Top 5 - Robbie Williams

כשעבדתי בחנות דיסקים לפני שהתגייסתי, משה הבוס שלי אמר לי פעם שהשמחה היחידה האמיתית שקיימת בבני אדם, בעיקר בישראל, היא שמחה לאיד. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו אבל בואו נגיד שהרבה מקרים שחוויתי ושראיתי מהצד לא עשו הרבה כדי לסתור אותו. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי כל פעם שלהקת בנים מצליחה מאבדת חבר, חוץ מזה שמלאך מאבד את הכנפיים שלו וקבוצת מעריצות מאבדות את מיתרי הקול, יש ציפייה קולקטיבית של הקהל והמבקרים למה שהוא יעשה עכשיו. ורוב הפעמים הציפייה הקולקטיבית היא לכישלון או לפחות למבוכה.

המקרה הזה לא היה שונה כשרובי וויליאמס נטש את טייק ד'את. מההתחלה הוא היה הבחור הבעייתי, שיצא והשתכר ועשה סמים עם האחים גלאגר והיה האנטיתזה למה שצריך להיות חבר בלהקת בנים. והאמת היא שכשאני חושבת על זה וויליאמס לא היה ממש בנוי ללהקת בנים שמנוהלת על ידי דיקטטור בלונדיני בשם גארי בארלו. הוא היה דעתן ועצמאי מדי, ובואו נודה בכך, פרוע מדי כדי להיות ייצוגי באישזהו יקום.

רובי וויליאמס מודל 2013 (תמונה מפה)

אבל בואו ניזכר בכמה מהרגעים הנחמדים שהיו לוויליאמס בטייק ד'את עם השיר Everything Changes, שנכתב אמנם (כמו כל שאר שירי הלהקה) ע"י בארלו אבל וויליאמס מככב בו כווקאליסט המוביל, במקומו של בארלו. זה אחד השירים המהנים ביותר של טייק ד'את, מה שמוכיח שאולי בארלו יודע לכתוב המנוני פופ מושלמים, אבל מבחינת הגשה יש לו הרבה מה ללמוד מוויליאמס. והאמת אפשר לראות את זה מתבטא היטב במקום בו נמצאת קריירת הסולו של וויליאמס מול המקום בו נמצאת זו של בארלו (אם מישהו ראה אותה הוא מוזמן ליצור קשר עם משטרת אנגליה).

הסכסוך המתוקשר בין וויליאמס לבארלו הסתיים בסולחה גדולה ב-2010 שהניבה דואט "איפה טעינו" בשם Shame שהיה מלא הומור עצמי ועורר געגוע לימים שהיו כותבים מוזיקת פופ ישירה שהיתה פשוט קליטה וטובה בלי יותר מדי התחכמויות. הדואט הזה היה הפתיח לאיחוד היסטורי כמעט של טייק ד'את, על כל חבריה המקוריים (אפילו אלו שאף פעם לא קיבלו סולו!) שהיה אירוע לא פחות ממכונן למוזיקת הפופ הבריטית עם אלבום חדש של החמישייה ואפילו סיבוב הופעות סולד אאוט שמראה שהמעריצות שהתבגרו שמרו להם מקום חם בלב. זה מוכיח שלנוסטלגיה יש כוח שאי אפשר להמעיט בחשיבותו, במיוחד כשהמוזיקה הזו מזכירה לנו דברים יפים ותקופות כייפיות - איך אפשר לשכוח, לדוגמא, את הנוסטלגיה המתוקה שהתלוותה להופעה של הספייס גירלז בטקס הסיום של האולימפיאדה האחרונה בלונדון?

אז אמנם קריירת הסולו של וויליאמס ידעה עליות ומורדות אבל אפשר להגיד שהיא אחת מהמרשימות שידע יוצא להקת בנים, כמובן אחרי ג'ורג' מייקל. לא סתם וויליאמס בחר כסינגל הראשון שלו לחדש דווקא את Freedom של מייקל. אפשר להתווכח על איכות הקאבר (לא משהו בכלל לטעמי) אבל יותר מהכול, זו היתה הצהרה בפני כולם שמעכשיו הוא הבוס של עצמו. בדיוק כמו מייקל, שכתב את השיר כסמל להתנתקות שלו מסוני לאחר אלבום הסולו הראשון שלו. בנוסף, בחידוש הזה וויליאמס התווה לעצמו קבל עם ובריטניה את המסלול בו הוא רוצה לצעוד כאמן סולו, כאשר הוא בוחר באילנות מאוד גבוהים להיתלות בהם. במקרה הזה לוויליאמס השחצן מטבעו היה הרבה מה להוכיח והרבה מה להפסיד. למזלו הוא התחבר למוזיקאי וכותב השירים גאי צ'יימברס והצמד ניפק שירי פופ קליטים, נוצצים וחצופים שהפכו את וויליאמס לכוכב שהוא היום.

אז לכבוד השירים האלו ולכבוד העובדה שוויליאמס סיים עכשיו סיבוב הופעות מאוד מוצלח באיצטדיונים בבריטניה, החלטתי שהגיע הזמן למנות את חמשת השירים שאני הכי אוהבת שלו. אני מאוד מכבדת את וויליאמס על מה שהוא עשה עם הקריירה שלו מהרגע שהוא עזב את טייק ד'את. אני חושבת שגם את הדברים היותר מוזרים שהוא הוציא לא הצלחתי שלא לאהוב. אכן, יש לי פינה מאוד חמה בלב בשבילו, ובשביל הזיק המטורף הזה שיש לו בעיניים.

1. Let Me Entertain You

זה שיר שוויליאמס פותח איתו כמעט את כל ההופעות שלו ולא סתם - הוא מגדיר באופן מושלם את מה שהוא מגיע לעשות. בקליפ הוא מגלם פארודיה על כוכב גלאם-רוק סטייל KISS ומפגין את שפע ההומר העצמי בו הוא ניחן. זו היתה יריית הפתיחה לשחרור האישיות הבימתית הכריזמתית שלו.

2. No Regrets

השיר הופיע באלבום השני ששחרר וויליאמס I've Been Expecting You בו הוא ניסה לאמץ לוק וגישה ג'יימס בונד-ית (אפשר לראות את זה גם בסינגל הבכורה מהאלבום Millennium). השיר הזה הוא מין closure מריר ליחסים שלו עם להקת האם, סגירת מעגל שאומרת שהוא לא מתחרט על שום דבר שהיה ומסתכל לעתיד שמצפה לו. בשיר הזה נחמד היה מאוד למצוא קולות רקע שתורמים ניל טננט מהפט שופ בויז וניל האנון מה-Divine Comedy.

3. Feel

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום Escapology - האלבום הזה הוא אחד הטובים והקיצוניים שוויליאמס שחרר ויש בו כמה מהשירים הטובים ביותר שהצמד וויליאמס-צ'יימברס כתב. האלבום כולו מדבר על תחושת הניכור והפראנויה שמגיעה עם המעמד של הסופרסטאר. השיר הזה ספציפית הוא מאוד מילולי, יש פה רצון נואש להרגיש משהו, לצאת מקהות החושים שמגיעה עם הפרסום.

4. Come Undone

השיר הזה הוא האהוב עלי של וויליאמס רק בגלל התעוזה שיש בו. השיר, (גם הוא מ-Escapology) סוחט מוויליאמס חשיפה עצמית דיי קיצונית והסרה של המסכות מאחוריהן הוא התחבא. הוא פורט לפרטים את כל הניגודים שהוא צריך לגלם בתור הסטאר מצד אחד ובתור האדם שמאחוריו מהצד השני.

"So unimpressed, but so in awe
Such a saint, but such a whore
So self-aware, so full of shit
So indecisive, so adamant
I'm contemplating, thinkin' about thinkin'
It's overrated, just get another drink and"

הקליפ המקורי צונזר קשות ב-MTV בשעות השידור הרגילות, אבל היה לי חשוב (והצלחתי) למצוא אותו כי הוא עובד ממש טוב בשביל השיר כדי להראות למה התכוון המשורר. אזהרה: לא לבעלי קיבה חלשה. אתם יכולים למצוא גרסא מצונזרת של הקליפ בלינק הזה.

5. Angels

ללא ספק ה-שיר של וויליאמס, ואפשר לומר בלי היסוס שזה השיר שעשה את רובי וויליאמס "רובי וויליאמס", כמותג וכפופסטאר. יש בבלדה העוצמתית הזו משהו כל כך אוניברסלי, שמדבר לכל כך הרבה אנשים (כשאני חושבת על זה, האפקט שלו היה דומה במידה מסויימת לאפקט של Rolling In The Deep של אדל). השיר הזה היה ועודנו קליט ברמות קשות והפזמון שלו פשוט מושלם.

בשנה הבאה יחגוג וויליאמס את יום הולדתו ה-40 אבל יש לי תחושה שהוא לא באמת יצליח אי פעם להתנתק מתדמית הילד שדבקה בו, לטוב ולרע. כחיית במה ופרפורמר מבדר ומהוקצע, ויותר חשוב מזה, אמיתי, נראה לי שוויליאמס ימשיך להיות חלק ממפת המוזיקה והבידור הבריטית, בדומה למודל החיקוי שלו, מייקל. מספיק לראות אותו בהופעה פעם אחת, אפילו בווידאו, כדי להרגיש את האנרגיה המטורפת שזורמת בינו לבין הקהל, ולקבל את התחושה שהוא שר ומדבר לכל אחד ואחת שצופים בו. ואת זה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי ללמוד. אתה חייב שיהיה לך את זה, ולוויליאמס יש את זה, by the truckload.

Do I Wanna Know?

נראה שעבר כל כך הרבה זמן מאז כתבתי פה את הביקורת שלי על האלבום הקודם של הארקטיק מאנקיז, Suck It And See והנה פתאום הלהקה משחררת סינגל חדש שנותן טעימה מעניינת מהאלבום הבא. מה שיפה בארקטיק מאנקיז זה שרואים את האבולוציה שלהם בין האלבומים, אם האלבום הקודם היה בעיני מין נקודת מפנה של Coming of Age באלבום הזה הארקטיק מאנקיז הם כבר לא נערים, הם כבר גברים, והם נראים הרבה יותר polished במובן הטוב של המילה. מעבר להכול, הם כבר לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. הרקורד האיכותי והמגוון שלהם מדבר בעד עצמו ברור וחזק.

תמונה מפה

השיר החדש, Do I Wanna Know שואב בגיטרות שלו השראה ישירות מהשיר R U Mine ששוחרר כסינגל הראשון מהאלבום כבר בפברואר השנה, ובהחלט ממשיך את הקו הסקסי שהתחיל שם. אני אעיז ואומר שהשיר החדש הוא השיר הכי סקסי שאלכס טרנר כתב ושר. הקצב איטי יותר והתופים המובילים מזכירים לי את ליין התופים שמוביל את Closer של Nine Inch Nails ונותן את הנופך המלוכלך והסליזי לשיר. אתם יכולים לשפוט את ההשפעות האלו בעצמכם.

המילים אומרות אובססיה, לרצות מישהו ברמה כזו שהוא לא יוצא לך מהראש, גם כשזה לא הדדי. אפשר לראות את זה לאורך כל השיר, במשפטים שלא משתמעים לשתי פנים, ולפעמים הם משדרים כמעט יאוש. 

"...I dreamt about you nearly every night this week
How many secrets can you keep?
Cause there's this tune I found that makes me think of you
somehow and I play it on repeat
Until I fall asleep
Spilling drinks on my settee...

...Crawlin' back to you
Ever thought of calling when you've had a few
Cos I always do
Maybe I'm too busy being yours to fall for somebody new
Now I've thought it through
Crawlin' back to you"

ואי אפשר בלי כמה מילים על הקליפ - מתחיל פשוט עד אימה, קו לבן מצוייר על רקע שחור שזז בוויברציות עם המוזיקה. האמת, הייתי קצת מאוכזבת. אבל אז מתחילה התקדמות, הקו תופס צורה מוחשית, באופן ספציפי קריקטורות מוגזמות של נשים. הן נמסות אחת לתוך השניה וחוזרות להיות הקו, משנות פרספקטיבה, הופכות מתמימות למלוכלכות, מרגועות לאלימות, משחור לבן מינימיליסטי להתפוצצות צבעונית שמתרחשת כל כך מהר שלא לגמרי מצליחים לקלוט מה הולך שם, והכול בהתאם לתופים הממכרים שמובילים אותנו לשיא של השיר בסופו, על שמרגיש שהוא פשוט נגמר מהר מדי.

אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את האלבום המלא, משהו אומר לי שיהיה לי הרבה מה לאהוב בו.

Off Topic - There Is No Spoon

עונת המלפפונים מכה בי קשה. המוח עובר למצב נוזלי, הגוף סובל מחום ולחות, החיים עוברים בין מזגן למזגן. ואפילו עוד לא אוגוסט למען השם. חסרה לי השראה, חסרה לי מוזיקה חדשה שמגניבה אותי, וגם אם יש לי כבר את הרעיון זה קשה לבטא אותו החוצה במילים ברורות ובפוסט שלא מתפזר לכל הכיוונים. יהיה עצוב מאוד אם תצטרכו לקרוא פה פוסט כזה, לכם ולי. בגלל זה החלטתי שכדי לשמור על רצף אני הולכת לכתוב ויהי מה. גם אם זה יהיה אוף-טופיק עם נגיעה קטנה במוזיקה. וככה נכתב הפוסט הזה.

אבל לפני הכול, ואולי עם קשר מסויים לפוסט, נפתח בשיר שליווה אותי השבוע כמה וכמה פעמים והכתיב את קצב ההליכה שלי ואת הזווית בה הראש שלי הוחזק - Defy You של ה-Offspring. רוב המאזינים בארץ מכירים את הלהקה הזו מהשיר Pretty Fly שהגדיר אותם בתור החבר'ה עם הקליפים המצחיקים, אבל יש להם הרבה יותר מה להציע משירי דאחקות. השיר הזה מצויין בעיני, והוא מגלם בתוכו מרדנות והמון עצבים.

באחד מהימים האלו כשחזרתי מהעבודה, תשושה מדי כדי לעשות משהו מועיל עם עצמי, נתקעתי מול שידור חוזר (ב-HD!) של הסרט הראשון בסדרת המטריקס. לסרט הזה ולי יש היסטוריה ענפה יחד, כשהוא יצא והלכתי לראות אותו בקולנוע זה היה רגע של Holy Fuck, אחד החזקים שהיו לי באיזשהו אמצעי מדיה. הוא היה כל כך מגניב וכל כך עתידני באפקטים שעד היום הם לא נראים מיושנים או פאתטיים. ואנחנו מדברים על סרט שנעשה ב-1999, נצח במונחי טכנולוגיה. הוא כולל את אחת מסצינות הלחימה הטובות והדינאמיות ביותר שראיתי בקולנוע, מתהדר בצילומים מרהיבים שסוחפים אותי כצופה, וכמובן מציג כמשיח שלנו את קיאנו ריבס, האיש וה-whoa.

ומעל הכל הרעיון שעומד מאחורי הסרט - קונספט גאוני שבוצע בצורה מושלמת. החזון הקודר והאפוקליפטי של השתלטות האינטיליגנציה המלאכותית על בני האדם, הגולם שקם על יוצרו. המציאות הקרה והאפלה שהאחרים וואשובסקי יצרו בעולם מחוץ למטריקס בסרט הזה עדיין מצמיתת דם בקטעים מסויימים. במשך תקופה יחסית ארוכה היתה לי גלויה של הסרט על לוח השעם בחדר שלי שהזכירה לי לפתוח את הראש. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ותמיד לנסות למתוח את הגבולות של עצמי. וכמובן שתמיד קינן בי הרצון הקטן להיות הבחורה עם השמלה האדומה. ובזה אני חושבת שהצלחתי כמה פעמים בחיים שלי.

אני זוכרת שמישהו שאל אותי בתחילת שנות ה-2000 מה הסרט האהוב עלי, ובאותה תקופה התשובה שלי היתה "מטריקס". השאלה הבאה היתה אם אני אוהבת רק מדע בדיוני. אז זהו שלא - אני אוהבת דברים שיש מאחוריהם רעיונות מעניינים ושונים, שהמחשבה בהם היא מחוץ לקופסא וששוברים, גם אם לדקות ספורות, את המסך הבלתי נראה שאנחנו מניחים ביומיום מול העיניים שמאפשר לנו לחיות בשלווה בלי להיכנס להיסטריה מתיאוריות הקונספירציה שמסתובבות. אז נכון, זה בסה"כ סרט מדע בדיוני, אבל לאנשים שפתוחים לרעיונות מחוץ לאזור הנוחות שלהם זה יכול להשאיר איזשהי פינה במוח שתהיה סקפטית לגבי כל מה שמספרים לנו, ושלא תיקח דברים כמובנים מאליהם. וגם שכל פעם שיש לכם דה-ז'ה-וו זה אומר שיש גליץ' במטריקס.

גם במרחק השנים שעברו מזמן יציאת הסרט הזה, הוא לא נמאס עלי, להפך. בצפיה חוזרת, כשאני בוגרת יותר וחכמה יותר אני יכולה למצוא את עצמי חושבת מחדש על דברים שראיתי שם יותר לעומק ובוחנת את נקודת המבט שלי לגבי נושאים כמו דת ואמונה. אני עדיין מקבלת רגעי "נפילת אסימון" על דברים שהיו בסרט הראשון ומכוונים לקווי עלילה שיופיעו רק בסרטים השני והשלישי אבל עדיין, מבחינתי היה אפשר לסיים את המטריקס בסרט הראשון. באמת שלא הייתי מבקשת יותר מזה.

אני רוצה לסיים בשיר שסוגר את הסרט והוא מופיע בפסקול הרשמי שלו - Wake Up של Rage Against The Machine. הוא קולע לאווירה שהסרט מעביר, והוא מאוד מאוד Rage-y, עם השירה החתוכה והעצבנית והגיטרות האגרסיביות (והקליפ פה נותן טעימה כייפית מהסרט).

ועוד דבר קטן, מתוקף מותו של Google Reader אני עכשיו גם ב-Bloglovin הנפלא, אתם מוזמנים לעקוב.

Great Expectations

בתחילת העשור הנוכחי, בתקופה של יובש יחסי בסצינת האינדי-רוק הפופולארי, פרצו לתודעה שתי להקות משני צידי האוקיאנוס האטלנטי - ה-Vaccines ו-Vampire Weekend. שתיהן העבירו איזשהי רוח נעורים (עד כמה שאני שונאת להשתמש בביטוי הזה) ורעננות שהיתה מאוד נחוצה בסצינה הזו, ואנשים מיד חיבבו אותן. זה בדומה למה שהיה עם גל להקות ה-The בעשור הקודם. למרות השוני במוצא ניתן לראות שהיו הרבה נקודות משיקות בין שתי הלהקות - בעיקר הרעב והרצון לעשות משהו שתהיה בו איזשהי אמת שלהם שהיא לא שכפול של עשרות להקות שהיו לפניהם. 

Vampire Weekend (תמונה מפה)

נתחיל ב-Vampire Weekend האמריקאיים - הם בחרו בקו מוזיקלי קצבי מאוד ותזזיתי,והיה בו מישמש של סגנונות והשפעות, קצת רוק, קצת סקא, קצת אפרוביט... בקיצור הכול מהכול. מצד אחד האלבום לא היה משעמם לרגע, אבל מהצד השני היה פה חוסר מיקוד שנבע מהעובדה המשמחת שחברי הלהקה כנראה פשוט נכנסו לאולפן והתפרעו בכיף. זה הפך את השירים ללא הכי ידידותיים למשתמש אבל מניסיון הם גדלים עליך לאחר כמה האזנות. השיר שהכי אהבתי באלבום הקודם היה Giving Up The Gun שמתהדר במקצב נהדר ובמילים מתוחכמות, ולא לשכוח שהקליפ כולל הופעת אורח הורסת של איזה אחד, ג'ייק ג'ילנהול.

ועכשיו באלבום החדש של הלהקה Modern Vampires In The City הסאונד נשמע קצת יותר מהודק וממוקד והמוזיקה יותר רועשת אבל שמחה באותה המידה. רק הפעם היא הרבה יותר קומיוניקטיבית לאוזן וגרמה לי להנות ממנה כבר בשמיעה הראשונה. באופן מעניין זה לא מוריד מרמת היחודיות של המוזיקה. השיר Diane Young הוא דוגמא טובה לזה.

נמשיך ב-Vaccines הבריטיים, שמבין שתי הלהקות תמיד היו החביבים עלי יותר, כנראה בגלל שהיה להם את הפן הקצת דיכאוני הזה שהוא סוג של מאפיין גם של הלהקות הבריטיות (האיכותיות) הכי מקפיצות. הקו המוזיקלי שלהם היה יותר אחיד מאשר זה של Vampire Weekend והם תמיד נשמעו לי יותר מפוקסים ובוגרים, למרות שאין ממש הבדל בגיל בין חברי שתי הלהקות.

The Vaccines (תמונה מפה)

גם השירים הכי קצביים של ה-Vaccines היו מהולים בעצב ובאכזבה ממערכות יחסים ומהחיים באופן כללי. השירים שלדעתי מגלמים את האווירה הזו באלבום הראשון בעל השם המעולה What Did You Expect From The Vaccines? (כמה מודע לעצמך אתה צריך להיות כדי לצחוק על כל ההייפ שנוצר סביבך?) הם Post Break-Up Sex ו-All In White

באלבום החדש של הלהקה שנקרא באופן מאוד ראוי Come Of Age יש הרבה יותר אירוניה והומור וגם המוזיקה משלבת הרבה יותר פאנק, עם גיטרות יותר אגרסיביות והרבה יותר כיף. בהתאם לשמו, יש פה התבגרות גם מבחינת המילים, שעכשיו משקפות הרבה יותר זעם מאשר דיכאון וגם מבחינת זה שהסולן, ג'סטין הייוורד-יאנג, שר בצורה שהיא יותר משוחררת, כאילו כל העולם כבר לא יושב לו על הכתפיים. השיר שהכי אהבתי מהאלבום הוא Teenage Icon והוא משלב את כל מה שאני אוהבת בפאזה החדשה של הלהקה.

מבחינתי שתי הלהקות עברו את משוכת "האלבום השני" בצורה מכובדת. אין פה יותר מדי דברים יוצאי דופן או כאלה שלא שמענו עוד, אבל לכל אחת מהן יש חן ייחודי לה שלא מייתר אף אחת בנוף המוזיקלי. כבר אפשר לראות פה התפתחות ושינוי מהאלבומים הראשונים של שתי הלהקות ויהיה מאוד מעניין לראות לאן עוד יש להן לגדול.

אז מה את שומעת כשאת מתעמלת?

בלי הגזמה, השאלה בכותרת הפוסט היא זו שאני נשאלת הכי הרבה חוץ מ"איזה שיר זה שמתנגן עכשיו ברדיו/פרסומת/סרט". אני חייבת להודות שהטעם המוזיקלי שלי בזמן התעמלות הוא לא הכי קל לעיכול למי שלא אוהב את סוג המוזיקה הזו, או שרגיל למוזיקה בה מלעיטים אותנו ברקע בחדר הכושר, אבל אם פותחים קצת את הראש מגלים שהיא מאוד מתגמלת.

אם לא המוזיקה שלי, שנבחרה בפינצטה לנגן שאני לוקחת לחדר כושר, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לגייס את המוטיבציה להתעמל. ברוב המקרים המוזיקה היא מה שדוחף אותי קדימה, לרוץ יותר מהר, למרחק גדול יותר ובאופן כללי לשפר לי את חווית האימון, כדי שאני אצא ממנה בהיי של אנרגיה ואנדורפינים ולא בדאון של עייפות.

I might seem small, but I pack a punch (הנגן שלי)

מוזיקה לאימון בשבילי תמיד היתה משהו שצריך להיבנות, היא לא יכול להתחיל בפול גז. בנוסף, היא צריכה לשקף את כל מה שאימון בחדר כושר אמור להיות - לשמור על דופק גבוה וקצב גבוה של אימון, לדרבן וגם קצת להכניס למצב מלחמה, fight or flight. הרבה מהמוזיקה שאני שומעת בזמן שאני מתאמנת היא מוזיקה שאני מגדירה "מוזיקת עצבים" ודרכה אני מוצאת שחרור של כל הדברים שהחזקתי כלואים במשך כל הזמן שלפני.אני חושבת שבמידה מסויימת זה נותן לאימון ערך מוסף.

אז ברשימה הזו, שלא אפרוט לפרטים הפעם, תמצאו את שירי הרוק, פופ והאלקטרו הכי דחוסים שאני אוהבת, שמכל השירים בנגן שלי הם אלו שאחזור אליהם כדי שימריצו אותי ויגרמו לאימון שלי להיות יותר אפקטיבי ולי להיות יותר אנרגטית. מתחילים לאט יחסית עם גרוב סקסי תוצרת ג'סטין טימברלייק (כן כן...) וגולדפראפ, דרך הסינגל החדש של אלי גולדינג אהובתי, שמשתפת פעולה עם קלווין האריס, וממשיכים לדברים קצת יותר כבדים - Hundred Reasons, Funeral For A Friend ו-Linkin Park באחד השירים הטובים יותר שיצאו להם. הגראנד פינאלה הוא עם לא אחרים מהפרודיג'י, שבטראק הזה פשוט מצליחים להביא את כל מה שאני אוהבת במוזיקה לאימון לכדי שלמות.

אז שיהיה אימון שמח...

Joshua (The) Homme

יש מוזיקאים שמשאירים את החותם שלהם על כל דבר שהם נוגעים בו, וכמישהו שהשפיע על הסאונד של שתי להקות שאני מאוד אוהבת, הארקטיק מאנקיז ו-Biffy Clyro, לג'וש הומי (Josh Homme) שמורה פינה חמה בלב המוזיקלי שלי. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על המוזיקאי המרשים הזה, והיום הזה הגיע סופסוף, לכבוד יום הולדתו ה-40 (!!) שחל בשבוע שעבר (מזל טוב!). 

Josh Homme (תמונה מפה)

הומי הוא בחור שיכול להראות דיי מאיים - ויקינג קליפורני ג'ינג'י ואינטליגנטי שנראה שלא כדאי להתעסק איתו, אבל בראיונות איתו הוא משתקף כבחור מאוד נחמד. בראיון למגזין Q (גיליון 298) יש ציטוט שלו שמאוד אהבתי שמדגים את זה:

"It's a well-known fact that i give one of the softest, longest bear hugs in all of Southern California... I'll hold you until you want to go but feel like you should stay"

נו. ועוד טוענים שדייב גרוהל הוא הבחור הכי נחמד בעולם הרוק...

למרות שהומי תמיד פעל בהרכבים שונים ולא כאמן עצמאי הוא תמיד היה המוח והרוח מאחורי כל אחד ואחד מהם - מ-Queens of the Stone Age (להלן QotSA) עד Them Crooked Vultures שהקים עם דייב גרוהל מהפו פייטרז וג'ון פול ג'ונס האגדי מלד זפלין. הומי הוא התגלמות אליל הרוק, בלי להיות אחד כזה באמת והוא תמיד נראה הבחור הכי קול בסביבה, גם אם תתפוצץ לידו פצצת אטום. הוא אף פעם לא יימנה עם הווקאליסטים הגדולים של הרוק - כריס קורנל, מייק פאטון או אדי וודר (אם למנות רק כמה). הוא תמיד יהיה המוזיקאי שפועל בשוליים ומאחורי הקלעים, ונראה לי שאין לו ממש בעיה עם זה.

אז אחרי ברירה מדוקדקת מכל המוזיקה של הומי שנמצאת בספרייה הדיגיטלית שלי, בחרתי את שני השירים הבאים, שהכי התחשק לי לשמוע לאחרונה ונותנים טעימה נהדרת ממה שעושה את הומי לאחת מחותמות האיכות הכי מוכרות בעולם הרוק.

Them Crooked Vultures - New Fang

שיר רועש מאוד, כמעט ואי אפשר לשמוע, שלא להגיד להבין מה הומי שר שם, אבל זה לא עושה אותו פחות כייפי ומגניב. הביצוע הזה הוא מסשן שהלהקה נתנה לרדיו 1 הבריטי, כי השיר מעולם לא זכה לקליפ רשמי.

Queens Of The Stone Age - Go With The Flow

המוזיקה של QotSA תמיד התאפיינה בנוסף לסאונד הגיטרה האופייני של הומי בסליזיות מסויימת, איזשהו סקס אפיל לא קונבנציונאלי שנמצא שם ברקע. השיר הזה ממחיש בצורה הכי טובה את העניין הזה. וגם קליפ האנימציה המאוד מילולי לא משאיר הרבה מקום לספק.מעל להכול אפשר לשמוע את הגיטרה המאפיינת את הומי. אגב, את הגיטרה הזו אפשר לשמוע גם בשיר Bubbles של Biffy Clyro (שימו לב לסולו הגיטרה בסוף השיר).

הומי מוציא עכשיו עם QotSA אלבום חדש בשם Like Clockwork וממנו השתחרר כבר סינגל ראשון (My God Is The Sun) שמתנגן ב-Xfm דיי הרבה. לי הוא נשמע כמו איזשהו היבריד של הסגנון המקורי של הלהקה שלפעמים נטה קצת לרוק פופי (כמו ב-Make It Wit Chu), עם הרעש של Them Crooked Vultures ויצא משהו מאוד מעניין, אפל קצת יותר ומטריד אפילו יותר מהחומר הרגיל שהיינו רגילים לקבל מהלהקה.

אחרי כמה האזנות אני מכורה, ואני פתאום מבינה לגמרי את ההתפזרות של הומי, שעושה כל כך הרבה דברים שונים עם כל כך הרבה אנשים. בסופו של דבר זה נראה שהמטרה שלו היא להתפזר בשביל להתכנס שוב ולשכלל את החתימה המוזיקלית שלו כדי שאנחנו כמאזינים נדע לזהות אותו ולראות את הייחוד בשירים שלו מתוך ים המוזיקה שנמצא לפנינו.