעילות. השורה הפותחת אותו "It's funny how money change a situation" יחד עם ליין התופים שנותן את המקצב הדומיננטי והאגרסיבי, מכניסים אותנו למוד הלוחמני. הכתיבה של היל מושחזת וישירה, והיא פותחת את האלבום בלי מסכות ובלי כפפות של משי.
השיר שיצא כסינגל המוביל מהאלבום הוא Doo Wop (That Thing) שהתאפיין באווירת אולד-סקול אר'נ'בי מאוד כייפית. עם כל הכיף, לוריין לא חוסכת במילים ביקורתיות על התרבות האפרו-אמריקאית שהתפתחה עם השנים בארה"ב. עם שורות שמכוונות גם לנשים וגם לגברים כמו:
גם הקליפ של השיר משקף את ההבדלים בין מה שיש היום למה שהיה אז דרך הופעה של היל בשתי מסיבות רחוב במקביל, אחת בסבנטיז ואחת בניינטיז.
הכוכב האמיתי באלבום הזה, וזה השיר שגם גרם לי להאזין לאלבום אחרי שלא נגעתי בו המון זמן הוא Ex-Factor. שיר איטי, גרובי ועצוב, היל חושפת את עצמה רגשית עד לעצמות, והוא עוסק בקשר זוגי שלא עבד, הרצון לקבל תמורה רגשית ממישהו שהשקענו בו את עצמנו והרגשות שלנו שלא מתממשת, והצורך לשחרר את עצמנו ממנו.
אחרי האלבום הזה, היל ככל הנראה מחוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה המטורפת שנחתה עליה שמרה פחות או יותר על דממה מבחינה יצירתית, היא לא הוציאה מאז חומר חדש ואני לא יכולה שלא להצר על כך. יש להיל יכולות כתיבת שירים שהגדירו את הקול הנשי שלה בעולם ההיפ-הופ והאר'נ'בי בצורה כל כך חדה וברורה שאף אחד לא היה יכול לערער עליו. בזמנו היא הפכה להיות כוח שיש להכיר בקיומו מבחינה מוזיקלית והיא עדיין משמשת כנקודת ייחוס לזמרות צעירות, וכנראה שגם עם כל הצרות שנחתו עליה לאחרונה (מרצה מאסר של 3 חודשים בפועל על העלמת מס) היא תמשיך להיות אייקון מוזיקלי נשי שאין עליו עוררין, והאלבום הזה נותן את כל הסיבות לכך.
 |
| לוריין היל (תמונה מפה) |
אין מנוס, כשאת אישה בעולם כל כך אגרסיבי וגברי כמו סצנת ההיפ-הופ והראפ את הופכת מיידית למשהו ייחודי, דוגמת מיסי אליוט הנפלאה. לוריין היל גילמה בתוכה את החבילה המושלמת - גם ראפרית עם flow מעולה וגם זמרת סול נהדרת. התכונות האלו, יחד עם יכולת כתיבת השירים שלה הביאו אותה ליצור את אחד האלבומים שאני הכי אוהבת, The Miseducation of Lauryn Hill. האהבה שלי לאלבום הזה, שגם אחרי כל השנים האלו לא התעמעמה, מוכיחה לי שוב שמבחינתי מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, לא משנה מאיזה ז'אנר היא מגיעה.
בכלל, ממש מוזר לי לחשוב שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהאלבום הזה יצא. אחרי ששמעתי אותו שוב מההתחלה עד הסוף גיליתי שמבחינתי הוא לא איבד שמץ מהרעננות שהיתה לו, הרגש עדיין נשפך שם בליטרים מכל מילה ותו, וזה הדבר שמשאיר את האלבום על-זמני - אי אפשר לשים תאריך תפוגה על רגש אמיתי.
האלבום מתחיל בהצהרה מאוד חזקה - השיר Lost Ones שמכוון ככל הנראה לוויקליף ז'אן על רקע הסכסוכים שהיו בפוג'יז לפני הפסקת הפעילות. השורה הפותחת אותו "It's funny how money change a situation" יחד עם ליין התופים שנותן את המקצב הדומיננטי והאגרסיבי, מכניסים אותנו למוד הלוחמני. הכתיבה של היל מושחזת וישירה, והיא פותחת את האלבום בלי מסכות ובלי כפפות של משי.
השיר שיצא כסינגל המוביל מהאלבום הוא Doo Wop (That Thing) שהתאפיין באווירת אולד-סקול אר'נ'בי מאוד כייפית. עם כל הכיף, לוריין לא חוסכת במילים ביקורתיות על התרבות האפרו-אמריקאית שהתפתחה עם השנים בארה"ב. עם שורות שמכוונות גם לנשים וגם לגברים כמו:
"It's silly when girls sell their souls because it's in/ Look at where you be in hair weaves like Europeans/ fake nails done by Koreans"
"The second verse is dedicated to the men/ more concerned with his rims and his Timbs than his women/ him and his men come in the club like hooligans/ don't care who they offend"
הכוכב האמיתי באלבום הזה, וזה השיר שגם גרם לי להאזין לאלבום אחרי שלא נגעתי בו המון זמן הוא Ex-Factor. שיר איטי, גרובי ועצוב, היל חושפת את עצמה רגשית עד לעצמות, והוא עוסק בקשר זוגי שלא עבד, הרצון לקבל תמורה רגשית ממישהו שהשקענו בו את עצמנו והרגשות שלנו שלא מתממשת, והצורך לשחרר את עצמנו ממנו.
"I keep letting you back in
How can I explain myself
As painful as this thing has been
I just can't be with no one else
See I know what we got to do
You let go and I'll let go too
'Cause no one's hurt me more than you
And no one ever will
How can I explain myself
As painful as this thing has been
I just can't be with no one else
See I know what we got to do
You let go and I'll let go too
'Cause no one's hurt me more than you
And no one ever will
No matter how I think we grow
You always seem to let me know
It ain't workin'
It ain't workin'
And when I try to walk away
You'd hurt yourself to make me stay
This is crazy"
You always seem to let me know
It ain't workin'
It ain't workin'
And when I try to walk away
You'd hurt yourself to make me stay
This is crazy"
אחרי האלבום הזה, היל ככל הנראה מחוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה המטורפת שנחתה עליה שמרה פחות או יותר על דממה מבחינה יצירתית, היא לא הוציאה מאז חומר חדש ואני לא יכולה שלא להצר על כך. יש להיל יכולות כתיבת שירים שהגדירו את הקול הנשי שלה בעולם ההיפ-הופ והאר'נ'בי בצורה כל כך חדה וברורה שאף אחד לא היה יכול לערער עליו. בזמנו היא הפכה להיות כוח שיש להכיר בקיומו מבחינה מוזיקלית והיא עדיין משמשת כנקודת ייחוס לזמרות צעירות, וכנראה שגם עם כל הצרות שנחתו עליה לאחרונה (מרצה מאסר של 3 חודשים בפועל על העלמת מס) היא תמשיך להיות אייקון מוזיקלי נשי שאין עליו עוררין, והאלבום הזה נותן את כל הסיבות לכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה