"אינדי אמיתי"

לפני כמה פוסטים השתפכתי כאן על לאנה דל ריי, זוכרים? גם העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית התעלפה עליה בהתחלה, הכתירו אותה כנסיכת האינדי החדשה וידה ידה ידה. אבל ברגע שפירור של שמועה על חברת תקליטים גדולה היה על השולחן כולם התחילו להשמיץ אותה כאילו אין מחר - שהיא חתיכת זיוף, שהיא תוצרת מהונדסת של מפיקים ומנהלים גדולים בלייבל, שהיא ניפחה את השפתיים כדי להיות מפורסמת, שהיא בעצם בובת פיתום ממש יפה. אני נשארת בדעתי על דל ריי, וחושבת שבעצם כל הביקורות על המוזיקה עצמה שקטלו אותה (ולא על כמה שהשפתיים שלה גדולות) ניסו להדגיש יותר מדי את הבעיות שאופייניות להרבה אלבומים ראשונים - חוסר מיקוד חלקי, עבודה עם מפיקים שהם לאו דווקא בז'אנר שלה (דל ריי עבדה על חלק מהשירים עם מפיקי היפ הופ) ועוד כהנה וכהנה תלונות והערות. מבחינתי רק לגיטימי שכל אמן צעיר ירצה לבדוק מה הם הגבולות שלו ויינסה להגדיר את עצמו בתוך הגבולות המוזיקליים של הז'אנר שלו. אחרי הכל, לא כל אלבומי הבכורה מושלמים (אלא אם קוראים לך ג'ף באקלי) ודל ריי צעירה, יש לה את כל הלגיטימציה לעשות מה שבא לה, גם להרגיש מיוסרת - ואני מרחמת על האדם שכתב באחת הביקורות ש"אסור לדל ריי להיות מיוסרת בהיותה כל כך יפה".

אז מה אם אני יפה? (לאנה דל ריי)

עכשיו, למה אני חותרת? אם דל ריי לפי העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית היא כזה זיוף וכזו בחורה מהונדסת, תנו לי להסב את תשומת ליבכם לשתי בחורות נוספות בתחום הפופ שמוחתמות בלייבלים גדולים שמגלמות בדיוק את מה התווית שמדביקים על דל ריי - כריסטינה פרי ודמי לובאטו. שתיהן צעירות, כביכול מיוחדג'ות ומיוסרות ואת שתיהן מנסים לשווק כ"אמיתיות" למרות שהן מאוד רחוקות מזה. תנו לי להרחיב.

כריסטינה פרי אחראית ללהיט סוחט הדמעות Jar Of Hearts שרץ נונסטופ בגלגל"צ (הרי יש בו כינורות). היא בדיוק הטייפ קאסט של הבחורה המיוסרת המודרנית - יפה, לבושה במיטב אופנת ילדי האימו, שיער בשני צבעים, כל האינצ'ילדה. השיר עצמו לא רע - בלדה עדינה ושבורת לב. הבעיה שמשהו פה לא מריח טוב - קשה לי להאמין שבחורה כמו כריסטינה פרי, שכמוה ביוטיוב יש עוד אלפים, אולי לא פוטוגניות כמוה, הצליחה לתפוס את אוזניהם של מנהלים בלייבלים גדולים. הרי פמפום כזה של שיר לא מגיע סתם מהשמעות בכמה תוכניות אלטרנטיביות. כמו שחברי הלהקות הבנים לוהקו בפינצטה כך גם פרי - בחורה שנשמעת בדיוק כמו אבריל לאווין שצוותה למיטב המוחות העיסקיים בעולם הפופ כדי להיכנס לנישה שהיתה פנויה.

מה שמשאיר אותי חשדנית עוד יותר לגבי הבחורה השניה שנופלת בדיוק לאותו שטאנץ מהונדס - דמי לובאטו. לכאורה שתיהן זהות לחלוטין מבחינת מרכולת מוזיקלית עצובה מיוסרת ושבורת לב, ושתיהן, בקליפים, נראות כאילו הן עוד שניה מתחילות לבכות ואפילו משתמשים בשניהם באותו מוטיב של לב. לובאטו אחראית לשיר Skyscraper - אם אתם זוכרים את הפוסט על DNA מוזיקלי, כשתקשיבו לשיר אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שהשיר הזה נשמע כמו פיוז'ן של השיר Jar Of Hearts עם השיר Broken Strings של ג'יימס מוריסון עם נלי פורטדו. כאילו הדרמטיות בפזמון לקוחה היא פיוז'ן של שני השירים והבתים דומים דמיון מחשיד ל-Broken Strings. כאילו לא מספיק ששיבטו טינאייג'ר מיוסרת, אז גם משבטים לה שיר?

בכל מקרה, מה הנקודה שלי פה? קיימים לא מעט מקרים של שיבוטים מוזיקליים שנועדו להיראות כאילו הם הכי אותנטיים בעולם אבל הם בעצם פרי יצירתם של מומחי שיווק שיכולים להגיד לנו מה אנחנו רוצים לשמוע. אז מה אם שיווקו את לאנה דל ריי כיוצרת אינדי ללא גב של לייבל? זה עושה אותה מוזיקאית פחות טובה? בניגוד למקרים שראינו קודם, נראה שיש פה בחורה שבאמת יש לה משהו להגיד לנו דרך המוזיקה. אם נניח שבסופו של דבר כל מי שעובד כאינדי בסופו של דבר רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, מה שבדר"כ מחייב מעבר ללייבל גדול יותר שיש לו את הכלים להפיץ את המוזיקה בצורה הרבה יותר מסחרית, לא צריך להיות שום דבר שהוא לא בסדר במקרה דל ריי. לכן אני מאוד מעריכה מגזינים כמו Q שנתנו ביקורת עניינית על המוזיקה עצמה ולא על הרעש התקשורתי שהלך סביבה.

יכול להיות שקובעי הדיעה בעולם האלטרנטיבי פשוט לא האמינו שעשו להם את התרגיל הכי שחוק בעולם הפופ מתחת לאף - לייבל גדול שיווק להם משהו שנראה כל כך אמיתי מבחינה מוזיקלית כדי לקבל מהם אישור לטיב שלו. בעצם לאנה דל ריי לא נשפטה דווקא על המוזיקה שלה אלא ספגה את הכעס של העולם האלטרנטיבי על עצמו בזיהוי "אמיתי", והעובדה שלא ידע לירוק בזמן על משהו שמריח מסחרי מבחינתו. עם כל הכבוד, אני חושבת שלא משנה מאיפה אתה מגיע, תמיד כדאי שקודם ישמעו מה יש לך להגיד. ואם זה משהו טוב, למי באמת אכפת באיזה לייבל אתה חתום? 

Strike A Pose

איך שלא מסתכלים על זה, מדונה היא המלכה האם של עולם הפופ. האישה שמשתנה כמו זיקית, לעיתים רק לשם החידוש ומהווה מודל והשראה לכל ילדה ששרה עם מברשת השיער מול המראה בבית. יש מצב טוב שבלעדיה ליידי גאגא וקייטי פרי היו הרבה יותר מאופקות. היא שברה טאבואים ומחסומים חברתיים, וליטפה כל פרה קדושה רק כדי לעשות ממנה יופי של אסאדו (והרי ידוע שהאסאדו הטוב ביותר מגיע מפרות קדושות).

מדונה לא הכחישה במשך כל הקריירה הענפה שלה שהיא תמיד רצתה לעשות את זה בגדול. היא תמיד רצתה שהספוט יהיה עליה, בלי לחשוב הרבה על המחיר. קרייריסטית ממולחת וחסרת פשרות. הכל יהיה כמו שהיא רוצה בדיוק. וזה הביא אותה למעמד המוזיקלי הרם בו היא נמצאת היום. אם מדונה תרצה לעשות אלבום היפ-הופ, יש מצב שזה בדיוק מה שהיא תעשה. ואנשים יקנו את זה בכיף. ככה זה כשאת מדונה.

לרגל ביקורה המרגש של מדונה בארץ הקודש, החלטתי להרים פה מבצע ולבחור בחיל ורעדה את הטופ 5 שלה. את חמשת השירים הטובים ביותר שלה בעיני. היו פה חילוקי דעות ביני לביני, כי הרי קטלוג מכובד כל כך הכולל כל כך הרבה סגנונות ויציאות מוצלחות קשה מאוד למיין, אבל הצלחתי לצמצם את ה-shortlist לחמישה. והאמת גם אם החמישייה לא תהיה כוס התה שלכם, הויז'ואל ההורס של הקליפים יכול להסיח את דעתכם, כי הוא תמיד היה מושקע אצל מדונה.

1. Vogue

שיר מפתח של מדונה, עם קליפ אייקוני שגורם לכולנו לרצות להיות בווג, או לפחות לעלעל בו תוך פיזוז לצלילי השיר. זה שיר פופ נהדר, עם הגשה שאין שניה לה. השיר הזה גרם לי לחפש שערים ישנים (יותר או פחות) בהם הופיעה מדונה על שערו של המגזין ומצאתי גלריה מהממת ביופיה של שערים מווג בכל שפה אפשרית מה שמוכיח לנו שמדונה מעולם לא היתה צריכה את ווג - היא בעצמה היתה הווג.

האמת היא שהקריירה של מדונה והאופנה שאנחנו חשופים אליה היום שזורים זה בזה - החל מהמיניות הבוטה של Erotica דרך מחוך הקונוסים של ז'אן פול גוטייה, דרך ההשפעות ההודיות ב-Ray Of Light... מדונה היתה חלק בלתי נפרד מיצירת אופנה. למי שמעניינות אותו קצת הפקות אופנה, מצאתי הפקת אופנה מהממת של מדונה לווג איטליה תחת הכותרת Madonna Come Marilyn בה היא מצטלמת בהשראת מרלין מונרו (האייקונית כשלעצמה), אך היא עדיין לגמרי מדונה. 

2. Like A Prayer

שיר מהתקופה המוקדמת בקריירה של מדונה, בה האמביציה הבלונדינית היתה רק בעתידה אבל המוטיבציה ליצור שירי פופ סוחפים כבר היתה שם. מה שעושה את השיר הזה לטעמי הוא השילוב הגאוני של מקהלת גוספל בשיר טעון כל כך מבחינה דתית-נוצרית. מדונה דילגה בקלילות ובאלגנטיות מעל משוכת המחלוקת שהשיר הזה עורר.

3.  Ray Of Light

אחרי תקופה שחונה יחסית מבחינה יצירתית מדונה גייסה את המפיק וויליאם אורביט שהיה מוכר עד אז בעיקר בסצנת השוליים האלקטרונית הבריטית. באלבום Ray Of Light מדונה המציאה את עצמה מחדש כמלכת אלקטרו-פופ והטרנספורמציה הוכיחה את עצמה כשיחוק היסטרי - האלבום מכר מיליונים והחזיר את מדונה לתודעה כישות מוזיקלית שאין לזלזל בה. בנוסף באלבום הזה היא הציתה את הטרנד ההינדי ואת החוט האדום של הקבאלה שהופיע באותה התקופה אימצו עוד סלבס רבים. השיר הזה הוא התמצית של האלבום - שילוב של פופ קליט אך אינטיליגנטי עם הפקת דאנס-טכנו איכותית, והקליפ שביים ג'ונאס אקרלנד התאים לו בצורה מושלמת.

4. Deeper And Deeper

השיר הזה היה אחד הראשונים של מדונה שנחשפתי אליהם ברגע שהכבלים ואיתם MTV חדרו לבית. איכשהו הוא קיבע לי את מדונה בגירסא שלה בקליפ הזה - מין גישת girls just want to have fun אבל עם לא מעט יסורים. בשיר הזה (הכולל קריצה ל-Vogue האלמותי) מדונה מראה שוב שהיא יכולה להיות מלכת רחבות הריקודים, אם היא רק רוצה בכך.

5. Human Nature

לטעמי השיר שמתמצת מיהי מדונה במילותיה. היא לא מתנצלת, וממש לא משנה לה מה אתם, או כל אחד אחר לצורך העניין, חושב עליה.המילים הציניות עובדות מצויין עם ההפקה הסליזית משהו.

בעצם מה שהרשימה המינימליסטית הזו מראה לנו הוא שיש סיכוי טוב שמדונה תמיד תהיה רלוונטית בספרה המוזיקלית שלנו, איך שלא תבחר להמציא את עצמה מחדש. אי אפשר שלא להתרשם מהשינויים הקיצוניים שהיא עברה במהחל הקריירה שלה, וכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא היא האילנות הגבוהים בהם נתלית כל זמרת פופ. כי בואו נודה בכך - במפה במוזיקלית הנוכחית אין יורשת שיכולה להיכנס לסטילטו שלה בצורה מכובדת, למרות שכולן מאוד רוצות.

לפעמים חלומות מתנפצים

אני עוקבת לאחרונה אחרי The Voice האמריקאי והישראלי ואין מנוס מלהשוות בין שתי הגרסאות אבל המחשבה עליהן הביאה אותי לדברים הרבה יותר עמוקים הנוגעים לדעותיי על תעשיית המוזיקה הישראלית (אם אפשר לקרוא לה ככה).

כוכב נולד, תוכנית הכשרונות המקורית של רשת, הפכה למפלצת ריאליטי שכל אחד רק רוצה להתגלות בה. אני לא יודעת כמה מהאנשים זוכרים שהיא התחילה כשעשועון שירה בציבור בהנחיית צביקה הדר ובהשתתפות אסף אשתר. מאז התוכנית עברה מהפכים לא קטנים וניסתה להביא לנו את הכוכב הגדול הבא של ישראל, תוך ניסיון להיתלות באילנות גבוהים דוגמת אמריקן איידול לצורך חידוד הפורמט. הבעיה היא שחוץ ממשתתפי שתי העונות הראשונות - נינט, שירי, שי גבסו ושני ההראלים, את מי בדיוק זוכרים משם? מישהו מהזוכים שינה מהותית את מפת המוזיקה הישראלית? שלא לדבר על לעשות אלבום שיהדהד יותר משלוש דקות בזיכרון המעריצים הצורחים מניצנים שכבר עברו לכוכב הבא. אנשים שהם אמנים אמיתיים, ולדעתי היו מקבלים הכרה גם ללא התוכנית, המשיכו ממנה לקריירה מוזיקלית מצליחה יותר או פחות.

מה שאני אומרת פה הוא שבעצם אנחנו צריכים לצאת מהסרט שפה זה אמריקה. אין פה כוכבים נולדים, וגם אם היו, התעשייה לא מוכנה לטפח אותם, או אפילו לדעת איך לטפל בהם. בואו נודה על האמת - כשמישהו זוכה באמריקן איידול הוא יוצא לתוך מערכת משומנת של חברת תקליטים מבוססת וסוללה של אנשי תדמית, יחסי ציבור ומפיקים. אלו דואגים שהאיידול החדש יימנף את הסמסים לאנשים שיקנו את האלבום שיוציא. יש מספיק דוגמאות לכאלו - קלי קלארקסון (הזוכה הראשונה, כוכבת פופ בהווה), קרי אנדרווד (זוכת העונה הרביעית, מגה-סטאר קאנטרי בהווה) ודיוויד קוק (זוכה העונה השביעית, כוכב רוק בהווה). ולא נשכח את אדם למברט שאמנם לא זכה (גם מקום שני זה מכובד), אבל היום מופיע עם חבריה הנותרים של להקה לא ממש ידועה, קווין. מישהו מכיר?

התעשייה בארץ פשוט לא בנוייה לכוכבים נולדים - גם אם יש חוזה הקלטות הכוכב הנולד "עובד על חומרים". תמיד וללא יוצא מן הכלל האלבום יתעכב ולא ימנף את ההצלחה האדירה לה הכוכב זכה בזמן התוכנית מה שמשכיח אותו מהזיכרון הקצר במילא של אלו שסימסו לו. תראו את נינט - היא התקשקשה כל כל הרבה זמן בטלנובלות ופסטיגלים שבכלל שכחנו שהיא זמרת. מישהו זוכר את ישראל בר-און? הוא הוציא בכלל אלבום לפני שנזרק לתהום הנשייה? יש מיסמוס של מונמנטום שלא ברור למי הוא טוב ולמי יש אינטרס שהוא יקרה. הכוכב נולד, אבל ביום שאחרי הוא בדרך כלל לא יודע מהחיים שלו אחרי שההתלהבות נרגעת. יש צורך בהדרכה ובבניית תשתית מוזיקלית ויח"צנית מתאימה כדי לדאוג שכל הסמסים לא הלכו לפח. נכון, כמו שסיימון קאוול תמיד שינן באמריקן איידול, זו לא רק תחרות שירה אלא תחרות פופולאריות ולכן אתה צריך את הקולות של בנות ה-12 עם היד הקלה על הסמס כדי להצליח באמת, אבל בסופו של דבר אלו לא רק העיניים היפות שגורמות להן להצביע.

זה מה שמאוד מדאיג אותי לגבי The Voice בגרסתה הישראלית. כל המנטורים משננים כל הזמן שהם הגיעו לשם כדי למצוא את הכוכב הבא של ישראל. אבל ניסיון העבר מוכיח שהסיכוי שייצא משם כוכב אמיתי הוא אפסי. כי אין סיכוי שיהיו כוכבים אמיתיים בארץ - יש פה מצד אחד אמנים ומצד שני סלבים (עד כמה שהסלבים מאמינים שהם כוכבים). בצד האמנים נמצאים קליברים שנופלים לקונצנזוס של כמעט כולם - שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ואביב גפן והם נמצאים ברמה כזו שהשם שלהם מוכר כרטיסים בכל מקרה. הסלבים הם כוכביה ז'אנר של הפופ הים-תיכוני הדלוח (לחבר את אותן המילים בוריאציות שונות על לחן יווני לא נחשב בעיני מוזיקה) ואליהם מצטרפים פליטי הריאליטי המוזיקלי לסוגיו. רובם אנשים שעושים קריירה מלהגיע להשקות להודיע שהם "עובדים על אלבום". אנשים שכותבים עליהם בגלל מי שהם יוצאים איתו או לאן הם הגיעו ולא על המוזיקה שלהם.

נעבור לרגע לגירסתה האמריקאית של The Voice - בואו נביט לרגע על הקואוצ'רים: אדם לאווין (סולן מארון 5, כוכב רוק), כריסטינה אגילרה (אחת הווקאליסטיות הטובות בימינו, כוכבת פופ), סי-לו גרין (זמר ומפיק R&B, חצי מהצמד Gnarls Barkley, קאליבר R&B) ובלייק שלטון (ש' בסגול, אחד מכוכבי הקאנטרי הגדולים בארה"ב). בעצם יש פה נציגים מובילים של כל אחת מהנישות המוזיקליות הפופולאריות בעולם כיום, ובארה"ב בפרט. מדינה שהמוזיקה בה מגוונת כמעט כמו האוכלוסייה. האדם שזכה ב-The Voice בעונתה הקודמת כבר הוציא אלבום מצליח יחסית. כמו גם עוד ממשתתפיה. בארץ, בנתיים, הפורמט נשמר עד הפרט האחרון חוץ מההתנגחויות בין המנטורים, שמרוככות מאוד בגרסה הישראלית ומסתכמות באיזו פעייה מרירה של אביב גפן על אבי גואטה. אבל אם נסתכל על המנטורים הישראלים נקבל מראה דיי עצובה של תעשיית המוזיקה הישראלית. פופ פופ ועוד פופ על גווניו השונים - נגיעות רוק (אביב גפן), נגיעות מזרחיות (שלומי שבת ושרית חדד, מעניין שיש שני מנטורים על אותה נישה, הא?), ונגיעות ישראליות קלאסיות קיטשיות (רמי קליינשטיין). עבר הרבה מאוד זמן מאז שאביב גפן או רמי קליינשטיין עשו משהו שקרוב לרוק הבועט שהם עשו בתחילת דרכם המוזיקלית ושלומי שבת כבר מזמן וויתר על הכבוד המקצועי כדי לשרוד בשוק המזרחי הגדל (מי אמר בחוף של טרפטוני ולא קיבל?).

תעשיית המוזיקה הישראלית היום מחולקת לפופ רך ולא מאיים, משהו שקיבל כבר מזמן את הכינוי "גלגל"צי" על שם ספינת האם של הרדיו הפופולארי בארץ ונציגיו הבולטים הם נתן גושן ופליט כוכב נולד לירן דנינו (שלדעתי נשמעים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר) ומהצד השני הפופ המזרח תיכוני הרדוד. שניהם מאוד מכוונים לגלגל"צ. שניהם מאוד חסרי השראה. שירים על אהבה נכזבת כתבו בארץ כבר לפני הרבה שנים, בכל הז'אנרים, אבל לפחות עשו את זה בצורה אינטלגנטית. בעצם פלח שוק שלם של אנשים, שמה לעשות, המוזיקה הזו לא עושה להם את זה, נאלץ לנדוד לתחנות אחרות, למצוא דרכים אחרות לצרוך את המוזיקה שלו, ולמזלנו יש סצינת שוליים מאוד מפותחת בארץ, נראה בדיוק מהסיבות האלו. וזו גם כנראה הסיבה ששידור התוכנית המופתית "הקצה" הופסק ומצא בית בשדות 88FM שעבורם אקלקטיות היא לא מילה גסה.

לכל מי שאין לו את הדרייב ללכת ולחפש באופן אקטיבי מוזיקה שתיתן לו השראה ותגרה לו את התאים האפורים, נשאר רק לבחור לאיזה ז'אנר מבין הפופ הוא מתחבר יותר. איזה כיף! לתוך הדיכוטומיה הפופית הזו ינחת הזוכה ב-The Voice. הרי ברור בתעשיית המוזיקה היום שאם לא משמיעים אותך בגלגל"צ אתה לא קיים ואת האלבום, לא יקנו (אם בכלל). ולכן האמצעי בדר"כ הוא ללכת למכנה המשותף הנמוך ביותר, ולא, זה לא קורה רק במוזיקה הים תיכונית. לכן אין שום סיכוי שתצא שום בשורה חדשה ומעניינת מ-The Voice הישראלית. זה פשוט כי אין ברירה. כאן אפשר ללמוד משהו מהמיינסטרים האמריקאי והבריטי, שבהם יש מקום לפופ בצד רוק בצד R&B. זהו מיינסטרים שבו יש לאמן מכל ז'אנר סיכוי להצליח אם הוא מספיק טוב. וככה - ככה יוצרים כוכבים.

Old Ideas With New Friends

באותה מידה הייתי יכולה לקרוא לפוסט הזה "האובססיה האחרונה שלי" ותאמינו לי ששקלתי את זה ברצינות. פשוט אין לי דרך אחרת להגיד את זה. נו שוין.

אף פעם לא הייתי ממש מעריצה של לאונרד כהן. אני מחכה מאחורי הספה עד שמטח העגבניות יעבור. עבר? טוב נמשיך - אני אוהבת את הקלאסיקות שלו (Suzanne, Chelsea Hotel No. 2 לדוגמא) שהם שירים על זמניים לדעתי, אבל מעולם לא הייתי מהפנאטים שמכירים כל ביסייד חשוך שאפילו כהן שכח שהוא הוציא. כזו אני.

עם זאת, אני לא יכולה שלא להתרגש מהשקתו של פרוייקט מוזיקלי מעניין לרגל צאתו של האלבום החדש של כהן. האלבום נקרא Old Ideas, והפרויקט Old Ideas With New Friends (הערוץ הרשמי ב-Vimeo) נותן לאמנים שפועלים בצידי המיינסטרים לתת את הפרשנות שלהם לשירים שמדברים אליהם מהקטלוג של כהן.

אם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים, יש לי חיבה לקאברים, במיוחד אם הם טובים. במקרה שלא עקבתם, הנה דוגמאות פה ופה. לכן מאוד הגיוני לי שאני אקשיב לקאברים, אפילו אם אני לא מכירה ממש את המקור, אבל במיוחד אם שירים שאני אוהבת מבוצעים ע"י אמנים שאני אוהבת ומעריכה (לאו דווקא בצימוד).

במקרה, השיר הראשון ששמעתי מפרויקט המחווה הזה היה Paper Thin Hotel בגירסא של גרג דולי. את אהבתי לדולי חלקתי לא מכבר אז יש מצב שהיתי משוחדת עוד לפני שהתנגן התו הראשון, ואם לחזור לגילוי הנאות למעלה, לא הכרתי את המקור. מבחינתי זה היה שיר חדש לגמרי. האמת היו לי חששות קלים בנוגע לזה מכיוון שמש לא רציתי להתאכזב, אבל הלכתי על זה בכל מקרה. כמה דקות אח"כ הייתי עם פייבוריט חדש בפלייליסט - השיר כאילו נכתב על ידי דולי בכבודו ובעצמו. גם מהיכרותי עם יצירתו של כהן, לא מצאתי סממנים "כהניים" במלודיה, רק במילים הדוקרות. דולי פשוט לקח את השיר ועשה אותו שלו. שזה לא דבר כל כך רע אם תשאלו אותי. זה דווקא דיי חשוב לעשות כשאתה מבצע קאבר.

אחרי שהתעלפתי מהקאבר ושמעתי אותו בריפיט כמה פעמים עניין אותי לשמוע את הגרסא המקורית של השיר, רק כדי לדעת. אבל אם להיות כנה מאוד התאכזבתי ממנה - היא קברטית, עם עיבוד שממש לא מתאים למילים. זה הביא אותי לחשוב שדווקא דולי הביא, לשיר משהו שמאוד מתאים לו - הוא הפשיט את השיר מהפומפוזיות ומזמרי הליווי, עשה עיבוד נקי שעושה כבוד למילים ולמלודיה הבסיסית של השיר. האווירה, כמו ההגשה של דולי היא אינטנסיבית, סליזית ומרגשת. היא טוענת את השיר בסקס אפיל שלא נראה לי שאי פעם היה לו. ממש אפשר להרגיש כאילו אנחנו נמצאים איתו בחדר המלון.

הקאבר השני שיצא בפרויקט הוא There Is A War בביצוע של ה-Cold War Kids. בניגוד להתלהבות שלי מהקאבר הקודם, כאן אני חושבת שהקאבר לא מביא שום דבר חדש, הוא אפילו מוריד מהערך של הגירסא המקורית בה העיבוד הוא אינטיליגנטי ופשוט יותר, וה-phrasing של כהן פשוט גאוני. בואו נגיד שלהוסיף מכונות תופים לשיר ולשיר אותו כמו שהוא היה במקור זה לא בדיוק קאבר.

עוד קאבר ששוחרר בפרויקט הוא של השיר Everybody Knows שמבוצע ע"י ה-Cults. הוא כל כך מקושקש וחסר השראה עד שאני אפילו לא אטרח לדבר עליו. אם אתם מעוניינים הקאבר נמצא פה והמקור הנפלא פה.

גם עם האמביוולנטיות שלי לקאברים ששוחררו עד כה, אני מצפה לראות איזה עוד קאברים נקבל במהלך הפרויקט המעניין הזה. אני מאמינה בכך שנקודת מבט שונה וגישה מוזיקלית שונה יכולה לעשות פלאים לכמעט כל שיר, כל עוד נותנים כבוד למילים ולמקור.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 1)

אלו שירים שהתנגנו אצלי בתדירות דיי גבוהה לאחרונה, וכולם בעלי פזמון מנצח. אתם מכירים אותי, אני סאקרית של פזמון טוב, ולכן אותי זה לא מפתיע. מי יודע? אולי יצאו לכם מפה כמה פייבוריטים חדשים. אז בואו נתחיל:

1. Black Keys - Lonely Boy

ה-Black Keys עושים בלוז-רוק מטונף וגראג'י. אין שם תחכום גדול, או מסר גדול מהחיים. אין להם אפילו סכין גילוח לפי איך שאחד מהם נראה, אבל המוזיקה שלהם מדביקה ברמות שלא יתוארו והשיר הזה פשוט נהדר. יש לו פזמון שנדבק לי לראש בצורה ויראלית (שזה,במקרה הזה, לא דבר רע, כן?) ועשה לי המון כיף. בנוסף יש מצב טוב שאתם מכירים כבר את השירים שלהם בצורה לא מודעת, כי פרומואיסטים מאוד אוהבים להשתמש בשירים האלו - לדוגמא השיר הזה ממש שמופיע בפרומו של האוס בהוט והשיר Howlin' For You, שהגיטרות בו הופיעו בפרומו של The Voice הישראלי.

2. Lana Del Rey - Born To Die

אתם בטח מכירים את העלמה דל ריי מהשיר Video Games שכל השדרניות המלחששות בגלגל"צ כבר טחנו לו את הצורה. דל ריי יוצרת מוזיקה שהיא בדיוק בסימטה בה עוברים העורכים של תחנות הרדיו - קול מלטף, מילים רכות, וכינורות. עורכים מוזיקליים בארץ מתים על כינורות. האמת היא שגם ב-Xfm אהובי טחנו אותו עד דק, אבל הם כבר התקדמו אל השיר Born To Die. הוא כל כך עצוב וכל כך יפה - הקול של דל ריי נוטף דבש, והמלודיה בעיני טובה בהרבה מאשר ב-Video Games. המילים ריאליסטיות להחריד, לטוב ולרע - לדוגמא בפזמון:

Don't make me sad, don't make me cry

Sometimes love is not enough and the road gets tough

I don't know why

Keep making me laugh

Let's go get high

The road is long, we carry on

Try to have fun in the meantime

Come and take a walk on the wild side

Let me kiss you hard in the pouring rain

You like your girls insane, so

Choose your last words

This is the last time

Cause you and I

We were born to die

אני לא יכולה להסביר את זה אבל האזנה לשיר הזה מרוקנת אותך וממלאת אותך באותו זמן.

3. Foster The People - Call It What You Want

נעבור לשיר הרבה יותר קליל. השיר הזה הוא הסינגל השני של הלהקה, את הסינגל הראשון, Pumped Up Kicks שמעתם בטח כבר באחת מתחנות הרדיו בארץ - בעיני הוא חמוד אבל לא מרגש במיוחד. אם האינסטינקטים שלי נכונים אני חושבת שהשיר הזה לא יגיע לפלייליסטים מקומיים אבל אני עדיין אוהבת אותו מאוד. לשיר הזה יש טיפה יותר אדג', הוא פחות בטוח אבל זה לא הופך אותו לפחות קומיוניקטיבי. אה, כן, והקליפ שלו ממש מגניב.

4. Tribes - We Were Children

זה שיר פופ-רוק חמוד שלא ממש מחדש כלום אבל אין מה לעשות - הראש שלי תמיד ינוע עם הקצב לא משנה מה אני עושה כשאני שומעת אותו. גם הקליפ שלו לא ממש מחדש משהו - הלהקה עושה הופעת הפתעה על גג של בנין - אבל זה עדיין נחמד לראות את המעריצים מופתעים.

5. Ben Howard - The Fear

יש הרבה סינגר-סונגרייטרים בעולם, כמה מהם אני אוהבת מאוד. אבל בן האוורד הוא בחור שלקח את הגיטרה האקוסטית והחליט לעבור צעד אחד קדימה. השיר הזה סוחף מאוד, מרקיד מאוד, אבל גם אם תורידו ממנו את ההפקה (הלא כל כך סבוכה) תקבלו שיר מצויין וזה לדעתי מגדיר יותר מכל שיר טוב.

בנימה אופטימית זו, שיהיה לכולנו שבוע נעים וקריר.

