יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל.
לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה).
רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס.
ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.
עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני?
כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב)
הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.
שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט.
גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה