Words for the Modern Gentleman

בדרך כלל, אין לי זמן לקרוא הרבה מעבר למינימום שאני מכריחה את עצמי על מנת לא להתנוון. המינימום הזה לא משאיר לי הרבה זמן לקרוא מגזינים שהם מבחינתי יותר פינוק מאשר צורך, אבל לפעמים יש גיליונות של מגזינים שאני פשוט מרגישה שאני חייבת להשיג ולקרוא וזה מה שקרה לי עם גיליון ינואר 2013 של המהדורה הבריטית של המגזין Esquire המוקדש כולו למוזיקה. אני חייבת להודות שמה שמשך אותי לקרוא את הגיליון היה כתבת השער – ריאיון עם ג'ק וויט. כבר כתבתי פה על וויט ועל אהבתי אליו כמוזיקאי מוכשר ולכן הצלחתי לדחוק גם את קריאת הגיליון ללו"ז.

ג'ק וויט בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

המגזין פונה בהגדרתו לגבר המודרני וכמובן שרוב הכתבות בעמודים הראשונים עוסקות בגאדג'טים החמים לבחור אוהב המוזיקה שיש לו 200 פאונד לשים על זוג אוזניות, או על פטיפון בניחוח של פעם, אבל החלק המעניין באמת הן כתבות העומק שעושות את הדפדוף בין הפרסומות לשווה את ההשקעה.

הדבר הראשון שתפס לי את העין היה spread שלם על הרולינג סטונס, עבר והווה. מעניינים במיוחד היו קטעים מספרו החדש של פיליפ נורמן על מיק ג'אגר שמתאר את עלייתם של הרולינג סטונס מזווית קצת שונה. אנדרו אולדהם, האמרגן האגדי של הסטונס, מתואר כבחור צעיר ולא מנוסה עם שיגעון גדלות להפוך לגרסא הבריטית של פיל ספקטור האגדי כשלעצמו. הוא לקח חבורה של בחורים החברים בלהקה שניסתה למצוא את עצמה בעולם הפופ הבריטי ועלה על טריק גאוני – הוא ישווק אותם כלהקה שתכוון אקסקלוסיבית לקהל הצעיר יותר, שאוהב את הלהקות שלו מלוכלכות, הולכות מכות ומרדניות – "A band their elders would never grow to love" וזה בניגוד לביטלס שהיו מעוררי מחלוקת בתחילת דרכם אבל התחבבו על הדור המבוגר יותר בזכות המוזיקה. אירוני שהשיר שהביא לסטונס את ההצלחה המסחרית היה שיר שנכתב ע"י לנון ומקרתני, I Wanna Be Your Man, אבל גם עם נתוני הפתיחה האלו, הביצוע של הסטונס לוקח את השיר למקום אחר לגמרי מאיך שהביטלס היו מבצעים אותו, מיק ג'אגר הוא טווס על הבמה, משלים את השואו, ובזה היה טמון הקסם של הסטונס ומה שהפך אותם למרעננים במיוחד.

הדבר המעניין הבא הוא ה-ריאיון המובטח עם ג'ק וויט, אחד מענקי הרוק המודרניים, איש שעושה המון ונראה שהוא תמיד במירוץ. וויט, מקים ה-White Stripes הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים (בפעם הראשונה עם מג וויט, ובפעם השניה עם הדוגמנית קארן אולסון) להביא לעולם שני ילדים (מנישואיו השניים), להקים כמעט במקביל את ה-Raconteurs וה-Dead Weather ולפצוח בקריירת סולו מוצלחת. אה כן, ובדרך להזריק חיים לרוק-בלוז השורשי האמריקאי. למרות מראה רוח הרפאים שלו והצללית האדומה שמעטרת תדיר את העיניים שלו כדי לתת לו מראה עוד יותר זומבי ג'ק וויט הוא התגלמותה רוח האמריקאנה. זה סוג של פרדוקס כשאחד המוזיקאים הכי פופולאריים בסצנת הרוק האמריקאית, שמצליח לשלב רוק אלטרנטיבי עם פולק וקאנטרי בפיוז'ן שנראה כל כך טבעי וחסר מאמץ נראה כאילו הוא מעולם מוזיקלי שונה לחלוטין. אפילו הצורה בה הוא מתלבש כולה אומרת ג'נטלמן אמריקאי דרומי , עם חליפות שלושה חלקים ועניבה אלגנטית. וויט הוא איש שאוהב לשמור על המסתורין שאופף אותו בקנאות, למרות שהוא מדבר המון בראיון, הוא בעיקר סוטה מהשאלה וגולש להרהורים. למרות שהם מעניינים מאוד (אני שונא את טוויטר, ליידי גאגא היא זיוף), הם לא מספרים לנו הרבה על וויט האדם והמוזיקאי. התרשמות הכותב מוויט מסוכמת כאשר הוא מצטט את וויט עצמו, במשפט שאמר על בוב דילן – "He's very good at making sure you don't know him". אין ספק שג'ק וויט הוא אמן מסקרן מאוד ותעשו לעצמכם רק טוב אם תתנו כמה האזנות לאלבום הסולו שלו, Blunderbuss.

מאוד נהניתי לקרוא את הגיליון ושמחתי שלא ויתרתי עליו, אפילו שאני לא קוראת את המגזין באופן שוטף. אבל תוך כדי הקריאה עלתה בי המחשבה הלא נוחה שלמרות האהבה הגדולה למוזיקה שניכרת בגיליון הזה של אסקוויר ובכותביו, המגזין עצמו עדיין מיועד לגברים. אפשר לראות את זה מתחילתו ועד סופו – הפרסומות הן לשעונים יוקרתיים (לגברים), גאדג'טים (ברור שלגברים), בשמים לגברים ואלכוהול. הנקודות הנשיות היחידות שמופיעות בגיליון הן ליידי גאגא שמוזכרת בכתבה על הדרכים לעשות כסף ממוזיקה וכתבה של שני עמודים על פיקסי גלדוף שמופיעה עם שירי הפולק-פופ שלה תחת השם Violet בסט תמונות יפות אבל חלולות, שקצת מפספסות את העניין של האמנית הרצינית.

פיקסי גלדוף בצילומים ל-Esquire (תמונה מפה)

זה גורם לי לחשוב על למה קיימת ההפרדה הזו, למה שמגזין שמגדיר את עצמו "מגזין גברים" יוכל להקדיש גיליון שלם למוזיקה ונספחיה אבל מגזינים שמוגדרים "מגזיני נשים" ימשיכו להתעסק כל חודש בביוטי, אופנה ואהבה. אני לא חושבת שיש משהו כל כך רע בלהתעסק בדברים האלו, הרי ברור שרוב הקוראות מעוניינות לקרוא על הנושאים האלו וגם אני נהנית מזה, אבל כאשר מגבילים את כל העולם הנשי לנושאים האלו זה מתחיל לעצבן אותי. גם אם יש שם כתבות עמוקות קצת יותר הן נדחקות לשוליים, לעמודים האחרונים שאליהם כבר לא מגיעים כמעט, ממש לפני המודעות של מגידי העתידות בטלפון.

תאמינו לי - אני לא רוצה להישמע פמיניסטית זועמת, עברתי את השלב הזה כבר מזמן. אני פשוט תוהה באמת למה צריכה להיות ההפרדה הזו, למה ברור לעורכי המגזינים האלו שגברים יתעניינו בכתבות העומק על עולם המוזיקה ונשים יתעניינו רק באיזה שיר לשים כשהן רוצות לעשות סטריפטיז לבחור שלהן? למה שעיתון נשים לא יקדיש גיליון שלם למוזיקה? אה, נכון, silly me, באמת שכחתי שנשים לא באמת אוהבות מוזיקה איכותית. תנו להן לשמוע בריטני ספירס וג'סטין ביבר כל היום והן יהיו מרוצות.

אבל עכשיו ברצינות.

מנקודת המבט שלי, העובדה שאסקוויר הקדיש גיליון שלם למוזיקה בקונסטלציה הרגילה שלו, עם הפרסומות הרגילות שלו קצת דפקה אותו כי גם אם יהיו נשים (כמוני) שיקראו את המגזין בשביל העניין האמיתי שיש להן במוזיקה הפרסומות יתבזבזו עליהן, כי הן לא קהל היעד שלהן. אלא אם המטרה היא לגרום להן לרייר על דיוויד בקהאם (שמפרסם עוד חברת שעונים) ואז אני מבינה אותם לגמרי. כאן עולה השאלה האם יש צורך במגזין מוזיקה שידבר לנשים? הרי כל מה שקיים היום בשוק המגזינים ועוסק במוזיקה (כן, גם Q האהוב שלי) מדבר בעיקר לגברים, גם אם לא בצורה ישירה. מה שמעלה נקודה עוד יותר מעניינת והיא האם יש הבדל בין כתיבה על מוזיקה שנעשית דרך עיניים נשיות לבין כזו שנעשית מנקודת מבט גברית?

מה שמפריע לי היא האוריינטציה אותה מקבל המגזין ומידת הרצינות בה הוא נלקח. מגזין כמו אסקוויר נחשב ליותר רציני ועמוק מאשר מגזין כמו קוסמופוליטן, אבל האמת היא ששניהם מוכרים לקהל היעד שלהם את התדמית האידילית שהם צריכים לשאוף אליה לדעתם. בקוסמופוליטן אולי ברור לכולם  הניסיון למכור את החלום באמצעות נעלי עקב אימתניות של לובוטון אבל אסקוויר, עם כל הגאווה העיתונאית שלהם ינסו למכור לקוראים את השעון של אומגה או את ג'קט הצמר של פראדה שלבש וויט בסשן הצילומים שנערך לכבוד הראיון בדיוק באותה צורה. ואז טוענים שמגזינים לגברים בכלל לא מתעסקים בשטחי.

השיר Woman Like A Man של דמיאן רייס עולה לי בזמן האחרון יותר ויותר באייפוד, כאילו בהזמנה ומסכם בצורה מדוייקת את הבעייתיות בלהיות אישה שיכולה לחשוב בשביל עצמה, שמקבלת מסרים סותרים מכל מי ומה שסובבים אותה. ככה זה כשרוצים גם וגם. השיר לא ממש מוכר, ושוחרר באוסף הבי-סיידים המצוין שלו, חלק מהשירים שם אפילו טובים יותר מהשירים באלבום הבכורה הנהדר שלו O.

אני רוצה לראות מגזין שידבר על מוזיקה בגובה העיניים ויפנה לקהל שאוהב מוזיקה, נקודה. לאנשים אינטליגנטים שבאמת נושמים וחיים מוזיקה, לא משנה אם הן נשים או גברים. לא צריכה להיות הפרדה בכזה עניין אוניברסאלי, ותאמינו לי שעם היצירתיות שהמפרסמים מראים עד כה, לא תהיה שום בעיה למצוא פרסומות לשים במגזין כזה.

Top 5 - Coldplay

מזמן לא היה לי פה פוסט של Top 5, והאמת קצת התגעגעתי כי אני תמיד אוהבת להיזכר בשירים האהובים עלי של האמנים והלהקות שאני אוהבת, ולהיזכר איך שמעתי אותם בפעם הראשונה ומה הרגשתי אז. בנוסף, למרות שסגרתי זמנית את פרויקט בריטניה שלי אני חשה צורך להחזיר אותו לפעמים כי עם כל הכבוד, עדיין רוב האמנים שאני אוהבת מגיעים מהממלכה המאוחדת... אז הפעם הטופ 5 של קולדפליי.

קולדפליי (תמונה מפה)

התאהבתי בקולדפליי בפעם הראשונה ששמעתי אותם, זו היתה התקופה שבה כל להקה צעירה רצתה להישמע כמו רדיוהד בתקופת The Bends/OK Computer ורובן נשמעות דיי אותו הדבר ולא הציעו משהו חדש וייחודי להן. בקולדפליי היה את המשהו החמקמק הזה, איזשהו קסם שנראה כבר מהסינגל הראשון שלהם. זה לא ממש מפתיע אותי שהם היו בין השורדים היחידים מגל הלהקות ההוא, ולא סתם שורדים אלא כאלו שהגיעו לסטטוס של אחד מהרכבי הרוק הגדולים והמצליחים בעולם היום ולשמחת המאזינים, זה לא מגיע על חשבון היצירתיות. הסולן וכותב השירים העיקרי בלהקה, כריס מרטין, לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה - בראיון למגזין Q (גיליון ינואר 2012, בדיוק לפני שנה) הוא אמר שבצורה לא הגיונית בכלל עדיין יש לו את ההרגשה שקולדפליי מנסים להצליח, שהם עדיין אותה הלהקה הצעירה ולא-מוכרת שהיו בתחילת הדרך. כנראה שזה מה שגורם לו לכתוב אלבומים שכל אחד מהם גדול ובומבסטי יותר בסאונד שלו מהקודם. מרטין מסכם את זה יפה באותו הריאיון:

"Each album is a statement about how I feel about life. I'm trying to work out everything in each album so by the time it's finished I don't have anything left"

וכמובן שאפשר להבין את זה, הרי ההצלחה של קולדפליי גדלה מאלבום לאלבום וחשפה את הלהקה לקהל רחב יותר, כזה שלא היה שם בהתחלה אבל נסחף בהייפ המוצדק. רק הגיוני שעם השתנות החוויה של הקהל מהלהקה גם תשתנה החוויה של הלהקה באופן שישפיע על היצירה שלה. 

אני חייבת להודות שאני חושבת שהיצירה הטובה ביותר ששיחררה הלהקה היא האלבום השני  A Rush Of Blood To The Head ולא כל כך התחברתי למה שהגיע אחריו כאלבומים שלמים. הסינגלים היו טובים אבל לא כמו השירים באלבום ההוא (ואני אפילו לא הולכת לדבר על השיר עם ריהאנה). מבחינתי זה משהו של התחברות שלי להרכב המדוייק של המוזיקה והמילים, באלבום שבו דווקא השירים שלא יצאו כסינגלים היו הטובים יותר. במעמדם החדש של קולדפליי כלהקת איצדיונים פר אקסלנס קצת קשה לשמוע אותם מנגנים חלק מהשירים הפחות קליטים מהאלבום השני, כחלק מהשדרוג הם צריכים יותר המנונים - שירים כמו Viva La Vida או Paradise, וזה בסדר. You win some, you lose some.

1. Shiver

הסינגל הראשון של הלהקה, עם השפעה כבדה של רדיוהד מתקופת The Bends. מרטין מדבר פה על בחורה שלא רואה אותו ממטר ורוצה מישהו אחר, אירוני בהתחשב במי שהוא נשוי לה כיום... כאילו אז הוא היה "הידיד" ותמיד היה שם בשבילה, חיכה בתור עד שהיא תשים לב אליו. לפי השיר הוא עשה מה שכל בחור מתבגר שרוצה להשיג את הבחורה, ינסה להשתנות כדי שהיא תראה שזה הוא שהיא באמת רוצה. 

2. The Scientist

אחד משירי בקשת הסליחה הטובים ביותר שאני מכירה. בלדת פסנתר עדינה שמלווה בקול הגבוה של מרטין. הוא רוצה להתחיל מחדש משהו שהתקלקל, וכמו שעובדים במחקר מדעי, הוא מנסה להבין מה התקלקל שם. מעבר לכל זה, הוא רק רוצה להגיד שהוא מצטער.

3. Warning Sign

השיר שאני הכי אוהבת מהאלבום השני של הלהקה, מרטין מספר לנו בשיר הזה על מצב לא פשוט בקשר זוגי, הוא מתאר משהו שקורה להרבה אנשים, שטוב להם בקשר אבל הם מרגישים שהם מפספסים משהו טוב יותר שמחכה להם מחוץ לקשר, שהם מנסים בכוח לחפש סימני אזהרה כדי שיהיה להם תירוץ כדי לא להתחייב ולהישאר עם רגל אחת בחוץ. עד שהאדם הזה כבר נמצא בחוץ, הוא מבין את הטעות שהוא עשה, שבן/בת הזוג הם בעצם אלו שהם חיפשו כל הזמן הזה ושהם כל כך מתגעגעים אליהם. מכירים את הביטוי הכואב "את/ה עוד תחזור על ארבע?" אז בדיוק זה. 

4. Fix You

השיר הזה נכתב ע"י מרטין עבור אשתו, גווינית' פאלטרו, לעזור לה (וגם לעצמו) להתמודד עם המוות של אבא שלה, השחקן ברוס פאלטרו. זה שיר שמתחיל לאט, עם אווירה כנסייתית של אורגן, כמו מזמור ששר סולן במקהלת כנסייה, מכריח אותנו להקשיב למילים המלנכוליות אך במהלך מאוד חכם זה גורם לנו כמאזינים להתרוממות רוח, בלי להרגיש שמספרים לנו קשקושי ניו-אייג' קלישאתיים. אלו מילים מהלב שנאמרות למישהו שמאוד אכפת ממנו ורוצים להגיד לו שבאמת יהיה בסדר, למרות שעכשיו נראה שלא. סולו הגיטרה המצויין באמצע השיר מוביל אותנו לסיום גדול ואופורי, שמביא גם הוא לאופטימיות בלתי נשלטת. המילים החוזרות בפזמון הן חלק ממה שעושה את השיר לכל כך מיוחד בעיני והן גורמות לעיניים שלי להתמלא בדמעות כל פעם שאני שומעת אותן בשיר:

Lights will guide you home,

And ignite your bones

And I will try, to fix you

5. Every Teardrop Is A Waterfall

עם הגיטרה החשמלית שנשמעת כמו חמת חלילים בנגינה מסורתית אך מעודכנת, קולדפליי נכנסו לעולם האיצטדיונים שכולו בטכני-קולור. זה אחד השירים הכייפיים והסוחפים שכתב מרטין, שמלווה בקליפ שהוא חצי סטופ-מושן גרפי מאוד. 

עכשיו תסתכלו על הקליפ הזה ותקשיבו לשיר ותחזרו לקליפ של Shiver ותראו את ההבדל ביניהם. בקליפ של Shiver, קודם כל חברי הלהקה נראים ממש ילדים, זו יכולה היתה להיות כל להקה בריטית צעירה מבחינתנו אם לא היינו יודעים יותר טוב. בנוסף הפשטות שניכרת שם מדגישה את העובדה שנראה שקולדפליי של היום וקולדפליי של אז מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. חדר לבן מרוהט בסגפנות, להקה של בחורים שלבושים בטישרטים ומכנסי חאקי ותספורות גרועות. המצלמות פועלות כמתעדות שקטות ברקע ולא כחלק אינטגרלי שבונה את ה"קטע" של הקליפ, כי אין לו בעצם קטע. ארבעה חברים שמנגנים יחד ומישהו במקרה היה מצלם זה קטע? כריס מרטין מנגן בגיטרה, כאילו עדיין מתחבא מאחוריה, מרגיש יותר נוח שיש לו את ההגנה שלה. בקליפ של Every Teardrop Is A Waterfall המצב שונה לחלוטין - יש לנו עדיין ארבעה חברים שמנגנים אבל הם כבר לבושים במיטב הטרנדים הניאונים האחרונים (ועם תספורות הרבה יותר טובות), להטוטי המצלמה והעריכה הדיגיטלית מבלבלים לנו קצת את העיניים ומעשירים את החוויה הכללית, אבל מסיחים מעט את הדעת מהמוזיקה, וכריס מרטין נראה נינוח בעור שלו, כבר לא צריך להתחבא. גם הוא וגם שאר חברי הלהקה are assuming their rock star status. המוזיקה עצמה יותר פופית והמנונית, מיועדת לקפיצות מהזן הלא כואב. 

איזה הבדל עושות 11 שנים. האם מרטין וחבריו ידעו שזה מה שהולך לקרות איתם בעתיד? לפי מה שנראה בראיונות מוקדמים של מרטין, הוא לא ידע או לפחות לא כיוון את עצמו להיות חלק מאחד מההרכבים המצליחים כיום. בראיון מתקופת האלבום הראשון שנתן מרטין ל-Q (גיליון אוקטובר 2001) הוא נשאל איפה הוא רואה את עצמו בעוד 15 שנים. מרטין עונה בחצי צחוק "I suppose I'll be a singer in a Coldplay tribute band". אני חושבת שזה מגלם את הענווה שהוא חש עד היום מול הגיבורים המוזיקליים שלו, בונו לדוגמא, אבל כבר מתחיל להרגיש יותר נוח במצב המשודרג. משום מה לא נראה לי שהתחזית שלו תתגשם.

בשמיעה חוזרת - Songs About Jane

אני יודעת שלא פרסמתי פוסטים לאחרונה, אבל אני מבטיחה שאני עדיין כאן ושאני עובדת על כמה פוסטים מאוד מעניינים שיפורסמו פה בשבועות הקרובים אז שווה להישאר.

היום חזרתי לשמוע אלבום שלא שמעתי כבר מזמן, אלבום הבכורה של מארון 5, Songs About Jane. בשלב מסויים בהתפתחות הטעם המוזיקלי שלי, בדיוק כשהאלבום הזה יצא הייתי בתקופה שאני מחפשת מוזיקה לפי הבס, אין לי מושג למה. חיפשתי משהו שיכניס את הנשמה של הבס שכל כך נוכחת במוזיקת פ'אנק, בגישה המשוחררת והאגרסיבית יותר של הרוק. ומארון 5 נכנסו בדיוק בנישה הזו.

תמונה מפה

האלבום Songs About Jane היה אסופה של שירים שהחוט המחבר ביניהם הוא שברון לב ממערכת יחסים שחווה הסולן אדם לווין. יש פה את ספקטרום הרגשות המתלווה לפרידה - אכזבה, עצבים, תסכול, תיעוב עצמי, חולשה מול משהו חזק ממך וגם השלמה. אני חושבת שמכל מה שמארון 5 הוציאו, הם לא הגיעו ולא יגיעו יותר לאלכימיה הנהדרת שהתרחשה באלבום הזה. המוזיקה היתה פופ-רוק עם נגיעה בלוזית שלווה בבס דומיננטי שנתן למילים הטעונות ממילא של לווין את הנופך הסקסי שהן היו צריכות.

דווקא שני השירים הכי פחות טובים בעיני באלבום, This Love הפופי ו-She Will Be Loved בעל המלודיה הדביקה היו הסינגלים שהכי הצליחו ממנו, אבל מבחינתי שניים מהשירים הטובים ביותר באלבום הם דווקא אלו שלא שוחררו כסינגלים. עכשיו, אחרי דיי הרבה זמן שלא שמעתי אותם אני שמחה לראות שיש להם את אותה ההשפעה עלי ושהם עדיין נוגעים בי באותה צורה, ומבחינתי הם לא איבדו את הקסם הראשוני שהיה להם.

הסיגנל הראשון שיצא מהאלבום, Harder To Breath הוא באופן אירוני השיר בו הבס הוא הכי פחות דומיננטי, והוא הכי רוקיסטי וכבד מהאלבום. העובדה שהוא השיר שפותח את האלבום היא מין הצהרת כוונות מצד לווין. השיר הזה מבטיח דם יזע ודמעות (לאו דווקא בסדר הזה) והוא בהחלט מקיים. יש פה את כל התיעוב והפחד שמתלווים להתפרקות של מערכת יחסים. אפילו שהוא לא מאוד פ'אנקי יש פה phrasing נפלא ומאוד מדוייק של לווין. אפילו שיש פה המון מילים הן זורמות כל כך חלק שאפילו לא מרגישים בעומס.

לשיר Tangled יש בס מלוכלך ברקע שמלווה את הגיטרה המובילה וקובע את הטון. זה שיר שמתאר את השלב הזה של מערכת היחסים בו שניכם כבר מושכים בכתפיים ורוצים להיפרד כידידים (פחות או יותר) אבל ההרגשה של האובדן האפשרי היא כל כך גדולה כי אתם כל כך מושקעים במערכת הזו שבניתם עד שלמרות שההיגיון אומר לעזוב, מנסים למשוך עוד קצת, ושום טוב לא יכול לצאת מזה. המילים פה לא סבוכות מדי או מעורפלות אבל הן מתאימות בדיוק לגישת ה- no bullshit שנוטפת מכל השירים באלבום.

עם הגרוב הממכר של השיר The Sun לווין יכול גם לשיר מתכונים לקרפעלך ולא יהיה לי אכפת. אבל כדאי להקשיב למילים פה מכיוון שהן לדעתי מהטובות שכתב לווין. זה שיר של הרבה עצב אבל גם של השלמה ו-closure. הפזמון אומר הכול:

But I cannot forget
Refuse to regret
So glad I met you and
Take my breath away
Make everyday
Worth all of the pain that I have gone through

בסופו של דבר כל כאב הלב והבעיות בקשר היו שוות את זה, ללא חרטות.

כל אדם שנכנס ויוצא מהחיים שלנו משאיר עלינו את החותם שלו, בצורה חיובית יותר או פחות, אבל צריך לדעת לקחת את הכאב והאכזבה ולשלב אותנו באישיות שלנו כמשהו שיעשה אותנו חזקים יותר ושלמים יותר ואני חושבת שזה מה שהאלבום הזה נתן ללווין, זו היתה הדרך שלו להוציא את כל מה שהוא הרגיש לגבי הקשר הזה מהמערכת, ואם כתוצאה אנחנו כמאזינים נשארנו עם האלבום הזה ביד, אפשר להגיד שכן, זה היה שווה את כל זה.

שירים של געגוע

כל שנה כשמתחיל החורף מתחילה אצלי תחושה של געגוע, והדבר המצחיק זה שאני אפילו לא יודעת למה אני מתגעגעת... יכול להיות שזה להתרוצצות בשלוליות אחרי הגשם הראשון? למגפי הגומי הוורודים עם ציור של הפנתר הוורוד שהיו לי בתור ילדה? לסדין חשמלי שמאפשר להיכנס למיטה חמה? ל"שחייה" דרך צמתים מוצפים בימים גשומים בדרך לבית ספר? הרבה זכרונות, אבל אף אחד מהם לא נותן מענה לגעגוע.

תמונה מהאינסטגרם שלי

כי במקרה הזה אני חושבת שהגעגוע הוא למשהו כללי יותר, להרגשה החופשיה וחסרת הדאגות שהיתה לנו כשהיינו ילדים, כשלא היו לרובנו עוד דברים של מבוגרים לעשות כמו לנקות את הבית, לעבוד, או לשלם חשבונות. ברור שכל הדברים האלו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, אבל עם היתרונות של להיות אדם בוגר מגיעים גם הדברים המעצבנים האלו שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות מסוגלים לחיות כמו מבוגרים עצמאיים. אבל עדיין קיים הגעגוע הזה לתקופה שהם לא היו שם. מן הסתם היו שם דברים אחרים שעיצבנו אותנו הרי כבני אדם זה מאוד טבעי שנמצא ממה להתעצבן באותו הרגע, במיוחד כילדים, אבל במבט לאחור אנחנו מתרפקים על הנוסטלגיה הזו, אנחנו מדחיקים את הזכרונות הפחות טובים, את הרגעים שבהם כל כך רצינו "להיות גדולים" כבר וצובעים הכול בוורוד.

מצד שני געגועים יכולים להיות למשהו שחווינו בחיינו הבוגרים ואנחנו רוצים להחזיר לעצמנו - קשר עם בן/בת זוג, חבר קרוב שאיבדנו, קצת חופש, קצת שקט בראש מכל מה שמזמזם מסביב או קצת בהירות מחשבה שתסלק את העננות שאופפת אותנו. כל געגוע הוא לגיטימי.

שני השירים שעליהם החלטתי לכתוב הם שירים שאומרים בשבילי געגוע, והם מתאימים במיוחד לימים הקרים והגשומים האלו, ואפילו בלי להתכוון הם מרחיבים את הלב ונותנים הרגשה חמימה (כמובן ששוקו חם ופוך גם יכולים לעזור לעניין).

Death Cab For Cutie - Transantlatism

אין בשיר הזה הרבה מילים אבל הן אומרות כל כך הרבה. יש פה הקבלה של התרחקות בין בני זוג לשתי יבשות שמתרחקות בגלל אוקיאנוס, רק שבמקרה של השיר הזה האוקיאנוס נוצר ביום אחד ולא במהלך מיליוני שנים מה שמחזק את זה שמדובר בפרידה. הדימוי של שני בני הזוג כשתי יבשות מופרדות כל כך מתאים להרגשה של געגוע, למישהו שכבר לא זמין כמו שהוא היה, שהמרחק המנטלי בין שני הצדדים הוא כל כך גדול שאי אפשר לגשר עליו גם אם הם גרים דלת מול דלת. והמשפט הפשוט והקטן שמהדהד בין הגיטרות עד סיום השיר, בקול הגבוה והעדין של הסולן בן גיבארד "I need you so much closer" אומר הכול.

Stereophonics - Maybe Tomorrow

אני מאוד אוהבת את הסטריאופוניקס, מאז שגיליתי אותם אני מקפידה לעקוב אחרי כל מה שהם מוציאים ובכל אלבום אני מוצאת שיר שיכול בקלות להיכנס לפנתיאון השירים האהובים עלי. באלבום הרביעי של הלהקה You Gotta Go There To Come Back השיר הזה הוא Maybe Tomorrow שנכנס לי ללב בדיוק בתקופה שבה הייתי בלחץ מאוד גדול, ובתקופה של דאון מאוד לא כייפי. הרגשתי שהשיר הזה נכתב בשבילי, והוא דיבר בדיוק עלי ומבחינתי אין משהו שמחבר אותי לשיר יותר מאשר הדבר הזה. השיר מדבר על ההרגשה שפגעת בתחתית הבור, שרוצים לקחת ממך עוד חתיכה ואין לך כבר מה לתת. מה שעוד יותר גרוע זה שחלק מזה באשמתך, שאתה מושך את עצמך למטה, כי הכי קל להשאב לעצב. הימים האלו עם כל הייאוש שמתלווה אליהם מעוררים את הגעגוע לימים טובים יותר, למקום השמח יותר שבו היינו לפני כן, והגעגוע הזה ברוב המקרים הוא מה שמוציא אותנו מהדאון. כי תמיד צריך משהו להתגעגע אליו, ולעשות משהו שגורם לנו אושר כדי להגיע אליו. הבית האחרון בשיר מגלם מבחינתי את הכמיהה הזו והגעגוע.

I want a breeze and an open mind
I wanna swim in the ocean
Wanna take my time for me
All me 

הגעגועים האלו הם משהו חולף, הם יעברו לי עוד שבוע-שבועיים כשניכנס למצב חורף תקני. אבל אני מקבלת אותם בהבנה - גם אם הם מביאים מין דכדוך והרגשה שמשהו חסר, הם מזכירים לי שתמיד צריך את הרעב המטאפורי שמביא הגעגוע, משהו שידחוף אותי לגרום לכך שהיום הבא יהיה יותר טוב. 

הגדרה מוזיקלית

כל מוזיקאי מורכב מסך הדברים שהשאירו בו חותם, בנוסף למה שהוא מביא מעצמו. הדברים מגוונים ונוגעים בכל תחומי החיים - הסביבה המשפחתית אותה הוא חווה בילדותו, הדרך בה התייחסו אליו בבית הספר, השכבה הסוציו-אקונומית אליה הוא השתייך, חיי האהבה שלו בעבר ובהווה, סמים, מוות, דיכאונות, שנאה עצמית, השלמה, ולפעמים גם אושר.

בסופו של דבר כל הגורמים האלו מעצבים כל אחד מאיתנו כאדם, ובאופן ספציפי למוזיקאים, את האמנות שלהם - את המוזיקה אותה הם יוצרים. בעצם הם אלו שמגדירים לרוב את הסגנון המוזיקלי אליו הם יפנו. לדוגמא, הייתם יכולים לדמיין את ברוס ספרינגסטין יוצר מוזיקה שונה מהמוזיקה אותה הוא יוצר עד היום? או את אמינם? אני לא מסוגלת. זה לא שאנחנו בדיוק מצפים מהם לעשות את המוזיקה הזו, אבל הם הפכו להיות כל כך מזוהים עם הסגנון המוזיקלי אותו בחרו שהם הפכו להיות חלק מההגדרה שלו. כשברוס ספרינגסטין שר שבגיל 19 הוא קיבל כרטיס איגוד, אני יודעת שאני יכולה להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מתאר את הסביבה בה הוא גדל. אם אומרים היום על זמר צעיר שהסגנון המוזיקלי שלו מתכתב עם זה של ספרינגסטין, רובנו נדע בדיוק על מי ומה מדובר. כמובן שאף אחד מאיתנו לא מחפש חיקויים, הרי לא צריך יותר מספרינגסטין אחד אבל זה עוזר לנו לקטלג את הדברים החדשים שאנחנו שומעים במגירות בראש.

ההגדרה המוזיקלית שבוחר לעצמו אמן לדעתי צריכה להתכתב בצורה ישירה עם החיים שלו, זאת אומרת שכשמישהו שר על מצוקה, שברון לב או התמכרות, אני צריכה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר וחווה את זה על בשרו, כי אחרת זה פשוט לא יהיה אמין. קחו את איימי ויינהאוס כדוגמא - כל מילה שהיא שרה היתה אמינה עד כאב, וכולנו ידענו שמה שהיא שרה הן המילים שלה, שנכתבו בדם ודמעות והן ממש לא משהו שמישהו הכתיב לה לשיר "רק כי יש לה קול יפה". ופה טמון מה שעושה זמר טוב שכותב שירים לאמן אמיתי - האמינות. אם לא נאמין למה שיוצא לזמר מהפה, לא נתפוס אותו לעולם כאמן.

פה גם אשפר לדבר על עקביות - בדרך כלל מוזיקאי ישמור אמונים לדרך המוזיקלית אותה הוא בחר, היא יכולה להשתנות קצת בהשפעות המזדמנות שלה, כלומר הדברים החדשים שהוא שומע ואוהב שבאופן בלתי מודע מוסיפים עוד נדבכים מוזיקליים ליצירה שלו, אבל הריפרוף יהיה סביב אותו הסגנון פחות או יותר. אנחנו לא נצפה שאמן רוק כבד יעשה פתאום אלבום פופ סכריני, או להפך. וגם אם הוא יגדיל ויעשה את זה, הגבה שלנו תתעופף לשמיים מרוב סקפטיות. נו באמת, זה כמעט ירגיש שעושים מאיתנו צחוק.

רואים את החשיבות של הגדרה מוזיקלית ואת הבעייתיות שהיא יוצרת היום בצורה מאוד מודגשת בתוכניות כשרונות כמו The Voice, ו-The X Factor. אנשים שמגיעים לתוכניות האלו לא יודעים איזה סגנון מוזיקלי מדבר אליהם, לא יודעים מי הם עדיין ומה הם רוצים להיות כאמנים (וכן, אני משתמשת במילה הזו מכיוון שיש שדרוג ברמת היצירתיות העצמאית של האנשים שמגיעים לתוכניות האלו) ולכן הם מתפזרים, מבצעים שירים במגוון סגנונות ולא שומרים על קו מוזיקלי ברור שיגדיר אותם. בגלל זה כל כך מעצבנת אותי תגובה של שופטים בתוכניות האלו ש"אתה יכול לשיר כל דבר וזה יישמע טוב". נכון, בדר"כ היכולות הווקאליות של המתמודדים לא מוטלות בספק, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לקנות אלבום סכיזופרני בו כל שיר הוא בסגנון שונה ורק הקול השר הוא זהה, לא משנה כמה הוא מהמם. כמאזינים למוזיקה בצורה אינטיליגנטית אנחנו מחפשים איזשהו קו מקשר, משהו שיהיה פחות או יותר on the same musical page.

אז תמיד בתוכניות האלו מדברים על חשיבותה של בחירת השיר, מן הסתם גם זמר שיכול לשיר כל שיר ביקום חייב לבחור (או שיבחרו בשבילו, במיוחד בתוכניות ריאליטי כאלו, בהן יש מנטורים) שיר שמתאים לו ולדרך שהוא רוצה להתוות לעצמו כמוזיקאי. הבעיה היא שרובם לא יודעים עדיין מי הם רוצים להיות. רובם הם אנשים צעירים מדי, שלא נאבקו יותר מדי בשדים הפנימיים או החיצוניים שלהם (אם יש להם בכלל) ושלא היתה להם אפשרות להתבגר לדמות האדם שהם בצורה ראויה ושלמה. הם למדו הרבה ממה שהם יודעים על מוזיקה מתוכניות ריאליטי כמו אלו שהם משתתפים בהן, והם רק רוצים לשיר, לא אכפת להם מה. וזה מתקבל על הדעת, זו בקשה הגיונית לכל הדעות מצידם, אבל בשורה התחתונה אם אדם רק רוצה לשיר הוא יכול ללכת לעבוד במועדון של מלצרים מזמרים, אם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך להפוך את המילים שהוא שר למשהו שאפשר להאמין לו, שזו בעיקרה ההגדרה המוזיקלית האמינה שהוא צריך ליצור לעצמו, ובעצם להיות אחד איתה.

המוזיקאי האמיתי והטוטאליסט מגיש לנו את עצמו במוזיקה שלו, מכיוון שפשוט אין לו משהו אחר. ומכיוון שזה משהו כל כך אישי, אי אפשר לחקות את זה ולמרות שמנסים, כמעט בלתי אפשרי לזייף את זה. מה שגם הלייבלים הגדולים מתחילים להבין בשנים האחרונות שציבור המאזינים שלהם לא מטומטם. אי אפשר להציג לו משהו מזוייף במסווה של הדבר האמיתי ולצפות ממנו להאמין בעיניים עצומות.

ובנוגע לאמנים שמחליטים לשנות קצת את הדרך המוזיקלית בה הם הולכים - זה בסדר להתנסות, מה היתה מוזיקה בלי התנסויות ותאונות משמחות אחרות? תמיד צריך מישהו שחושב מחוץ לקופסא ומסתכל על דברים בצורה קצת שונה, הרי זה המקום בו לאמן יש את האמירה שלו ואת הדבר החדש והמעניין שהוא מביא למסיבה שבגללו כולם ירצו להיות חברים שלו ולהקשיב לסיפורים המעניינים שיש לו לספר להם. זה כמו שלכל הטבחים יש את אותם המתכונים, אבל השפים האמיתיים יהיו אלו שיקחו את המתכונים הבסיסיים האלו ויעשו איתם משהו חדש. נקודת המבט הזו, הספין המעניין אותו מביא האמן למוזיקה שלו, שנשענת על עשרות שנים של מוזיקה שקדמה לו, היא זו שתגדיר אותו בז'אנר בו הוא יוצר. ירצה או לא, האמן מושפע מכל מה שהוא שמע, במיוחד מהמוזיקה שמדברת אליו באופן אישי, והיא זו שתקבע במידה רבה איך הוא יישמע כמוזיקאי, מצד אחד הוא רוצה לתת כבוד למקורות ההשראה שלו ומהצד השני הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו. היכולת לבצע את האיזון הזה, יותר מהכול היא מה שיגדיר אותו כאמן.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 4)

במסגרת החזרה לשגרה (מישהו עוד זוכר מה הלך פה לפני שבוע?) החלטתי לכתוב פוסט שיחזיר אותי למסלול הכתיבה הרגיל, אבל לאט לאט... אין לדעתי דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר עם חמישיית שירים שמחכים עוד מלפני פרוץ "המצב" ואני חושבת שעכשיו זה זמן טוב לחלוק אותם.

1. Alt-J - Something Good

לשיר הזה יש הרגשה מאוד אפלולית בבתים, השירה של הסולן היא מאוד מלנכולית, כאילו הוא חווה איזשהו יאוש קיומי. הוא מבקש משהו טוב שיגרום לו לשכוח, מדמה מלחמת שוורים קטלנית למוות של משהו בעל משמעות בחיים - וזה יכול להיות פרידה מבן משפחה, דמות הורית או אהוב/ה. השם של השיר הזה מטעה, כי הכמיהה הזו למשהו טוב היא לאו דווקא משהו טוב כשלעצמה, רק הקלה זמנית, לשכוח ממה שמכביד. הפסנתר שמחבר בין הבתים לפזמון פשוט ממכר והקליפ מאוד מטריד ועצוב, אבל עם זאת מאוד שליו, ומצליח להשאיר את הצופה שווה נפש מול המקאבריות. 

2. Lana Del Rey - Ride

כבר כתבתי כאן על לאנה דל ריי כמה פעמים, ומדהים אותי כל פעם מחדש שנתפסתי עליה כל כך חזק, מה שאי אפשר להגיד לגבי אף אמנית חוץ ממנה לאחרונה. כל מה שיוצא לה מהפה, והדרך בה הוא יוצא הוא כל כך מושלם ותמיד מתאים לי למצברוח. השיר Ride יוצא כחלק ממהדורה מיוחדת של האלבום Born To Die ולמרות שאני בדר"כ לא בעד "מהדורות מיוחדות" ככלי לסחוט עוד קצת כסף מציבור המאזינים, אם היתה צריכה לצאת המהדורה המיוחדת הזו כדי שנקבל את הפנינה הזו של דל ריי אני מוכנה הפעם לקבל את זה. השיר מתאים לאווירה הדו-קוטבית של השירים של דל ריי, עיבוד חולמני ואוורירי מול מילים ריאליסטיות וחדות. יש פה סיפור על חיפוש דרך וכיוון, תוך הכרה במגבלות שלך, שלא מאפשרות לך לעשות את זה, אז דל ריי מחליטה פשוט לזרום, יהיה מה שיהיה. הדרך בה היא שרה את המילים הפעם היא לא מושלמת ברגעים מסויימים בכוונה, הקול של דל ריי רועד מעבר לויבראטו נורמלי ומשקף את סערת הרגשות המתרחשת בשיר, וכמו תמיד מלטף את האוזן. לקליפ יש אווירה קולנועית, עם מונולוג מהפנט ב-voice over של דל ריי בפתיחה ובסיום (שווה לראות את הקליפ עד הסוף), הוא נותן לשיר את המימד הנוסף שהוא זקוק לו כדי שנבין בדיוק למה דל ריי התכוונה כשהיא כתבה את השיר. בהתאם לקליפים הקודמים של דל ריי הוא משחק תפקיד ביחס לשיר שהוא לא פחות חשוב מאחד מכלי הנגינה. אנחנו מתמקמים דרכו בלב האמריקאנה, במציאות של עיירות נידחות, אופנוענים קשוחים עם פוזה, ובעיקר וויט טראש, אבל זה לא גורע במילימטר מהקסם והעדינות של דל ריי. 

3. theAngelcy - Dreamer

שיר לא שגרתי של להקה ישראלית צעירה, האמת היא שנחשפתי אליו בגלגל"צ (וכל הכבוד להם על זה) ולא היה לי מושג שהם ישראלים, מכיוון ששמעתי אותו בעבודה ולא הקשבתי לעומק, רק זיהיתי משהו שאני אוהבת. לא הצלחתי לזהות את השיר עם שזאם (!doh) ובאותו היום אף שדרן לא אמר מה זה הפלא הזה, אז הלכתי על גישת האולד סקול וכתבתי לי חלקי משפטים על דף וחרשתי את גוגל. למצוא את השיר לא היה קל במיוחד אבל היה מאוד מתגמל. לא שמעתי שירים אחרים של הלהקה הזו אבל אם זה ההיצע שלהם, יש למה לצפות. שיר שקט ועדין, עם עיבוד מוזיקלי מורכב ומעניין ושירה שמראה כל כך הרבה פגיעות. פשוט ונפלא.

4. Everything Everything - Cough Cough

השיר הזה מורכב ממעברים מוזיקליים בין הבתים לפזמון שלא היו מביישים את Bohemian Raphsody של קווין. המקצב הבסיסי של השיר מאוד שבטי, בעיקר בגלל התופים הדומיננטים המובילים אותו שמרגישים גם קצת כמו תופי מלחמה. עם כל הבלאגן המקצבי שהולך שם, השיר הרמוני באופן מפתיע ומתיישב מצויין באוזן (שלי לפחות). עדיין לא הצלחתי להבין ממש על מה השיר מדבר, עם כל האזנה אני משנה את דעתי, אבל זה לא ממש משנה עם הקצב הממכר שלו.

5. Matt Corby - Brother

כל מה שיש לי להגיד זה וואו. וואו. אם לפרט, השיר הזה הוא מה שהיה קורה לדעתי אם ג'ף באקלי היה מחליט להפוך לאמן פולק, וזו ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה להגיע אליה בגלל שאין לי נקודת השוואה אחרת כרגע. קורבי שר בפיץ' מושלם, והקול שלו יכול להגיע לטונים גבוהים וצלולים והוא גם יכול להכניס בו חספוס נהדר, והיכולת הווקאלית הזו משרתת היטב את הרגעים השקטים כמו את האגרסיביים של השיר. הקליפ הזה הוא לא הוידאו הרשמי של השיר, זה ביצוע שקורבי נתן לאיזשהו (נראה לי) מגזין אינטרנטי, אבל החלטתי להביא דווקא אותו כי יש משהו מרתק בלראות אותו מבצע את השיר בלייב, הוא הופך לאחד עם השיר, אם זה נשמע הגיוני. כאילו השיר  משתלט עליו. 

אז כן, עכשיו רשמית חזרתי לשגרה, מקווה שגם אתם.