Nu Boy Band

פעם היה מוסד של להקות בנים, ארבעה או חמישה בנים יפים אבל לא מדי, שרים יפה אבל לא מדי ורוקדים יפה, אבל לא מדי. הכל באמצע כדי לא לאיים וכדי שהבנות שצורחות בהופעות שלהם יוכלו לקבל את האשליה שאולי יש להן סיכוי לצאת עם אחד מהם. זו בעיקר מכונה, משומנת ומניבה שמטרתה לייצר מקסימום רווחים במינימום יצירתיות. אל תבינו לא נכון - יצאו מכל הדבר הזה להיטי פופ נהדרים ואת חלקם אני גם אוהבת מאוד, אבל עדיין, היה ברור לכולם במה מדובר ומה נמצא מהצד השני. 

זוכרים?

אבל לאחרונה אני שמה לב שיש עיוות קל של חוקי המשחק - גל שוצף של להקות אימו ונו-מטאל ואיך לעזאזל שלא קוראים לזה היום (מעולם לא הייתי טובה בהגדרות) שנראות אותו דבר ונשמעות אותו דבר וכולן ממלאות את MTV Rocks. אל תטעו - אולי הלייבל שלהן משווק אותן כלהקות רוק רציניות אבל הדבר היחיד שמקשר אותן לרוק אולי זה הגיטרות והדיסטורשן. תכלס מדובר בשיר פופ אחרי שיר פופ פר-אקסלנס. יש פה נוסחה, בדיוק כמו בלהקות הבנים של הניינטיז - פה היא קצת שונה מהמקור אבל בכל הלהקות האלו תשמעו את אותם שילובים של בתים עם מילים מורבידיות שפונות ללב הפצוע של המנודים חברתית מלווים בפזמונים ממכרים וסוחפים, קליפים שופעי דימויים מורבידיים (שדים, רוחות, אריות ונמרים, הו מיי!) ובאופן כללי מראה זהה לגמרי אחת לשניה שכולל פק"ל קעקועים מרשים (tattooing your neck is so hot right now). באופן כללי הם נראים כמו הסטריאוטיפ של להקת רוק אבל מבחינתי הם הכל חוץ מאשר. 

True Story (תמונה מפה)

הרבה מהם שואלים את הסגנון מלהקות גלאם דוגמת קיס ומוטלי קרו - שיער גדול, איפור גדול ושואו גדול, אבל הם שוכחים דבר אחד - בשלב מסויים ההצגה הופכת להיות לשם ההצגה בלבד. אם אתה רוצה להיות שם רק בשביל השואו אז אולי כדאי כבר להפוך לאמן מיצגים של אייליינר?

ורובם פשוט מחייכים יותר מדי. לא שמפריעים לי חיוכים, אבל ראבאק, אם אתה שר על העולם שנחרב תוך כדי אפוקליפסת זומבים אוכלי אישונים הייתי מצפה שלפחות תתנהג בהתאם לתפקיד. יש פה דיסוננס מעצבן - מצב אחד "קחו אותנו ברצינות, אנחנו כל כך רציניים עם הרצינות שלנו, אנחנו כל כך חשים את המוזיקה כך שהיא גורמת לנו to feel all the feels" ומהצד השני "תראו איך האייליינר שלי נמרח on fleek, וגם הפן שלי נהדר היום, כל כך מבולגן באופן מוקפד". יש לי תחושה שה-glam squad של הלהקות האלו לא מביישת את נעמי קמפבל והיידי קלום יחד. אבל זו רק הרגשה. 

אפשר לתת את אנדי בירסאק כדוגמא טובה מאוד לעניין הזה - סולן להקת Black Veil Brides, וגם בעל פרויקט סולו משל עצמו תחת השם אנדי בלאק. בלהקת האם שלו נראה שהוא ביצע היבריד מוצלח של גלאם, פופ ותכני גות' עם כל התעופה העצמית שמתלווה לזה - בומבסטי ומוגזם, אבל כאנדי בלאק הוא פשוט סולן להקת בנים. יש לו קול מצויין שמתאים גם לשירה נורמלית וגם לצרחות האופייניות לז'אנר אבל מי הוא בעצם? באיזה קצה של הקשת הוא נמצא? אל תבינו לא נכון, אני מאוד מחבבת את השיר We Don't Have To Dance, והוא מאוד קליט, אבל האימאג' לא מתאים לתוכן. בעקרון כשמפשיטים את שני השירים הם בבסיסם שירי פופ מהוקצעים בעיבוד רוקיסטי. 

כי רוק זה לא בלבוש או בקעקועים ולא בדיסטורשן ולא בצרחות. רוק זו גישה, זה משהו שיש למישהו מתוך תחושה פנימית טהורה ואמיתית. קחו לדוגמא את פרנק בלאק, סולן הפיקסיז - הוא אולי נראה כמו אינסטלטור אבל הוא פאקינג רוק סטאר, בלי מניירות ובלי מכנסי עור מיותרים. 

הלהקות האלו כל כך משקיעות בעטיפה המנצנצת והמרשרשת ובמוזיקה הנוסחתית (גם אם סוחפת) שהם שוכחים מהנשמה. כדי להרגיש משהו אמיתי חייבים שתהיה שם כוונה למשהו יותר מלהופיע בטלוויזיה. בגלל זה בדיוק אני מתעבת ריאליטי כלום דוגמת "האח הגדול" בה אדם יכול לא לעשות כלום ועדיין לזכות. 

עוד דוגמא מייצגת לטרנד הזה היא הלהקה Asking Alexandria. בשלבים המוקדמים של הדרך שלהם היא היתה להקת מטאל-קור בריטית שחיה על הקצה ומגישה את השירים שלה משופעי צרחות ועכשיו מה נהיה מהם? אם לשפוט לפי השיר Here I Am שרץ יחסית הרבה ב-MTV Rocks יש פה להקה שמייצרת עוד שיר פופ בנוסח מטאל. לא יכולתי שלא לשים לב לתנועות הידיים האקספרסיביות של הסולן שמלוות את המוזיקה ולא יכולתי להיזכר מאיפה הן מוכרות לי. אגב - כל להקה ששרה שהיא the voice of a generation היא בהכרח לא כזו. 

השבוע נסעתי בדרך הביתה מהעבודה ושמעתי פרסומת להפנינג כלשהו בו יערכו מופעי סקייטינג, מופעי גרפיטי ומופעי ברייקדאנס. זה מאוד העציב אותי כי כל צורות הביטוי האלו היו פעם דברים מחתרתיים ומרדניים שהגדירו את תרבות האנדרגראונד ועכשיו הם "מופעים" או "מיצגים". מין קרקס ממוסחר שמישהו חושב שיש לו איזשהי קשר למגניבות ואותנטיות. והבעיה שאנשים קונים את זה כי רובם כבר שכחו איך אותנטיות נראית. היצע התכנים בתרבות הפופולארית היום הוא כל כך מהונדס וסטרילי. פלא שצריך לחפור כדי למצוא את הפנינים האמיתיות? 

Perhaps Too Long

יש לי חבר טוב, שמו יובל. הוא תמיד היה איש המוזיקה, לא רק בשיחות המעניינות שהיו לנו על מוזיקה אלא שהוא היה בתוך זה - הוא ניגן בלהקה. הוא כתב מוזיקה. אלו שני דברים שתמיד הערכתי בו, ותכלס דיי קינאתי בהם במיוחד שאני מעולם לא הצלחתי לאזור את ההתמדה והקואורדינציה שנדרשת על מנת לנגן בעצמי. אבל יש דברים שפשוט צריכים לקבל. 

לכן אני מרגישה בת מזל על האפשרות שהיתה לי ללוות את הפרויקט החדש שלו - כסולן וכותב השירים של ההרכב Long Day. בשלב ההקלטות של האלבום שמעתי כמה דמואים שאהבתי מאוד ואני שמחה שאני יכולה לכתוב היום על האלבום השלם, Perhaps Too Long (זמין להאזנה פה). 

רק דיסקליימר קטן - מכיוון שיובל הוא חבר אני לא הכי אובייקטיבית, אבל זה לא הופך את הפוסט הזה ל"פוסט ממומן". קודם כל אם היו משלמים לי לכתוב על כל דבר שאני אוהבת המשכנתא שלי היתה נסגרת כבר מזמן ודבר שני, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי אחד בפה ואחד בלב. כל מה שיש בפנים יוצא החוצה. אחרי שהסרנו את המכשול הקטן הזה אנחנו מוכנים לעבור לתכלס. 

ההרכב Long Day כולל את יובל (פניכל, שירה וגיטרה), גור אורן (בס) ועמית סרפר (תופים) והם מבצעים מוזיקת רוק כייפית שמראה בדיוק באיזה עשור התעצבו ההשפעות המוזיקליות שלהם. ככל שמתקדמות ההאזנות (והאמינו לי שהאזנתי לאלבום כולו דיי הרבה) שומעים את ההשפעות וההשראות על רוח האלבום - שמעתי שם את סאונדגרדן, נירוונה, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, פיית' נו מור, אינקבוס ורד הוט צ'ילי פפרס. אי אפשר לברוח מהעובדה שכל מה שמוזיקאי שומע מוצא את דרכו בצורה כלשהי למוזיקה שלו.

עם זאת, אלו רק מקורות השראה. מה שחשוב זה מה שאתה עושה איתם - ובמקרה של Long Day יש משהו חדש שנשמע מוכר ומנחם. כל מי שמתחבר לסגנונות הגראנג' והאלטרנטיב יוכל לזהות אותו מיד ולדעת שהוא משדר על אותו תדר כמוהו. מהבחינה הזו האזנה לאלבום הזה היא כמו מפגש עם חבר ותיק שאף פעם לא באמת פגשת. נשמע הגיוני? 

כי אנשים, במיוחד כאלו שגדלו בניינטיז הם יצורים נוסטלגיים. בגלל זה אני ממש לא מתפלאת על כך שהמוזיקה בתחנות הרדיו המובילות בארץ (גלגל"צ ו-99FM ואתם יודעים מה, גם לפעמים 88FM אהוביי) סובבת את העשור ההוא (בתיבול נדיב של אייטיז. כי אם יש משהו אחד שמי שהיה מתבגר בניינטיז מתגעגע אליו יותר מאשר מוזיקת ניינטיז היא מוזיקת האייטיז שמעולם לא חווה בלייב) 

הרצף הפותח של האלבום (Wrong ו-Advice) דואג להכניס את המאזין למוד הנכון. בואו נגיד שאם לא הייתי זורקת את הדוק מרטינס שלי לפני שנים זה היה זמן טוב להוציא אותן. השיר השלישי Ship עבר אצלי תהליך מעניין כי שמעתי אותו בשלב הדמו ולא ממש התחברתי אליו, במיוחד לא לקטע הדיבור שיש בו, אבל כשהאזנתי לו בקונטקסט של האלבום התגובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי. אולי זה המקום האחר בו אני נמצאת בחיים שלי או אולי משהו אחר אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר אני מצטמררת, ועד שמגיעים הזכרונות שהושארו על החוף כבר מבצבצות לי דמעות. פשוט קתרטי ונפלא.

שני היילייטס נוספים באלבום לטעמי הם Slip Away ו-Nation. מבחינה מלודית הייתי יכולה לראות את Slip Away בכיף באלבום שיצא מסיאטל בתחילת הניינטיז, יש לשיר הזה עיבוד מוזיקלי וזרימה מצויינים והפזמון שלו ממכר, היה דבוק לי לראש כמה ימים טובים. השיר Nation הוא פשוט פצצת אנרגיה נהדרת, הסאונד סמיך ועוטף, ה-phrasing מדויק והוא התנגן אצלי בריפיט לא מעט. 

גם אם תמיד מחפשים את הדבר החדשני הבא, לפעמים המוזיקה מספיקה כמו שהיא - what you see is what you get. זה מה שכל כך התחברתי אליו בגראנג' ואני חושבת שזה מה שגרם לי להתחבר לאלבום הזה. אין פה ניסיון להתחכם אבל גם אין פה התפשרות. רואים שיש פה אהבה לז'אנר והרבה כבוד אליו. ההרכב הוקם אי שם ב-2013 והאלבום בושל במשך זמן דיי ארוך, ואתם יודעים מה? היה שווה לחכות. 

קצת קולטורה

אני לא האדם הכי נורמלי כשמדובר בדברים שאני אוהבת, ובאופן ספציפי במוזיקה. אני יכולה לשאת מונולוגים חוצבי להבות בדיונים סוערים בנושאים הכי אזוטריים הנוגעים לפלייליסט של גלגל"צ לדוגמא. ולכן הצריכה שלי היא גם מאוד רחבה ולא הכי שפויה - אם יהיה איפשהו בחוץ תוכן מלווה מוזיקה שיעניין אותי - תערוכה, ספר, סרט, סדרה וכו', אני אעשה כמעט הכל כדי להשיג אותו. כאמור, קצת משוגעת. 

אז החלטתי להקדיש פוסט לתכנים המלווים האלו, שסובבים בבסיסם סביב המוזיקה כי בהחלט צרכתי לא מעט מהם לאחרונה. אז מה היה לנו שם? 

טלוויזיה

הריאליסטית - ויניל (Vinyl)
קחו את העיר האהובה עלי בעולם עם התקופה הכי מרתקת במוזיקה וקיבלתם את אחת הסדרות המצויינות והממכרות שעלו למסך לאחרונה (באדיבות HBO). ואם כל זה לא מספיק אז בין המפיקים והיוצרים מסתתרים שני אנשים שאולי שמעתם עליהם, מיק ג'אגר ומרטין סקורסזה. סצינת המוזיקה הניו יורקית בסבנטיז כפי שהיא נראית מאחורי הקלעים, דרך המבט של לייבל מוזיקה שבראשו עומד הטיפוס המזוהם אך זה שגם אי אפשר לעמוד בפניו, ריצ'י פינסטרה (בובי קנבאלה בתפקיד חייו) דרך בליל של סקס, סמים, אלכוהול, כסף ושגיאות טראגיות וכמובן מסביב להכל המוזיקה - שנשלטת בעיקר ע"י פ'אנק ורוקנ'רול מטונף פחות או יותר. תענוג. 

הסטרילית - Roadies
אחרי צפייה ב-Vinyl היו לי ציפיות מאוד גבוהות מ-Roadies שמתארת את עלילותיו של צוות הפקת סיבוב הופעות של להקה מונפצת כלשהי. במיוחד שאחד היוצרים שלה הוא קמרון קרואו שאחראי לאחד הסרטים שאני הכי אוהבת, Almost Famous. לוק ווילסון מקבל תפקיד ראשי שיש בו לכאורה בשר אבל הוא, ובכן, לוק ווילסון. איך אפשר להשוות את כריזמת הפתית הלא נוכחת שלו לזו של בובי קנבאלה? אני יודעת שזה גם תלוי בדמות ובהגדרה שלה, אבל בחיאת ראבאק. לא אהבתי כל כך את הסדרה הזו. היא חמודה. וכל בחורה יודעת (וגם בחורים מודעים) שהמחמאה "חמודה" היא הכי גרועה. זה מין סיטקום פוגש דרמה פוגש דמויות מודעות מדי לעצמן שנושאות מונולוגים דוסון קריקיים ארוכים מדי. והיא כל כך סטרילית. כאילו כל מי שעובד בהפקות מוזיקליות אלו היפסטרים וחנונים. או אנארכיסטים שמבטאים את עצמם ע"י שכלול טכניקת הכנת האספרסו. האינטריגות הן לא אינטריגות והדרמה היא יותר טנטרום מתמשך. שני פרקים הספיקו לי להחליט שאת זה אני לא קונה. נקסט!

ספר

Patti Smith - Just Kids

הסיקסטיז והסבנטיז בניו יורק היו כר פורה למוזיקה ואמנות (שמים לב לנושא מוביל פה?). הפתיחות, החופש וההרגשה שהכל אפשרי הביאה להתפוצצות של אמנים מתחומים שונים - ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואנדי וורהול אם למנות רק כמה מהם. ביניהם היתה גם אישה אחת, עוף מוזר וייחודי שבאותה תקופה היתה הדבר הכי נורמלי באזור והיא פטי סמית'. 

A photo posted by @lolasparks83 on

באוטוביוגרפיה הזו היא מספרת את הסיפור של אותה סצינה ניו יורקית מבעבעת דרך הסיפור האישי של הדרך האומנותית שלה ושל רוברט מייפלת'ורפ, כאשר הם היו המוזות אחד של השני. מייפלת'ורפ התפרסם כצלם מוכשר בעל אסתטיקה ייחודית בתיעודו אמנים שונים באותה תקופה וכן את סצינת הגייז וה-S&M שהתרחשו בחדרי חדרים ובמועדונים סליזיים ולא במיינסטרים (להצצה לפורטפוליו המרתק של מייפלת'ורפ אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הזה). 

