אני יודעת שלא פרסמתי פוסטים לאחרונה, אבל אני מבטיחה שאני עדיין כאן ושאני עובדת על כמה פוסטים מאוד מעניינים שיפורסמו פה בשבועות הקרובים אז שווה להישאר.
היום חזרתי לשמוע אלבום שלא שמעתי כבר מזמן, אלבום הבכורה של מארון 5, Songs About Jane. בשלב מסויים בהתפתחות הטעם המוזיקלי שלי, בדיוק כשהאלבום הזה יצא הייתי בתקופה שאני מחפשת מוזיקה לפי הבס, אין לי מושג למה. חיפשתי משהו שיכניס את הנשמה של הבס שכל כך נוכחת במוזיקת פ'אנק, בגישה המשוחררת והאגרסיבית יותר של הרוק. ומארון 5 נכנסו בדיוק בנישה הזו.
האלבום Songs About Jane היה אסופה של שירים שהחוט המחבר ביניהם הוא שברון לב ממערכת יחסים שחווה הסולן אדם לווין. יש פה את ספקטרום הרגשות המתלווה לפרידה - אכזבה, עצבים, תסכול, תיעוב עצמי, חולשה מול משהו חזק ממך וגם השלמה. אני חושבת שמכל מה שמארון 5 הוציאו, הם לא הגיעו ולא יגיעו יותר לאלכימיה הנהדרת שהתרחשה באלבום הזה. המוזיקה היתה פופ-רוק עם נגיעה בלוזית שלווה בבס דומיננטי שנתן למילים הטעונות ממילא של לווין את הנופך הסקסי שהן היו צריכות.
דווקא שני השירים הכי פחות טובים בעיני באלבום, This Love הפופי ו-She Will Be Loved בעל המלודיה הדביקה היו הסינגלים שהכי הצליחו ממנו, אבל מבחינתי שניים מהשירים הטובים ביותר באלבום הם דווקא אלו שלא שוחררו כסינגלים. עכשיו, אחרי דיי הרבה זמן שלא שמעתי אותם אני שמחה לראות שיש להם את אותה ההשפעה עלי ושהם עדיין נוגעים בי באותה צורה, ומבחינתי הם לא איבדו את הקסם הראשוני שהיה להם.
הסיגנל הראשון שיצא מהאלבום, Harder To Breath הוא באופן אירוני השיר בו הבס הוא הכי פחות דומיננטי, והוא הכי רוקיסטי וכבד מהאלבום. העובדה שהוא השיר שפותח את האלבום היא מין הצהרת כוונות מצד לווין. השיר הזה מבטיח דם יזע ודמעות (לאו דווקא בסדר הזה) והוא בהחלט מקיים. יש פה את כל התיעוב והפחד שמתלווים להתפרקות של מערכת יחסים. אפילו שהוא לא מאוד פ'אנקי יש פה phrasing נפלא ומאוד מדוייק של לווין. אפילו שיש פה המון מילים הן זורמות כל כך חלק שאפילו לא מרגישים בעומס.
לשיר Tangled יש בס מלוכלך ברקע שמלווה את הגיטרה המובילה וקובע את הטון. זה שיר שמתאר את השלב הזה של מערכת היחסים בו שניכם כבר מושכים בכתפיים ורוצים להיפרד כידידים (פחות או יותר) אבל ההרגשה של האובדן האפשרי היא כל כך גדולה כי אתם כל כך מושקעים במערכת הזו שבניתם עד שלמרות שההיגיון אומר לעזוב, מנסים למשוך עוד קצת, ושום טוב לא יכול לצאת מזה. המילים פה לא סבוכות מדי או מעורפלות אבל הן מתאימות בדיוק לגישת ה- no bullshit שנוטפת מכל השירים באלבום.
עם הגרוב הממכר של השיר The Sun לווין יכול גם לשיר מתכונים לקרפעלך ולא יהיה לי אכפת. אבל כדאי להקשיב למילים פה מכיוון שהן לדעתי מהטובות שכתב לווין. זה שיר של הרבה עצב אבל גם של השלמה ו-closure. הפזמון אומר הכול:
בסופו של דבר כל כאב הלב והבעיות בקשר היו שוות את זה, ללא חרטות.
כל אדם שנכנס ויוצא מהחיים שלנו משאיר עלינו את החותם שלו, בצורה חיובית יותר או פחות, אבל צריך לדעת לקחת את הכאב והאכזבה ולשלב אותנו באישיות שלנו כמשהו שיעשה אותנו חזקים יותר ושלמים יותר ואני חושבת שזה מה שהאלבום הזה נתן ללווין, זו היתה הדרך שלו להוציא את כל מה שהוא הרגיש לגבי הקשר הזה מהמערכת, ואם כתוצאה אנחנו כמאזינים נשארנו עם האלבום הזה ביד, אפשר להגיד שכן, זה היה שווה את כל זה.
היום חזרתי לשמוע אלבום שלא שמעתי כבר מזמן, אלבום הבכורה של מארון 5, Songs About Jane. בשלב מסויים בהתפתחות הטעם המוזיקלי שלי, בדיוק כשהאלבום הזה יצא הייתי בתקופה שאני מחפשת מוזיקה לפי הבס, אין לי מושג למה. חיפשתי משהו שיכניס את הנשמה של הבס שכל כך נוכחת במוזיקת פ'אנק, בגישה המשוחררת והאגרסיבית יותר של הרוק. ומארון 5 נכנסו בדיוק בנישה הזו.
 |
| תמונה מפה |
האלבום Songs About Jane היה אסופה של שירים שהחוט המחבר ביניהם הוא שברון לב ממערכת יחסים שחווה הסולן אדם לווין. יש פה את ספקטרום הרגשות המתלווה לפרידה - אכזבה, עצבים, תסכול, תיעוב עצמי, חולשה מול משהו חזק ממך וגם השלמה. אני חושבת שמכל מה שמארון 5 הוציאו, הם לא הגיעו ולא יגיעו יותר לאלכימיה הנהדרת שהתרחשה באלבום הזה. המוזיקה היתה פופ-רוק עם נגיעה בלוזית שלווה בבס דומיננטי שנתן למילים הטעונות ממילא של לווין את הנופך הסקסי שהן היו צריכות.
דווקא שני השירים הכי פחות טובים בעיני באלבום, This Love הפופי ו-She Will Be Loved בעל המלודיה הדביקה היו הסינגלים שהכי הצליחו ממנו, אבל מבחינתי שניים מהשירים הטובים ביותר באלבום הם דווקא אלו שלא שוחררו כסינגלים. עכשיו, אחרי דיי הרבה זמן שלא שמעתי אותם אני שמחה לראות שיש להם את אותה ההשפעה עלי ושהם עדיין נוגעים בי באותה צורה, ומבחינתי הם לא איבדו את הקסם הראשוני שהיה להם.
הסיגנל הראשון שיצא מהאלבום, Harder To Breath הוא באופן אירוני השיר בו הבס הוא הכי פחות דומיננטי, והוא הכי רוקיסטי וכבד מהאלבום. העובדה שהוא השיר שפותח את האלבום היא מין הצהרת כוונות מצד לווין. השיר הזה מבטיח דם יזע ודמעות (לאו דווקא בסדר הזה) והוא בהחלט מקיים. יש פה את כל התיעוב והפחד שמתלווים להתפרקות של מערכת יחסים. אפילו שהוא לא מאוד פ'אנקי יש פה phrasing נפלא ומאוד מדוייק של לווין. אפילו שיש פה המון מילים הן זורמות כל כך חלק שאפילו לא מרגישים בעומס.
לשיר Tangled יש בס מלוכלך ברקע שמלווה את הגיטרה המובילה וקובע את הטון. זה שיר שמתאר את השלב הזה של מערכת היחסים בו שניכם כבר מושכים בכתפיים ורוצים להיפרד כידידים (פחות או יותר) אבל ההרגשה של האובדן האפשרי היא כל כך גדולה כי אתם כל כך מושקעים במערכת הזו שבניתם עד שלמרות שההיגיון אומר לעזוב, מנסים למשוך עוד קצת, ושום טוב לא יכול לצאת מזה. המילים פה לא סבוכות מדי או מעורפלות אבל הן מתאימות בדיוק לגישת ה- no bullshit שנוטפת מכל השירים באלבום.
עם הגרוב הממכר של השיר The Sun לווין יכול גם לשיר מתכונים לקרפעלך ולא יהיה לי אכפת. אבל כדאי להקשיב למילים פה מכיוון שהן לדעתי מהטובות שכתב לווין. זה שיר של הרבה עצב אבל גם של השלמה ו-closure. הפזמון אומר הכול:
But I cannot forget
Refuse to regret
So glad I met you and
Take my breath away
Make everyday
Worth all of the pain that I have gone through
Refuse to regret
So glad I met you and
Take my breath away
Make everyday
Worth all of the pain that I have gone through
כל אדם שנכנס ויוצא מהחיים שלנו משאיר עלינו את החותם שלו, בצורה חיובית יותר או פחות, אבל צריך לדעת לקחת את הכאב והאכזבה ולשלב אותנו באישיות שלנו כמשהו שיעשה אותנו חזקים יותר ושלמים יותר ואני חושבת שזה מה שהאלבום הזה נתן ללווין, זו היתה הדרך שלו להוציא את כל מה שהוא הרגיש לגבי הקשר הזה מהמערכת, ואם כתוצאה אנחנו כמאזינים נשארנו עם האלבום הזה ביד, אפשר להגיד שכן, זה היה שווה את כל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה