Soundtrack of a Vacation

בכל פעם שאני נוסעת לחו"ל אני משתדלת לאסוף קצת ניסיון עם המוזיקה המקומית, במיוחד ברדיו. אני חושבת שזה תורם לחופשה ותורם מאוד לזכרונות נהדרים שיש ממנה. לדוגמא, כשהייתי עם אחותי בחופשה בברלין ליקטתי את השיר הבא, בגרמנית (!) שמאוד אהבתי מ-MTV גרמניה. ברגע שמצליחים להתמודד עם הגרמנית - זה שיר מצויין. האמת, אף פעם לא סגרתי את עצמי לאף סוג מוזיקה, לא משנה באיזה פה היא מושרת.

לכן החופשה האחרונה שלנו לא היתה שונה מבחינתי - שבועיים קסומים באיטליה, מרומא למילאנו. מכיוון שהיינו חייבים לשכור רכב לטיולים בתוך איטליה, היינו יכולים להתרשם באופן מלא מהרדיו האיטלקי. האמת? כיף גדול, ומכמה סיבות: הראשונה - האיטלקים חולים על פופ מקומי שהוא משובח ברובו. יש גם מן הסתם להיטים אמריקאים או בריטים, אבל יש דגש מאוד חזק על מוזיקה מקומית, שמושרת ברובה באיטלקית ומיעוטה באנגלית. הדבר השני ואולי החשוב יותר מבחינתי הוא הרענון של האוזן - אני כל כך רגילה לשמוע את הדברים הרגילים שאני אוהבת לאחרונה שהיה פשוט נהדר בעיני לשמוע משהו חדש ואחר. אני לא יכולה להסביר מספיק כמה זה חשוב, במיוחד לצרכן מוזיקה כבד.

הרקע המומלץ לשמיעת השירים בפוסט

ישנן כמה תחנות גדולות ברדיו האיטלקי. השתיים ששמענו הכי הרבה היו RDS שמתמחה בעיקר בפופ איטלקי ובינלאומי ו-Virgin Radio שנושאת את דגל הרוק הפופולארי באיטליה. הם משמיעים רוק מצויין מכל התקופות, עם דגש על רוק קלאסי וגראנג', עם שילוב של דברים חדשים מסויימים. אני יכולה להגיד שבחלוקה גסה RDS לטעמי היתה מותאמת יותר לנהיגה בנופים המדהימים של טוסקנה ו-Virgin היתה מתאימה יותר לנהיגה עירונית, אבל זו רק אני. משום מה אני מוצאת שירי פופ רעננים מתאימים במיוחד לנוף.


מכיוון שאף אחד מאיתנו לא מבין איטלקית ממש, Shazam היה הכלי היחיד שהיה לנו לזהות את השירים מהרדיו והוא עשה את עבודתו נאמנה. נראה לי שבלעדי ההמצאה הזו הייתי אדם הרבה יותר מתוסכל משירים שלא הייתי מצליחה לזהות מאלף ואחת סיבות. במיוחד אם הם בשפה זרה שאני לא מבינה.

החלטתי לחלק את השירים שבאמת נתפסתי עליהם לכמה קטגוריות כדי שיהיה פה קצת סדר. כי גם בתוך הפופ הזה יש תת ז'אנרים שיש לתת עליהם את הדעת. שנתחיל?

 The Soaring Poppers

זוכרים שאי שם בניינטיז התפרסם זמר איטלקי בשם ארוס רמזוטי בארץ עם השיר Piu Bella Cosa? אני מקווה שיהיה לכם איזשהו זיכרון שלו, הרי שמו את השיר הזה באחד האוספים של Hitman! בכל מקרה, רמזוטי הוא עדיין אחד מכוכבי הפופ הגדולים באיטליה והוא היווה את המודל שאליו רוצה להידמות כל כוכב פופ איטלקי עם קול גדול. יש בזן הזה של הזמרים שרמנטיות ומתיקות ואם הם גם טובים במה שהם עושים, הם מצליחים להתחמק ממחוזות הקיטש. אם לא שמתם לב עדיין מהפוסטים שלי, אני סאקרית של פזמונים. ואפילו יותר אם הפזמונים הם soaring (באמת שאין לי תרגום למילה הנפלאה הזו).

Moda - Come Un Pittore (תרגום שם השיר: כמו צייר)

Francesco Renga - Senza Sorridere (תרגום שם השיר: בלי חיוך)

שירי הפופ שהייתי מתה שיכתבו כאלה גם פה

Rebecca Ferguson - Glitter & Gold

כפי שכבר קיטרתי כאן, השיר הזה הוא עוד הוכחה ליציבותו וכוחו של המערך המשומן שמחכה ליוצאי הריאליטי המוזיקלי השונים בחו"ל. רבקה פרגסון היתה ה-runner up (ז"א במקום השני) של העונה השביעית של -The X Factor הבריטי. היא היתה כל כך מוצלחת שסיימון קאוול לא ביזבז שניה והחתים אותה על חוזה לאלבום בלייבל שלו. עכשיו, אפשר להגיד על קאוול הרבה דברים, אבל בואו נודה על האמת, הבנאדם יודע לזהות כישרון, במיוחד שזה כישרון שיכול לעשות לו מפלים של דולרים.
השיר הזה נטחן ברדיו האיטלקי, בעיקר ב-RDS ובצדק - יש בפרגסון מצד אחד משהו שהוא מאוד פופי ונוצץ ומהצד השני יש בה משהו מאוד אולד-סקולי וחסר מניירות. יש לה קול מיוחד שמזכיר קצת שילוב בין מייסי גריי למרי ג'יי בלייג', עמוק ולא שגרתי אבל עוצמתי.

Young The Giant - Cough Syrup

שיר פופ-רוק מאוד חמוד וקליט של להקת רוק אמריקאית שתפס ממש חזק באיטליה לפחות. יש לו פזמון הורס, אני מבקשת שלא תאשימו אותי אם הוא נדבק לכם לראש להמשך היום, זה לא משהו רע, הא?

PNAU - The Truth

שיר פופ מקפיץ ומתוק כמו סוכריה. יש מצב שיתפוס מאוד חזק גם בארץ.

Cesare Cremonini - Il Comico (Sai che risate) (תרגום שם השיר: הקומיקאי (אתה יודע שזה בצחוק))

ההגדרה הכי טובה שאני יכולה לתת לשיר הזה היא "שיר בוקר טוב". שיר פופ מושלם ששולח אותך לדרכך עם חיוך. זה לא הקליפ הרשמי, הוא ייצא רק לקראת סוף החודש אבל אם תהיה לכם סבלנות לראות את הקליפ הזה, לא תצטערו. זה אחד הקליפים החמודים ביותר שאני ראיתי (וגם בעיני הבעל, וזו חתיכת מחמאה).

הרומנטיקנים

אלו שני שירים שהאיטלקים מאוד אוהבים... תקשיבו ותבינו למה הם בקטגוריה הזו. השם ג'ון לג'נד צריך להיות מספיק להעיד על אופיים של שניהם. נראה אתכם מסיימים האזנה רצופה לשניהם בלי חיוך דבילי על הפנים כי שר לכם באוזן זמר עם קול קטיפה. במיוחד כשהשיר השני הוא באיטלקית.

John Legend Feat. Ludacris - Tonight (Best You Ever Had)

 Tiziano Ferro - Hai delle isole negli occhi (תרגום שם השיר: משהו כמו "רואים את האיים בעיניים")

השירים שלא תוכלו להוציא מהראש בקיץ הבא?

אז ככה - אם תחושת הבטן שלי לא מטעה אותי שני השירים האלו הולכים לתפוס מאוד חזק ברדיו הישראלי בקיץ הקרוב, כי הם שירי הקיץ המושלמים.

Train - Drive By
מי פה עוד זוכר ש-Train היו אחראים לפני אי אילו שנים לשיר הנהדר Drops of Jupiter אבל מאז הם שמו את מבטחם בשירי פופ דיי לא אינטיליגנטים כמו השיר Hey, Soul Sister מהשנה שעברה. זה שיר שיש לו מילים על גבול הכל כך מפגרות שזה חצוף כבר. דוגמא מייצגת מהפזמון:

 "When you move me, everything is groovy / They don't like it, sue me"

אבל בקיץ, הדבר האחרון שרוצים לעשות בשמש הקופחת במיליון מעלות זה לחשוב. לכן אני חושבת שזה שיר שייטחן פה לא מעט. mark my words וניפגש פה בספטמבר לבדוק. 

Simple Plan Feat, K'naan - Summer Paradise

סימפל פלאן הם להקת פופ-פאנק-אימו שמאוד אהובה בארץ (ראיתי את הנוכחות הרחבה באירוע Musix של פלאפון, הם הופיעו לפני Kaiser Chiefs הנפלאים) ו-K'naan מוכר לכם משיר המונדיאל האחרון, Wave Your Flag או משהו. הם משתפים פה פעולה ליצירת שיר פופ קייצי בכל תו ומילה שלו.

ואי אפשר בלי... רוק נהדר להוסיף לפלייליסט

Ben Harper & Relentless7 - Lay There And Hate Me

יש לי חיבה למוזיקה שבן הארפר עושה כבר דיי הרבה זמן, אבל בואו נגיד שמעבר לשירים שלו שיש לי כבר בפלייליסט אני לא עושה מאמצים כבירים להשיג חומר חדש שלו. אולי מעצלנות או אולי משביעות רצון ממה שקיים אצלי. בכל מקרה, כששמעתי את השיר הזה ברדיו וירג'ין נדלקתי לגמרי, זה שיר שאני מגדירה "שיר עצבים". יש בו כל כך הרבה זעם ומרגישים את זה בתופים ובשירה של הארפר. הוא בלוז-רוקר אמיתי, יש לו את התשוקה ואת הנשמה שצריכה להיות לזמר מהז'אנר הזה. השיר הזה לגמרי מצויין.

 Feeder - Borders

אני מאוד אוהבת גם את Feeder ומאוד שמחתי לגלות שיר חדש שלהם. זה שיר שחוזר למקורות שלהם, לדוגמא Seven Days In The Sun המעולה.

נהניתי מאוד לכתוב את הפוסט הזה, הוא הזכיר לי שבועיים מאוד כיפיים שהיו לנו. אני מקווה שהשירים האלו יעשו גם לכם כיף באוזן. 

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 2)

זה נהפך למין הרגל כזה, שכל כמה זמן יש לי כמה שירים שתופסים אותי ממש חזק ואני לא יכולה לחכות לכתוב עליהם - אז זו נעשתה למין פינה קבועה פה. אני לא חושבת שזה כל כך רע.