התמונות של מייפלת'ורפ וסמית' הן חלק מסדרת צילומים של הצלם נורמן סיף, 1969

יש כל כך הרבה אהבה ותשוקה לאמנות בסיפור הזה. סמית' כותבת פרוזה כמו שהיא כותבת שירה, והתוצאה מהממת (במובן האמיתי ביותר של המילה). הרי היא הכי פאנק שיש. יש לה יותר אנרכיזם וגישת פאנק בציפורן בזרת מאשר לכל להקות ה"פאנק" שפעילות היום. כי פאנק זה בעיקר האטיטיוד. אני באמת באמת מעריכה את האישה הזו ואת המקום אליו היא הגיעה (האישה הראשונה אי פעם שקראה להרכב שלה על שמה!) ואני חושבת שכל אוהב מוזיקה אמיתי חייב לעצמו לקרוא את הספר הזה לפחות פעם אחת. 

רגע של כיף מוזיקלי

ג'יימס קורדן מה-Late Late Show מגיש פינה בתוכנית שלו בה הוא לוקח סלב כלשהו לסיבוב ברחבי LA ושם הם חוגגים ב-carpool מוזיקלי במיוחד. אם המתארח הוא המוזיקאי עצמו אז השירים הם בעיקר שלו. בנוסף, בגלל האופי הבלתי אמצעי של הפינה הזו השיחה שמתרחשת ברקע מרגישה הרבה יותר נינוחה ופתוחה מאשר ראיון באולפן. אחד ה-carpools המצויינים שהיו לאחרונה היה זה בו התארחו הרד הוט צ'ילי פפרס בהרכב מלא ומה שהלך שם זו קומדיה מוזיקלית במיטבה. אם אתם רוצים לראות את כל הפינות בערוץ היוטיוב של התוכנית זה יכול להעביר לכם את הזמן בכיף. 

שירים שגנבתי

כאשר מוזיקה משחקת תפקיד כל כך חשוב בחיים של אדם, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו במערכת יחסים עם אדם אחר שחושב כמוהו. כי אחרת לדעתי זה פשוט לא יכול לעבוד. רפרורים שונים במהלך שיחות, התלהבות יחדיו משירים ששניכם אוהבים, ולמצוא את השירים המיוחדים שלכם (אתם מוזמנים להקיא קשתות כרגע, אני לא אעלב). 

תמונה מפה

עם השנים יש דיפוזיה בין הסגנונות האהובים על כל אחד מכם. וזה בסופו של דבר תהליך הגיוני שמראה על ההשפעה שהאדם השני מחיל עלינו, ואת השינויים שאנחנו עוברים בזכותו. הפלייליסט האישי שלנו מקבל דברים שלא הכרנו קודם אבל אנחנו מכירים ואוהבים עכשיו כי מישהו שאנחנו אוהבים הראה לנו את הדרך אליו. 

זה לא שונה גם במקרה שלי, אני איתנה בעמדתי המוזיקלית אבל מוכנה לספוג דברים שמתיישבים לי טוב באוזן ולהטמיע אותם אצלי בפלייליסט. יש לי מזל שהבחור שלי ואני מתייחסים באותה צורה למוזיקה, מאוד רגשית וקרובה ללב. הטעם המוזיקלי שלנו לא חופף כמעט אבל הוא נע על אותה סקאלה רחבה מאוד של רוק ומתבסס על מלודיה מצויינת. אצלו זה יותר כבד עם הבלחות פופ וכמובן אייטיז. איך אפשר בלעדיהן? 

היתה תקופה לפני שבכל רכב היה A2DP ואי אפשר היה לשמוע מוזיקה ישירות מהסלולרי, אז היינו מסתמכים על דיסקים. נו, הדברים העגולים הנוצצים האלו שהיום בעיקר משמשים להברחת ציפורים. מכיוון שזה היה האוטו שלו זו היתה המוזיקה שלו, אני מכבדת את זה. ומכיוון שהמוזיקה שהוא אוהב לא ממש השתנתה או התעדכנה עם השנים, היה שלב בו האזנו במשך 4 שנים (!!!) לאותו דיסק עמוס מוזיקה (עדיין היו נכנסים שם המון שירים). ומה לעשות, ספגתי חלק מזה. אפשר להאשים אותי? 

סגנון ששולט ביד רמה בפייליסט של הבחור הוא הרוק הגותי, Nightwish, Within Temptation ו-Evenessence. היו בטח עוד כמה אבל אלו היו ההרכבים העיקריים. הרכב רוק כבד שכוחו העיקרי מגיע מסולנית עוצמתית עם קול גדול. והן בדר"כ גם יפיפיות הורסות. לא שזה היה קשור למשהו. 

קחו לדוגמא את השיר The Howling של Within Temptation, שאותו אני אוהבת במיוחד בגירסת ה-Black Symphony - העיבוד התזמורתי העשיר הופך את השיר לעוד יותר דרמטי. קורה משהו מיוחד לדעתי בחיבור של להקות רוק עם תזמורת קלאסית מלאה. קונצרט רוק במלוא מובן המילה. 

עוד שיר בז'אנר הזה הוא Cold Heritage של להקת Lacuna Coil. אני יכולה להגיד עכשיו שבהסתכלות לאחור זה ה-שיר שלי ושל הבחור. יש בו משהו שמדבר לשנינו בדיוק באותה הצורה. 

המחלקה האחרונה בה אימצתי משהו היתה ה-Heavy Metal (אני מרגישה מטומטמת לכתוב את זה בעברית). אני חייבת להגיד שאת להקת Disturbed לא הכרתי לפני שהכרתי את הבחור. לרוב לא התחברתי, צחקתי עליו שזה הכל נהמות ודיסטורשן, ועם זאת מצאתי כמה שירים לאמץ, אחד מהם הוא Prayer 

ואולי זה רק במקרה אבל את החידוש הלא פחות ממופלא ש-Disturbed עשו לשיר האלמותי של סיימון וגרפונקל, Sounds of Silence, אני זו שהכרתי לבחור. כל שינוי של קלאסיקה כזו צריך להעשות בחוכמה וברגישות, והקול של הסולן דיוויד דריימן (יהודי כשר!) כל כך שונה מהקולות העדינים יחסית של סיימון וגרפונקל עד שזה כמעט לא נתפס איך זה יסתדר. אבל צריך להאזין רק פעם אחת כדי להבין כמה חוכמה יש בעיבוד המדוייק שנעשה פה. יודע מתי לשים את הרגל על הברקס ומתי להמריא לשמיים. לדעתי אפילו מחזק עוד את המסר של השיר. והיי, מסתבר שדריימן ממש יודע לשיר! 

Comfortably Numb

אם יש משהו שמאפיין את הקשר שלי עם חדשות ביומיום הוא ההימנעות המוחלטת שלי מהן. הן מסתננות אלי רק במבזקים ברדיו מדי פעם כשהמוזיקה שלי לא מחוברת למערכת ברכב, וגם אותם אני מסננת ברובם. אין אצלי עיתון בבית, ואם הטלוויזיה דולקת בשעה שמונה אז זה על ערוץ לייפסטייל כלשהו. 

זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.

השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים. 

התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא. 

אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. 

וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד. 

למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי. 

Can we start it all over again, this morning?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?

והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו. 

You're Standing On My Neck

כמישהי שחוותה את גיל ההתבגרות בזמן ש-MTV היתה כמעט המקום היחיד להשיג בו תכנים מוזיקליים ותרבותיים שמדיפים ניחוח חו"לי, ביליתי שעות מסך לא מבוטלות מול תוכניות שונות של התחנה. אהבתי במיוחד את תוכניות האנימציה האלטרנטיביות שחוו אז עדנה מסויימת במיינסטרים. מעולם לא התחברתי לביוויס ובאטהד, שמרתי אמונים במשך כל העונות לדריה ומאוחר יותר, לעונה הבודדת והנפלאה של Downtown. 

אבל בואו נחזור רגע לדריה. בדרך כלשהי היא היתה ועדיין הדמות שאני הכי יכולה להתחבר אליה בכל סדרה, אנימציה או אמיתית. הלשון החדה שלה, המיזנתרופיה, חוסר השייכות הטבוע בה, אלו דברים שמאוד הזדהיתי איתם, ובמיוחד בתקופה לא זוהרת בעליל של גיל ההתבגרות. ממש רציתי לראות את עצמי במקומה, יושבת שעות בחדר המרופד שלי וצופה ב-Sick Sad World עם תאומת הנפש הסרקסטית שלי, ג'יין. 

רגעים מכוננים (תמונה מפה)

וכמובן שהיתה את המוזיקה שליוותה את הסדרה, שהיתה הרבה פעמים מה שהחליף את המילים ותיאר את הסיטואציה הדרושה במדוייק. להקות חדשות וישנות במגוון סגנונות, כולן בועטות דרך הדיסטורשן או דרך הרגש. אז החלטתי שאני בונה פלייליסט לדריה שבי, למי שהייתי ורציתי להיות אז. ואני אפילו רוצה לקוות שאולי דריה עצמה היתה מעקמת את הפה בחצי חיוך אם היא היתה שומעת אותה.

1. Garbage - Queer

שירלי מנסון. המלכה שירלי. השיר הלא פחות ממהמם הזה מהאלבום הראשון של גארבג' מגדיר בצורה כל כך ברורה את השונות והוא חוגג אותה, בדרכו הגראנג'ית עם השירה הייחודית והחד פעמית של המלכה שירלי. היא מוזרה במידה וסקסית במידה ויחד עם השיר פשוט מושלמת. 

2. Mazzy Star - Fade Into You

אח, איזה שיר. הוא אולי לא רועש כלפי חוץ אבל הוא מרסק כל התנגדות שעומדת בדרכו. כל מה שנפש מיוסרת צריכה בלילה חסר שינה. 

3. Radiohead - My Iron Lung

הייתי יכולה לשים פה את Creep אבל זה היה פשוט יותר מדי שקוף. ואני חושבת שדווקא סאבטקסט יתאים יותר להלך הרוח הדריה-אי. והדיאלוג הקטן בסוף פשוט פרייסלס.

4. Fiona Apple - Sleep To Dream

הקול המעושן והבוגר שנים מעבר לגילה הצעיר, מצד אחד עדינה ושברירית כעלה, ומהצד השני יכולה לשבור לך את הפרצוף. אי אפשר שלא לאהוב את פיונה אפל. אחת מהבחורות האלטרנטיביות האהובות עלי ever. 

5. Sonic Youth - Bull In The Heather

קים גורדון היתה מהחלוצות שסללו את הדרך לנשים חזקות ובועטות ברוקנ'רול. משוחררות מכל עכבה או דעה קדומה,המוזיקה של סוניק יות' ממשיכה להיות רלוונטית ו-badass.

6. Joy Division - Love Will Tear Us Apart

האבא הרוחני של כל הדכדוך וחוסר ההתאמה, איאן קרטיס, בהמנון אייטיז שיכול להתאים כמו כפפה לרגעים מכוננים בחייו של כל מתבגר, לא משנה באיזו תקופה. 

7. The Smiths - Panic

אחד מהשירים שאני הכי אוהבת של הסמית'ס. אתם לא יודעים כמה פעמים בחיים שלי, ברגעים שהמוזיקה ברקע/במסיבה היתה הזויה ברמות שלא ניתן לתאר זמזמתי לעצמי את הפזמון Hang the DJ

8. PJ Harvey - Rid Of Me

פולי ג'ין הארווי תמיד היתה נקודת הייחוס שלי לזמרות שמשאירות את הלב והנפש חשופים בכל שיר. הזעם, האגרסיה והאובססיה ששזורים ביצירה שלה מצמררים אותי כל פעם מחדש והם נותנים למוזיקה שלה את העוצמה הייחודית שלה. זו המוזיקה שהייתי רוצה להיות חשופה אליה כשהתבגרתי, יש לי הרגשה שהאפקט שלה היה יכול להיות אפילו יותר עמוק. יש עוד הרבה מוזיקאיות דומות לה, אין עוד אחת כמוה. 

זה אמנם פלייליסט קצרצר אבל אני מרגישה שהוא קולע בדיוק להלך הרוח שרציתי להעביר. אם הייתי חוזרת לשנות ההתבגרות שלי (ותאמינו לי שאין לי שום רצון בכך), זה הפסקול שהייתי רוצה שילווה אותם. ומה אני יודעת, אולי גם אתם.