Do I Wanna Know?

נראה שעבר כל כך הרבה זמן מאז כתבתי פה את הביקורת שלי על האלבום הקודם של הארקטיק מאנקיז, Suck It And See והנה פתאום הלהקה משחררת סינגל חדש שנותן טעימה מעניינת מהאלבום הבא. מה שיפה בארקטיק מאנקיז זה שרואים את האבולוציה שלהם בין האלבומים, אם האלבום הקודם היה בעיני מין נקודת מפנה של Coming of Age באלבום הזה הארקטיק מאנקיז הם כבר לא נערים, הם כבר גברים, והם נראים הרבה יותר polished במובן הטוב של המילה. מעבר להכול, הם כבר לא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. הרקורד האיכותי והמגוון שלהם מדבר בעד עצמו ברור וחזק.

תמונה מפה

השיר החדש, Do I Wanna Know שואב בגיטרות שלו השראה ישירות מהשיר R U Mine ששוחרר כסינגל הראשון מהאלבום כבר בפברואר השנה, ובהחלט ממשיך את הקו הסקסי שהתחיל שם. אני אעיז ואומר שהשיר החדש הוא השיר הכי סקסי שאלכס טרנר כתב ושר. הקצב איטי יותר והתופים המובילים מזכירים לי את ליין התופים שמוביל את Closer של Nine Inch Nails ונותן את הנופך המלוכלך והסליזי לשיר. אתם יכולים לשפוט את ההשפעות האלו בעצמכם.

המילים אומרות אובססיה, לרצות מישהו ברמה כזו שהוא לא יוצא לך מהראש, גם כשזה לא הדדי. אפשר לראות את זה לאורך כל השיר, במשפטים שלא משתמעים לשתי פנים, ולפעמים הם משדרים כמעט יאוש. 

"...I dreamt about you nearly every night this week
How many secrets can you keep?
Cause there's this tune I found that makes me think of you
somehow and I play it on repeat
Until I fall asleep
Spilling drinks on my settee...

...Crawlin' back to you
Ever thought of calling when you've had a few
Cos I always do
Maybe I'm too busy being yours to fall for somebody new
Now I've thought it through
Crawlin' back to you"

ואי אפשר בלי כמה מילים על הקליפ - מתחיל פשוט עד אימה, קו לבן מצוייר על רקע שחור שזז בוויברציות עם המוזיקה. האמת, הייתי קצת מאוכזבת. אבל אז מתחילה התקדמות, הקו תופס צורה מוחשית, באופן ספציפי קריקטורות מוגזמות של נשים. הן נמסות אחת לתוך השניה וחוזרות להיות הקו, משנות פרספקטיבה, הופכות מתמימות למלוכלכות, מרגועות לאלימות, משחור לבן מינימיליסטי להתפוצצות צבעונית שמתרחשת כל כך מהר שלא לגמרי מצליחים לקלוט מה הולך שם, והכול בהתאם לתופים הממכרים שמובילים אותנו לשיא של השיר בסופו, על שמרגיש שהוא פשוט נגמר מהר מדי.

אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את האלבום המלא, משהו אומר לי שיהיה לי הרבה מה לאהוב בו.

Britannia Rules!

אם תרשו לי לרגע אני אשחק במשחק האסוציאציות באופן חד צדדי - מה עולה לי לראש כשאני חושבת על המילה "בריטניה"?
המלכה, לונדון, בריט-פופ, פיש אנד צ'יפס, כדורגל, חוליגנים במגרשי כדורגל, בירה, המון בירה, תה מנחה, כריכוני מלפפונים (??), union jack, מונטי פייטון, גאווה לאומית, אהבה לאומית, god save the queen....

כשראיתי את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים ביום שישי האחרון לא חשבתי על פוליטיקה, על דקות דומיה או על אנטישמיות. הסתכלתי על תצוגת הכוח שהעלתה הפקת הארוע בממלכה המאוחדת ונפעמתי מהמסירות והגאווה שנשקפו מפניהם של כל אחד ואחת מהמשתתפים בטקס. הכל היה מתוזמר עד לאחרון הרקדנים והציג את בריטניה בשיא תפארתה, את התהליך שעברה ממדינת חקלאים למעצמה תעשייתית ובכלל לאחת האומות החזקות בעולם. כל דמויות התרבות האייקוניות שהנפיקה הממלכה המאוחדת היו שם מהביטלס עד וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר.

החלק שהכי אהבתי בטקס היה המחווה למוזיקה הבריטית, מחרוזת מנצחת ואופורית שחוגגת את התרומה העצומה של הבריטים לעולם המוזיקה. המפיקים לא פסחו על אף הרכב חשוב (כמעט) והזכירו לעולם שתעשיית המוזיקה הבריטית היא כוח שאין להתעלם ממנו או להמעיט בערכו - The Jam, הרולינג סטונז, The Who, הביטלס, לד זפלין, דיוויד בואי, קווין, סקס פיסטולז, ניו אורדר, יוריתמיקס, בלר, איימי ווינהאוס, מיוז, ואפילו הפרודיג'י, ודיזי ראסקל! שירים שרובם צרובים בזיכרון של פחות או יותר כל חובב מוזיקה.

אמנם כשאנחנו שומעים מוזיקה ביומיום אנחנו לא חושבים ממש מאיפה היא הגיעה. אנחנו מתחברים למילים, למלודיה, לאווירה, למה שהשיר אומר לנו או עלינו. לטעמי הבריטיות של השירים שהגיעו מהממלכה המאוחדת כל כך טבועה בהם שאנחנו כבר לא ממש שמים לב אליה למרות שהיא שם בכל תו ומילה. אפילו בשנים שבריטים ניסו להישמע פחות "בריטים" כדי לפנות לקהל האמריקאי הם לא יכלו להתחמק מהדבר החמקמק הזה. ה"בריטי". זה שזור במחאה ובאנרכיזם של הסקס פיסטולז, במוזרות המהפנטת של דיוויד בואי, בדיכאון של איאן קרטיס מג'וי דוויז'ן.

אחרי שכל המשלחות האולימפיות נכנסו לאיצטדיון, הארקטיק מאנקיז, אהוביי, הרעידו את כל לונדון, עם ביצוע נהדר לסינגל שהביא להם את הפריצה הגדולה, I Bet You Look Good On The Dancefloor. אחריו הם ביצעו את Come Together האלמותי והמאוד מתאים לאירוע של הביטלס בעיבוד נאמן לגמרי למקור, כחימום להופעה הסוגרת של פול מקרטני. אם כבר מדברים על בריטי, הארקטיק מאנקיז הם הכי בריטים שיש. ארבעה נערים צנומים משפילד, חלילה לא מלונדון האופנתית והקוסמופוליטית, הצליחו לתת לרוק הבריטי בעיטה בתחת שלא היתה מביישת את מה ש-The Who עשו כשהם פרצו. הם עשו את זה עם, ואולי בזכות, אלכס טרנר ששר במבטא הבריטי הכי כבד ששמעו בתקופה ההיא, והפך את הבריטיות המוחצנת והגאה למשהו מגניב. אם עקבתם אחרי מוזיקת רוק בריטית אחרי הפריצה של המאנקיז, היה גל של להקות שבהן הסולן שר במבטא בריטי (סקוטי/וולשי/אירי) לא מתנצל. אם תרצו, זה נתן לגיטימציה להניף שוב בגאווה שלט "I am British, hear me roar".

אז לרגל המשחקים האולימפיים בלונדון, אני משיקה בבלוג את "פרויקט בריטניה" האישי שלי. בחודש הקרוב כל הפוסטים יהיו על מוזיקה בריטית, מכל הסוגים והמינים. סדרת פוסטים שמוקדשת לכל מה שאני אוהבת שיצא מהממלכה המאוחדת.

אני אסיים עם שיר שמגדיר בשבילי את הבריטיות, My Generation של The Who. שיר פשוט להחריד, שלושה בתים שחוזרים על עצמם במהלכו. אבל המוזיקה שמלווה אותו חשובה לא פחות מהמילים. הגימגום המכוון הזה של רוג'ר ווטרס שמושך את המילים הנכונות שנותנות המון כוח למינימליזם. זה שיר על זמני שמגדיר את הדור של הסיקסטיז לא פחות מאשר הוא מגדיר את הדור היום. 

Why don't you all f-fade away (Talkin' 'bout my generation)
And don't try to dig what we all s-s-say (Talkin' 'bout my generation) 

אז תישארו בסביבה, הולך להיות פה בריטי במיוחד בפוסטים הקרובים...

Suck It And See

אני מקשיבה כבר כמה ימים לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז Suck It And See בשלמותו ובחלקים והחלטתי לחלוק כמה מהמחשבות שעלו לי במהלך השמיעות. תקראו לזה ביקורת של מישהי שיש לה פינה חמה גדולה בלב למאנקיז...

כבר בשיר הראשון עם השורה הראשונה בשיר She's Thunderstorms אני מרגישה שיש פה קסם. הדרך שבה אלכס טרנר שר את השורה הזו היא קסם. ההרגשה היא יותר רגועה, אפשר להישען אחורה ולפתוח את האוזניים. כשאני חושבת על זה, אם משווים את הפתיחה של האלבום הזה לפתיחה של האלבום הראשון של המאנקיז אפשר לראות סוג של תהליך התבגרות – גם של הלהקה וגם של הקהל. אם השיר הפותח את האלבום הראשון The View From The Afternoon נפתח בתופים וגיטרות לא מתפשרים וכמובן בהצהרהAnticipation has a habit to set you up for disappointment בהגייה הלא פחות ממדהימה של טרנר. יש פה רצון לתפוס את השומע וכאילו להגיד "אנחנו פה, תסתכלו עלינו". וזה לגיטימי, במיוחד ללהקות באלבום הראשון ובמיוחד לאלבום שההייפ סביבו היה מטורף. אחרי 3 אלבומים כבר לא צריך את הצעקות, כולם כבר יודעים במי מדובר, וגם הקהל כבר שבוי.



מתי האוטובוס אמור להגיע? (ארקטיק מאנקיז)

ככלל, בכל האלבום יש הרגשה של ישן-חדש כזה, יש מין אולד-סקוליות בשירים - בהגשה ובמלודיה, אולי אפילו טייק חדש ורענן על להקות הרוקנ'רול של הסיקסטיז. אני לא יודעת למה, אבל במשך כל השמיעה של האלבום, הייתי יכולה לדמיין את המאנקיז מופיעים בטופ אוף דה פופס לפני 40 שנה. וזה בכלל לא רע. זה מומחש היטב בשיר השני Black Treacle. הרטרו ממשיך בשירים השלישי Brick By Brick (אותו סקרתי פה) והחמישי (Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair) שאפשר לזהות בהם גלישה לפסיכדליה מקסימה. אפשר לשמוע קריצה לסגנון המאנקיז המוקדם יותר בשיר Library Pictures. זה רטרו, אבל עם טוויסט, שום דבר לא נשמע מיושן, ההפך הוא הנכון.

הקצב הכללי של האלבום הוא הרבה יותר איטי, מין המשכיות ל-Humbug ולאו דווקא לשני האלבומים הראשונים. אם לשים את זה במילים פשוטות, יש פה הרבה יותר שירים שדומים סגנונית ל-Cornerstone ולא ל-I Bet You Look Good On The Dancefloor. הליריקה של טרנר עדיין חכמה ומשעשעת (המילים הנהדרות של The Hellcat Spangled Shalalala – רק דוגמא להמחשה "Makes me wanna blow the candles out just to see if you glow in the dark") לפחות משהו אחד תמיד נשאר קבוע...

למרות שהאלבום הזה כבר התחבב עלי מאוד, אני הולכת לתת לו עוד כמה וכמה סיבובים של שמיעה מלאה. אי אפשר לערער על יכולת כתיבת השירים המופלאה של אלכס טרנר שמתבטאת בכל שיר ושיר באלבום אבל האווירה היא שונה – איטית ורגועה יותר, וזה משהו שצריך להתרגל אליו. במקרה הזה יש לי הרגשה שהשינוי הוא לטובה.

השיר הסוגר את האלבום That's Where You're Wrong כולל את השורות הבאות שהרגישו לי מאוד מתאימות לסיים פוסט שעוסק באלבום הזה:

All the old flames fastened on
make a wish that weighs a ton
there are no handles that you can hold
and no understanding where it goes

שיהיה שבוע נפלא...

ארקטיק קרטיב

אני הופכת את השיר החדש של הארקטיז מאנקיז כבר כמה ימים בראש, עדיין לא בטוחה לגמרי מה אני חושבת עליו. מצד אחד זה לא שיר "קלאסי" של הלהקה האהובה ומצד שני, כבר הצלחתי להתחבר בצורה נהדרת לשירים מאוד לא "ארקטיק" מהדיסק הקודם שלהם, לדוגמא Cornerstone האינטליגנטי והקסום שהצליח להרגיע את הדיון שניטש בשאלה "אלכס טרנר בקארה – בעד או נגד".

?Are yee talkin' to me

ועכשיו עוברים פאזה למקום קצת יותר פסיכדלי אולי, עם השיר החדש מהדיסק הממשמש ובא. זה שיר רוק כתוב ומבוצע היטב, האמת היא שבדקה הראשונה של השיר לא האמנתי שמי ששר זה אכן אלכס טרנר, אבל ניתן לזהות אותו בבירור בהמשך השיר. המילים הן לא מאוד שנונות, בניגוד למה שהתרגלנו לשמוע ממר טרנר אבל אני מניחה שמילים שנונות לא ממש מתיישבות על הלחן הספציפי הזה. תחשבו על "לא תבואי שישי שבת זהו יום הבוחר" של מאור כהן וזקני צפת, אין מילים אחרות שהייתי יכולה לדמיין על השיר הזה, וככה גם למאנקיז. היופי פה הוא בפשטות.

החלק שאני הכי אוהבת בשיר הוא ב-2:28, שמתחילות שוב הגיטרות אחרי השקט ופתאום המקצב מרגיש כפול ממה שהיה קודם (למרות שזה אותו אחד, בדקתי!). Talking about prespective!

שבת שלום לכולם!