החמישייה הזו היא בסימן אקלקטיות - יש פה גם שקט וגם רועש, גם אגרסיבי וגם עדין, גם מקפיץ וגם עצוב... אתם בטח מבינים את הכוונה. אז בלי הקדמות נוספות - נתחיל.

1. Jack White - Love Interruption

וואו. וואו, איזה שיר. ג'ק וויט סופסוף מממש את מלוא הפוטנציאל המוזיקלי שלו ולא מתקשקש בעוד פרויקט צד (למרות שאת ה-Raconteurs חיבבתי). השיר הזה קורע את הלב, וכל שורה בו מלאת ניגודים של רכות וקושי ("I want love to grab my fingers gently, slam them in the doorway put my face into the ground"). זה ענק בעיני שבנאדם מסוגל לכתוב ככה. יש בשיר הזה את הגורם החמקמק הזה שיש בשיר באמת משובח ואני פשוט לא יכולה לשים עליו את האצבע. אז ג'ק וויט - שאפו.

2. Dry The River - The Chambers and the Valves

אם נתעלם רגע מהשם הטיפשי משהו של הלהקה יש פה שיר שלוקח את הפולק העדין ומתניע אותו במנועי סילון. מין הייפר-פאוור-פולק. Mumford and Sons על ספידים. לדעתי זו אבולוציה לגיטימית וטבעית לחלוטין של הז'אנר הזה, כי אם להודות על האמת, פולק עדין ושקט הוא רוב הימים לא כוס התה שלי. יש בשיר הזה מקצב מדביק, תופים היסטריים, ותחושת דחיפות (urgency) שקשה להתנגד לה. האנרגיות הן אדירות וקתרטיות. בשירה של הסולן יש משהו שמזכיר לי כנסייה, אין לי מושג למה. בכל מקרה, השיר הזה זכה למספר השמעות הולך ועולה אצלי באייפוד.

3. Spector - Chevy Thunder

השיר הזה נטחן ב-Xfm תחת הטייטל "הדבר הגדול הבא" והאמת היא שאני מסכימה עם זה לגמרי.זה שיר שיושב בדיוק בסימטה שבה אני מחפשת מוזיקה - קצבי וצעיר, עם פזמון מדביק ברמות. אין פה משהו שלא שמעתי כבר, אבל משהו בשילוב הזה של השיר המודרני עם הלוק והסאונד האולד-סקולי של הלהקה יוצר פה איזשהו קליק. והפזמון. אוי הפזמון... שיר אולטימטיבי לנהיגה, עדיף בכביש בלי מצלמות מהירות.

4. All The Young - The Horizon

שיר רוק בסיסי מאוד וטוב מאוד. האמת הייתי משוכנעת בפעמים הראשונות ששמעתי אותו שהשיר הוא של נואל גאלאגר ואני פשוט לא מזהה את הקול משום מה. בכל מקרה, נראה שהוא נרקח בהשפעה רבה של הגאלאגר האמור. זה ממש לא רע. הייתי ממש רוצה שיהיה עוד עתיד ללהקות שכותבות שירים כאלו, כאילו יש חור מאז שאואזיס התפרקו ויש מצב ש-All The Young מכוונים את עצמם להיכנס לנישה הזו. מעניין אם יילך להם. בכל מקרה, השיר הזה תפס מאוד חזק בממלכה המאוחדת. אם תשאלו אותי, מכל השירים שברשמה הזו, יש לשיר הזה את הפוטנציאל הכי גדול להיכנס לפלייליסט בגלגל"צ כך שיכול להיות שתשמעו עליו לא רק פה.

5. Willy Moon - Yeah Yeah

זה שיר כל כך רקיד ופ'אנקי שזה כמעט לא חוקי. לא נראה לי שמאז קאלווין האריס, לא נכנס לזירת הפופ הבריטית בחור לבן עם כל כך הרבה גרוב (אפילו ש-מון בכלל ניו זילנדי). נראה אתכם לא מתחילים לפזז ספונטאנית איתו.

אני יודעת שטעם מוזיקלי זה דבר מאוד מאוד רגיש ואינדיבידואלי אבל אני מקווה שתנסו לאמץ לכם משהו מהרשימה הזו. אני בכל מקרה אשב לי פה ואמשיך לפזז עם ווילי מון.

"אינדי אמיתי"

לפני כמה פוסטים השתפכתי כאן על לאנה דל ריי, זוכרים? גם העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית התעלפה עליה בהתחלה, הכתירו אותה כנסיכת האינדי החדשה וידה ידה ידה. אבל ברגע שפירור של שמועה על חברת תקליטים גדולה היה על השולחן כולם התחילו להשמיץ אותה כאילו אין מחר - שהיא חתיכת זיוף, שהיא תוצרת מהונדסת של מפיקים ומנהלים גדולים בלייבל, שהיא ניפחה את השפתיים כדי להיות מפורסמת, שהיא בעצם בובת פיתום ממש יפה. אני נשארת בדעתי על דל ריי, וחושבת שבעצם כל הביקורות על המוזיקה עצמה שקטלו אותה (ולא על כמה שהשפתיים שלה גדולות) ניסו להדגיש יותר מדי את הבעיות שאופייניות להרבה אלבומים ראשונים - חוסר מיקוד חלקי, עבודה עם מפיקים שהם לאו דווקא בז'אנר שלה (דל ריי עבדה על חלק מהשירים עם מפיקי היפ הופ) ועוד כהנה וכהנה תלונות והערות. מבחינתי רק לגיטימי שכל אמן צעיר ירצה לבדוק מה הם הגבולות שלו ויינסה להגדיר את עצמו בתוך הגבולות המוזיקליים של הז'אנר שלו. אחרי הכל, לא כל אלבומי הבכורה מושלמים (אלא אם קוראים לך ג'ף באקלי) ודל ריי צעירה, יש לה את כל הלגיטימציה לעשות מה שבא לה, גם להרגיש מיוסרת - ואני מרחמת על האדם שכתב באחת הביקורות ש"אסור לדל ריי להיות מיוסרת בהיותה כל כך יפה".

אז מה אם אני יפה? (לאנה דל ריי)

עכשיו, למה אני חותרת? אם דל ריי לפי העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית היא כזה זיוף וכזו בחורה מהונדסת, תנו לי להסב את תשומת ליבכם לשתי בחורות נוספות בתחום הפופ שמוחתמות בלייבלים גדולים שמגלמות בדיוק את מה התווית שמדביקים על דל ריי - כריסטינה פרי ודמי לובאטו. שתיהן צעירות, כביכול מיוחדג'ות ומיוסרות ואת שתיהן מנסים לשווק כ"אמיתיות" למרות שהן מאוד רחוקות מזה. תנו לי להרחיב.

כריסטינה פרי אחראית ללהיט סוחט הדמעות Jar Of Hearts שרץ נונסטופ בגלגל"צ (הרי יש בו כינורות). היא בדיוק הטייפ קאסט של הבחורה המיוסרת המודרנית - יפה, לבושה במיטב אופנת ילדי האימו, שיער בשני צבעים, כל האינצ'ילדה. השיר עצמו לא רע - בלדה עדינה ושבורת לב. הבעיה שמשהו פה לא מריח טוב - קשה לי להאמין שבחורה כמו כריסטינה פרי, שכמוה ביוטיוב יש עוד אלפים, אולי לא פוטוגניות כמוה, הצליחה לתפוס את אוזניהם של מנהלים בלייבלים גדולים. הרי פמפום כזה של שיר לא מגיע סתם מהשמעות בכמה תוכניות אלטרנטיביות. כמו שחברי הלהקות הבנים לוהקו בפינצטה כך גם פרי - בחורה שנשמעת בדיוק כמו אבריל לאווין שצוותה למיטב המוחות העיסקיים בעולם הפופ כדי להיכנס לנישה שהיתה פנויה.

מה שמשאיר אותי חשדנית עוד יותר לגבי הבחורה השניה שנופלת בדיוק לאותו שטאנץ מהונדס - דמי לובאטו. לכאורה שתיהן זהות לחלוטין מבחינת מרכולת מוזיקלית עצובה מיוסרת ושבורת לב, ושתיהן, בקליפים, נראות כאילו הן עוד שניה מתחילות לבכות ואפילו משתמשים בשניהם באותו מוטיב של לב. לובאטו אחראית לשיר Skyscraper - אם אתם זוכרים את הפוסט על DNA מוזיקלי, כשתקשיבו לשיר אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שהשיר הזה נשמע כמו פיוז'ן של השיר Jar Of Hearts עם השיר Broken Strings של ג'יימס מוריסון עם נלי פורטדו. כאילו הדרמטיות בפזמון לקוחה היא פיוז'ן של שני השירים והבתים דומים דמיון מחשיד ל-Broken Strings. כאילו לא מספיק ששיבטו טינאייג'ר מיוסרת, אז גם משבטים לה שיר?

בכל מקרה, מה הנקודה שלי פה? קיימים לא מעט מקרים של שיבוטים מוזיקליים שנועדו להיראות כאילו הם הכי אותנטיים בעולם אבל הם בעצם פרי יצירתם של מומחי שיווק שיכולים להגיד לנו מה אנחנו רוצים לשמוע. אז מה אם שיווקו את לאנה דל ריי כיוצרת אינדי ללא גב של לייבל? זה עושה אותה מוזיקאית פחות טובה? בניגוד למקרים שראינו קודם, נראה שיש פה בחורה שבאמת יש לה משהו להגיד לנו דרך המוזיקה. אם נניח שבסופו של דבר כל מי שעובד כאינדי בסופו של דבר רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, מה שבדר"כ מחייב מעבר ללייבל גדול יותר שיש לו את הכלים להפיץ את המוזיקה בצורה הרבה יותר מסחרית, לא צריך להיות שום דבר שהוא לא בסדר במקרה דל ריי. לכן אני מאוד מעריכה מגזינים כמו Q שנתנו ביקורת עניינית על המוזיקה עצמה ולא על הרעש התקשורתי שהלך סביבה.

יכול להיות שקובעי הדיעה בעולם האלטרנטיבי פשוט לא האמינו שעשו להם את התרגיל הכי שחוק בעולם הפופ מתחת לאף - לייבל גדול שיווק להם משהו שנראה כל כך אמיתי מבחינה מוזיקלית כדי לקבל מהם אישור לטיב שלו. בעצם לאנה דל ריי לא נשפטה דווקא על המוזיקה שלה אלא ספגה את הכעס של העולם האלטרנטיבי על עצמו בזיהוי "אמיתי", והעובדה שלא ידע לירוק בזמן על משהו שמריח מסחרי מבחינתו. עם כל הכבוד, אני חושבת שלא משנה מאיפה אתה מגיע, תמיד כדאי שקודם ישמעו מה יש לך להגיד. ואם זה משהו טוב, למי באמת אכפת באיזה לייבל אתה חתום? 

Strike A Pose

איך שלא מסתכלים על זה, מדונה היא המלכה האם של עולם הפופ. האישה שמשתנה כמו זיקית, לעיתים רק לשם החידוש ומהווה מודל והשראה לכל ילדה ששרה עם מברשת השיער מול המראה בבית. יש מצב טוב שבלעדיה ליידי גאגא וקייטי פרי היו הרבה יותר מאופקות. היא שברה טאבואים ומחסומים חברתיים, וליטפה כל פרה קדושה רק כדי לעשות ממנה יופי של אסאדו (והרי ידוע שהאסאדו הטוב ביותר מגיע מפרות קדושות).

מדונה לא הכחישה במשך כל הקריירה הענפה שלה שהיא תמיד רצתה לעשות את זה בגדול. היא תמיד רצתה שהספוט יהיה עליה, בלי לחשוב הרבה על המחיר. קרייריסטית ממולחת וחסרת פשרות. הכל יהיה כמו שהיא רוצה בדיוק. וזה הביא אותה למעמד המוזיקלי הרם בו היא נמצאת היום. אם מדונה תרצה לעשות אלבום היפ-הופ, יש מצב שזה בדיוק מה שהיא תעשה. ואנשים יקנו את זה בכיף. ככה זה כשאת מדונה.

לרגל ביקורה המרגש של מדונה בארץ הקודש, החלטתי להרים פה מבצע ולבחור בחיל ורעדה את הטופ 5 שלה. את חמשת השירים הטובים ביותר שלה בעיני. היו פה חילוקי דעות ביני לביני, כי הרי קטלוג מכובד כל כך הכולל כל כך הרבה סגנונות ויציאות מוצלחות קשה מאוד למיין, אבל הצלחתי לצמצם את ה-shortlist לחמישה. והאמת גם אם החמישייה לא תהיה כוס התה שלכם, הויז'ואל ההורס של הקליפים יכול להסיח את דעתכם, כי הוא תמיד היה מושקע אצל מדונה.

1. Vogue

שיר מפתח של מדונה, עם קליפ אייקוני שגורם לכולנו לרצות להיות בווג, או לפחות לעלעל בו תוך פיזוז לצלילי השיר. זה שיר פופ נהדר, עם הגשה שאין שניה לה. השיר הזה גרם לי לחפש שערים ישנים (יותר או פחות) בהם הופיעה מדונה על שערו של המגזין ומצאתי גלריה מהממת ביופיה של שערים מווג בכל שפה אפשרית מה שמוכיח לנו שמדונה מעולם לא היתה צריכה את ווג - היא בעצמה היתה הווג.

האמת היא שהקריירה של מדונה והאופנה שאנחנו חשופים אליה היום שזורים זה בזה - החל מהמיניות הבוטה של Erotica דרך מחוך הקונוסים של ז'אן פול גוטייה, דרך ההשפעות ההודיות ב-Ray Of Light... מדונה היתה חלק בלתי נפרד מיצירת אופנה. למי שמעניינות אותו קצת הפקות אופנה, מצאתי הפקת אופנה מהממת של מדונה לווג איטליה תחת הכותרת Madonna Come Marilyn בה היא מצטלמת בהשראת מרלין מונרו (האייקונית כשלעצמה), אך היא עדיין לגמרי מדונה. 

2. Like A Prayer

שיר מהתקופה המוקדמת בקריירה של מדונה, בה האמביציה הבלונדינית היתה רק בעתידה אבל המוטיבציה ליצור שירי פופ סוחפים כבר היתה שם. מה שעושה את השיר הזה לטעמי הוא השילוב הגאוני של מקהלת גוספל בשיר טעון כל כך מבחינה דתית-נוצרית. מדונה דילגה בקלילות ובאלגנטיות מעל משוכת המחלוקת שהשיר הזה עורר.

3.  Ray Of Light

אחרי תקופה שחונה יחסית מבחינה יצירתית מדונה גייסה את המפיק וויליאם אורביט שהיה מוכר עד אז בעיקר בסצנת השוליים האלקטרונית הבריטית. באלבום Ray Of Light מדונה המציאה את עצמה מחדש כמלכת אלקטרו-פופ והטרנספורמציה הוכיחה את עצמה כשיחוק היסטרי - האלבום מכר מיליונים והחזיר את מדונה לתודעה כישות מוזיקלית שאין לזלזל בה. בנוסף באלבום הזה היא הציתה את הטרנד ההינדי ואת החוט האדום של הקבאלה שהופיע באותה התקופה אימצו עוד סלבס רבים. השיר הזה הוא התמצית של האלבום - שילוב של פופ קליט אך אינטיליגנטי עם הפקת דאנס-טכנו איכותית, והקליפ שביים ג'ונאס אקרלנד התאים לו בצורה מושלמת.

4. Deeper And Deeper

השיר הזה היה אחד הראשונים של מדונה שנחשפתי אליהם ברגע שהכבלים ואיתם MTV חדרו לבית. איכשהו הוא קיבע לי את מדונה בגירסא שלה בקליפ הזה - מין גישת girls just want to have fun אבל עם לא מעט יסורים. בשיר הזה (הכולל קריצה ל-Vogue האלמותי) מדונה מראה שוב שהיא יכולה להיות מלכת רחבות הריקודים, אם היא רק רוצה בכך.

5. Human Nature

לטעמי השיר שמתמצת מיהי מדונה במילותיה. היא לא מתנצלת, וממש לא משנה לה מה אתם, או כל אחד אחר לצורך העניין, חושב עליה.המילים הציניות עובדות מצויין עם ההפקה הסליזית משהו.

בעצם מה שהרשימה המינימליסטית הזו מראה לנו הוא שיש סיכוי טוב שמדונה תמיד תהיה רלוונטית בספרה המוזיקלית שלנו, איך שלא תבחר להמציא את עצמה מחדש. אי אפשר שלא להתרשם מהשינויים הקיצוניים שהיא עברה במהחל הקריירה שלה, וכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא היא האילנות הגבוהים בהם נתלית כל זמרת פופ. כי בואו נודה בכך - במפה במוזיקלית הנוכחית אין יורשת שיכולה להיכנס לסטילטו שלה בצורה מכובדת, למרות שכולן מאוד רוצות.

לפעמים חלומות מתנפצים

אני עוקבת לאחרונה אחרי The Voice האמריקאי והישראלי ואין מנוס מלהשוות בין שתי הגרסאות אבל המחשבה עליהן הביאה אותי לדברים הרבה יותר עמוקים הנוגעים לדעותיי על תעשיית המוזיקה הישראלית (אם אפשר לקרוא לה ככה).

כוכב נולד, תוכנית הכשרונות המקורית של רשת, הפכה למפלצת ריאליטי שכל אחד רק רוצה להתגלות בה. אני לא יודעת כמה מהאנשים זוכרים שהיא התחילה כשעשועון שירה בציבור בהנחיית צביקה הדר ובהשתתפות אסף אשתר. מאז התוכנית עברה מהפכים לא קטנים וניסתה להביא לנו את הכוכב הגדול הבא של ישראל, תוך ניסיון להיתלות באילנות גבוהים דוגמת אמריקן איידול לצורך חידוד הפורמט. הבעיה היא שחוץ ממשתתפי שתי העונות הראשונות - נינט, שירי, שי גבסו ושני ההראלים, את מי בדיוק זוכרים משם? מישהו מהזוכים שינה מהותית את מפת המוזיקה הישראלית? שלא לדבר על לעשות אלבום שיהדהד יותר משלוש דקות בזיכרון המעריצים הצורחים מניצנים שכבר עברו לכוכב הבא. אנשים שהם אמנים אמיתיים, ולדעתי היו מקבלים הכרה גם ללא התוכנית, המשיכו ממנה לקריירה מוזיקלית מצליחה יותר או פחות.

מה שאני אומרת פה הוא שבעצם אנחנו צריכים לצאת מהסרט שפה זה אמריקה. אין פה כוכבים נולדים, וגם אם היו, התעשייה לא מוכנה לטפח אותם, או אפילו לדעת איך לטפל בהם. בואו נודה על האמת - כשמישהו זוכה באמריקן איידול הוא יוצא לתוך מערכת משומנת של חברת תקליטים מבוססת וסוללה של אנשי תדמית, יחסי ציבור ומפיקים. אלו דואגים שהאיידול החדש יימנף את הסמסים לאנשים שיקנו את האלבום שיוציא. יש מספיק דוגמאות לכאלו - קלי קלארקסון (הזוכה הראשונה, כוכבת פופ בהווה), קרי אנדרווד (זוכת העונה הרביעית, מגה-סטאר קאנטרי בהווה) ודיוויד קוק (זוכה העונה השביעית, כוכב רוק בהווה). ולא נשכח את אדם למברט שאמנם לא זכה (גם מקום שני זה מכובד), אבל היום מופיע עם חבריה הנותרים של להקה לא ממש ידועה, קווין. מישהו מכיר?

התעשייה בארץ פשוט לא בנוייה לכוכבים נולדים - גם אם יש חוזה הקלטות הכוכב הנולד "עובד על חומרים". תמיד וללא יוצא מן הכלל האלבום יתעכב ולא ימנף את ההצלחה האדירה לה הכוכב זכה בזמן התוכנית מה שמשכיח אותו מהזיכרון הקצר במילא של אלו שסימסו לו. תראו את נינט - היא התקשקשה כל כל הרבה זמן בטלנובלות ופסטיגלים שבכלל שכחנו שהיא זמרת. מישהו זוכר את ישראל בר-און? הוא הוציא בכלל אלבום לפני שנזרק לתהום הנשייה? יש מיסמוס של מונמנטום שלא ברור למי הוא טוב ולמי יש אינטרס שהוא יקרה. הכוכב נולד, אבל ביום שאחרי הוא בדרך כלל לא יודע מהחיים שלו אחרי שההתלהבות נרגעת. יש צורך בהדרכה ובבניית תשתית מוזיקלית ויח"צנית מתאימה כדי לדאוג שכל הסמסים לא הלכו לפח. נכון, כמו שסיימון קאוול תמיד שינן באמריקן איידול, זו לא רק תחרות שירה אלא תחרות פופולאריות ולכן אתה צריך את הקולות של בנות ה-12 עם היד הקלה על הסמס כדי להצליח באמת, אבל בסופו של דבר אלו לא רק העיניים היפות שגורמות להן להצביע.

זה מה שמאוד מדאיג אותי לגבי The Voice בגרסתה הישראלית. כל המנטורים משננים כל הזמן שהם הגיעו לשם כדי למצוא את הכוכב הבא של ישראל. אבל ניסיון העבר מוכיח שהסיכוי שייצא משם כוכב אמיתי הוא אפסי. כי אין סיכוי שיהיו כוכבים אמיתיים בארץ - יש פה מצד אחד אמנים ומצד שני סלבים (עד כמה שהסלבים מאמינים שהם כוכבים). בצד האמנים נמצאים קליברים שנופלים לקונצנזוס של כמעט כולם - שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ואביב גפן והם נמצאים ברמה כזו שהשם שלהם מוכר כרטיסים בכל מקרה. הסלבים הם כוכביה ז'אנר של הפופ הים-תיכוני הדלוח (לחבר את אותן המילים בוריאציות שונות על לחן יווני לא נחשב בעיני מוזיקה) ואליהם מצטרפים פליטי הריאליטי המוזיקלי לסוגיו. רובם אנשים שעושים קריירה מלהגיע להשקות להודיע שהם "עובדים על אלבום". אנשים שכותבים עליהם בגלל מי שהם יוצאים איתו או לאן הם הגיעו ולא על המוזיקה שלהם.

נעבור לרגע לגירסתה האמריקאית של The Voice - בואו נביט לרגע על הקואוצ'רים: אדם לאווין (סולן מארון 5, כוכב רוק), כריסטינה אגילרה (אחת הווקאליסטיות הטובות בימינו, כוכבת פופ), סי-לו גרין (זמר ומפיק R&B, חצי מהצמד Gnarls Barkley, קאליבר R&B) ובלייק שלטון (ש' בסגול, אחד מכוכבי הקאנטרי הגדולים בארה"ב). בעצם יש פה נציגים מובילים של כל אחת מהנישות המוזיקליות הפופולאריות בעולם כיום, ובארה"ב בפרט. מדינה שהמוזיקה בה מגוונת כמעט כמו האוכלוסייה. האדם שזכה ב-The Voice בעונתה הקודמת כבר הוציא אלבום מצליח יחסית. כמו גם עוד ממשתתפיה. בארץ, בנתיים, הפורמט נשמר עד הפרט האחרון חוץ מההתנגחויות בין המנטורים, שמרוככות מאוד בגרסה הישראלית ומסתכמות באיזו פעייה מרירה של אביב גפן על אבי גואטה. אבל אם נסתכל על המנטורים הישראלים נקבל מראה דיי עצובה של תעשיית המוזיקה הישראלית. פופ פופ ועוד פופ על גווניו השונים - נגיעות רוק (אביב גפן), נגיעות מזרחיות (שלומי שבת ושרית חדד, מעניין שיש שני מנטורים על אותה נישה, הא?), ונגיעות ישראליות קלאסיות קיטשיות (רמי קליינשטיין). עבר הרבה מאוד זמן מאז שאביב גפן או רמי קליינשטיין עשו משהו שקרוב לרוק הבועט שהם עשו בתחילת דרכם המוזיקלית ושלומי שבת כבר מזמן וויתר על הכבוד המקצועי כדי לשרוד בשוק המזרחי הגדל (מי אמר בחוף של טרפטוני ולא קיבל?).

תעשיית המוזיקה הישראלית היום מחולקת לפופ רך ולא מאיים, משהו שקיבל כבר מזמן את הכינוי "גלגל"צי" על שם ספינת האם של הרדיו הפופולארי בארץ ונציגיו הבולטים הם נתן גושן ופליט כוכב נולד לירן דנינו (שלדעתי נשמעים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר) ומהצד השני הפופ המזרח תיכוני הרדוד. שניהם מאוד מכוונים לגלגל"צ. שניהם מאוד חסרי השראה. שירים על אהבה נכזבת כתבו בארץ כבר לפני הרבה שנים, בכל הז'אנרים, אבל לפחות עשו את זה בצורה אינטלגנטית. בעצם פלח שוק שלם של אנשים, שמה לעשות, המוזיקה הזו לא עושה להם את זה, נאלץ לנדוד לתחנות אחרות, למצוא דרכים אחרות לצרוך את המוזיקה שלו, ולמזלנו יש סצינת שוליים מאוד מפותחת בארץ, נראה בדיוק מהסיבות האלו. וזו גם כנראה הסיבה ששידור התוכנית המופתית "הקצה" הופסק ומצא בית בשדות 88FM שעבורם אקלקטיות היא לא מילה גסה.

לכל מי שאין לו את הדרייב ללכת ולחפש באופן אקטיבי מוזיקה שתיתן לו השראה ותגרה לו את התאים האפורים, נשאר רק לבחור לאיזה ז'אנר מבין הפופ הוא מתחבר יותר. איזה כיף! לתוך הדיכוטומיה הפופית הזו ינחת הזוכה ב-The Voice. הרי ברור בתעשיית המוזיקה היום שאם לא משמיעים אותך בגלגל"צ אתה לא קיים ואת האלבום, לא יקנו (אם בכלל). ולכן האמצעי בדר"כ הוא ללכת למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולא, זה לא קורה רק במוזיקה הים תיכונית. לכן אין שום סיכוי שתצא שום בשורה חדשה ומעניינת מ-The Voice הישראלית. זה פשוט כי אין ברירה. כאן אפשר ללמוד משהו מהמיינסטרים האמריקאי והבריטי, שבהם יש מקום לפופ בצד רוק בצד R&B. זהו מיינסטרים שבו יש לאמן מכל ז'אנר סיכוי להצליח אם הוא מספיק טוב. וככה - ככה יוצרים כוכבים.

Old Ideas With New Friends

באותה מידה הייתי יכולה לקרוא לפוסט הזה "האובססיה האחרונה שלי" ותאמינו לי ששקלתי את זה ברצינות. פשוט אין לי דרך אחרת להגיד את זה. נו שוין.

אף פעם לא הייתי ממש מעריצה של לאונרד כהן. אני מחכה מאחורי הספה עד שמטח העגבניות יעבור. עבר? טוב נמשיך - אני אוהבת את הקלאסיקות שלו (Suzanne, Chelsea Hotel No. 2 לדוגמא) שהם שירים על זמניים לדעתי, אבל מעולם לא הייתי מהפנאטים שמכירים כל ביסייד חשוך שאפילו כהן שכח שהוא הוציא. כזו אני.

עם זאת, אני לא יכולה שלא להתרגש מהשקתו של פרוייקט מוזיקלי מעניין לרגל צאתו של האלבום החדש של כהן. האלבום נקרא Old Ideas, והפרויקט Old Ideas With New Friends (הערוץ הרשמי ב-Vimeo) נותן לאמנים שפועלים בצידי המיינסטרים לתת את הפרשנות שלהם לשירים שמדברים אליהם מהקטלוג של כהן.

אם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים, יש לי חיבה לקאברים, במיוחד אם הם טובים. במקרה שלא עקבתם, הנה דוגמאות פה ופה. לכן מאוד הגיוני לי שאני אקשיב לקאברים, אפילו אם אני לא מכירה ממש את המקור, אבל במיוחד אם שירים שאני אוהבת מבוצעים ע"י אמנים שאני אוהבת ומעריכה (לאו דווקא בצימוד).

במקרה, השיר הראשון ששמעתי מפרויקט המחווה הזה היה Paper Thin Hotel בגירסא של גרג דולי. את אהבתי לדולי חלקתי לא מכבר אז יש מצב שהיתי משוחדת עוד לפני שהתנגן התו הראשון, ואם לחזור לגילוי הנאות למעלה, לא הכרתי את המקור. מבחינתי זה היה שיר חדש לגמרי. האמת היו לי חששות קלים בנוגע לזה מכיוון שמש לא רציתי להתאכזב, אבל הלכתי על זה בכל מקרה. כמה דקות אח"כ הייתי עם פייבוריט חדש בפלייליסט - השיר כאילו נכתב על ידי דולי בכבודו ובעצמו. גם מהיכרותי עם יצירתו של כהן, לא מצאתי סממנים "כהניים" במלודיה, רק במילים הדוקרות. דולי פשוט לקח את השיר ועשה אותו שלו. שזה לא דבר כל כך רע אם תשאלו אותי. זה דווקא דיי חשוב לעשות כשאתה מבצע קאבר.

אחרי שהתעלפתי מהקאבר ושמעתי אותו בריפיט כמה פעמים עניין אותי לשמוע את הגרסא המקורית של השיר, רק כדי לדעת. אבל אם להיות כנה מאוד התאכזבתי ממנה - היא קברטית, עם עיבוד שממש לא מתאים למילים. זה הביא אותי לחשוב שדווקא דולי הביא, לשיר משהו שמאוד מתאים לו - הוא הפשיט את השיר מהפומפוזיות ומזמרי הליווי, עשה עיבוד נקי שעושה כבוד למילים ולמלודיה הבסיסית של השיר. האווירה, כמו ההגשה של דולי היא אינטנסיבית, סליזית ומרגשת. היא טוענת את השיר בסקס אפיל שלא נראה לי שאי פעם היה לו. ממש אפשר להרגיש כאילו אנחנו נמצאים איתו בחדר המלון.

הקאבר השני שיצא בפרויקט הוא There Is A War בביצוע של ה-Cold War Kids. בניגוד להתלהבות שלי מהקאבר הקודם, כאן אני חושבת שהקאבר לא מביא שום דבר חדש, הוא אפילו מוריד מהערך של הגירסא המקורית בה העיבוד הוא אינטיליגנטי ופשוט יותר, וה-phrasing של כהן פשוט גאוני. בואו נגיד שלהוסיף מכונות תופים לשיר ולשיר אותו כמו שהוא היה במקור זה לא בדיוק קאבר.

עוד קאבר ששוחרר בפרויקט הוא של השיר Everybody Knows שמבוצע ע"י ה-Cults. הוא כל כך מקושקש וחסר השראה עד שאני אפילו לא אטרח לדבר עליו. אם אתם מעוניינים הקאבר נמצא פה והמקור הנפלא פה.

גם עם האמביוולנטיות שלי לקאברים ששוחררו עד כה, אני מצפה לראות איזה עוד קאברים נקבל במהלך הפרויקט המעניין הזה. אני מאמינה בכך שנקודת מבט שונה וגישה מוזיקלית שונה יכולה לעשות פלאים לכמעט כל שיר, כל עוד נותנים כבוד למילים ולמקור.