Top 5 - George Michael

בתקופה בה החל להתעצב הטעם המוזיקלי שלי אני זוכרת בצורה ממשית את אחד האלבומים הראשונים שקניתי - Older של ג'ורג' מייקל. האלבום הזה נטחן עד דק במערכת שלי, אני זוכרת שאפילו הקלטתי (!) אותו על קלטת (!!) שיהיה לי לשמוע בווקמן (!!!) כשאני לא בבית. אלו היו הימים, כשווקמן היה פסגת הטכנולוגיה ולא ראה מוזיקה דיגיטאלית ממטר.

אז היתה לי תקופה דיי ארוכה של אובססיית ג'ורג' מייקל ואני נשבעת לכם שזה היה רק המוזיקה. אף פעם לא חלמתי שיום אחד הוא יגיע להופיע בארץ ויפגוש אותי ויסחוף אותי אחריו לבריטניה ונחיה באושר ועושר. אהמ. אבל ברצינות - בגלל שנכנסתי לסטטוס "מעריצה" שלו דיי מאוחר לא הייתי מודעת כל כך לתדמית הבוי-טוי שהיתה לו באייטיז ותחילת הניינטיז שיכולתי פשוט להתרכז במה שהיה חשוב - המוזיקה. ואיזו מוזיקה היתה שם.

לג'ורג' מייקל יש את היכולת לכתוב שירי פופ מושלמים מבחינת מלודיה ומילים. לא נראה לי שהיה שיר אחד שלו שלא אהבתי מתקופת הזוהר שלו (אני לא מדברת על התקופה הפוליטית-ביזארית שהוא עבר, כן?). הקליפים שלו תמיד היו הכי מושקעים, עם הבנות הכי יפות ועם החיים הכי זוהרים.

כששמעתי שג'ורג' מייקל נמצא במצב קשה עקב דלקת ריאות אלימה הייתי בשוק מוחלט. גם אם לא עקבתי אחרי הקריירה שלו בשנים האחרונות, עדיין שמרתי לו פינה חמה בספקטרום המוזיקלי שלי. כששמעתי שהוא יצא מכלל סכנה והבריא באורח פלא הייתי מאושרת בשבילו, גם כי זה היה בעיתוי של להיות מין נס חנוכה (או נס חג המולד). בכל מקרה שמחתי שהוא לא חולה באידס או בכל המחלות הנוראיות שהדביקו לו.

כדי לחגוג את הבראתו של ג'ורג' מייקל, בחרתי את חמשת השירים האהובים עלי ביותר שלו.

1. Freedom

זה שיר פופ נהדר - הוא מסמל את השחרור של מייקל מחברת התקליטים הקודמת שלו והמעבר הלאה - במילות השיר הוא לועג לכל מה שהביא אותו עד הלום, אבל בחיוך. בקליפ הזה הוא מנפץ את התדמית הישנה שלו, בכך שבקליפ הוא שורף את מעיל העור ומרסק את תיבת המוזיקה (בעיבוד דיגיטלי כמובן) שהופיעו בקליפ של Faith שהביאו לו את התהילה הגדולה בקריירת הסולו שלו. הקלים הזה גם מסכם את תקופת הזוהר של הסופר-מודלס - לינדה אוונג'ליסטה, נעמי קמפבל, סינדי קרופורד וכריסטי טרלינגטון מה שהראה לכולם שאם כבר נהיה בקליפ של מישהו, זה יהיה של ג'ורג' מייקל.

2. Father Figure

זו בלדה מקסימה מתחילת קריירת הסולו של מייקל שיש בה אישזהו קסם ומשהו אוניברסלי על אהבה שכל אחד יכול לפרש לעצמו.

3. Fastlove

השיר הראשון שלו שנתפסתי עליו. מייקל תמיד פלירטט עם R&B ועם ג'אז ובשיר הזה הוא הצליח לשלב את כל הסגנונות האלו לתוך שיר פופ מהוקצע, חלקלק ופ'אנקי.

4. Edge Of Heaven (Wham!)

השיר שאני הכי אוהבת מתקופת וואם! ובאופן אירוני אחד השירים האחרונים שהם הוציאו כצמד, לפני שמייקל יצא לקריירת סולו מטאורית ואנדרו רידג'לי נזרק לתהום הנשייה.הכל פה זועק אייטיז - מההפקה המוזיקלית והסקסופון האלמותי דרך הכאורוגרפיה ועד לתועפות ספרי השיער בדמות מגה-בלורית שיושבת למייקל על הראש. עם כל זה, אי אפשר להתעלם מכך שוואם! תרמו לאייטיז כמה מהשירים הכייפיים ביותר והיו אחת הלהקות המצליחות, עוד לפני עידן הבוי-בנדז וסיימון קאוול כל ענטוז ישבן של מייקל בהופעה זוכה לצרחות היסטריות מהקהל (ושימו לב, הקליפ הוא מהאייטיז, מ-Top Of The Pops הבריטית שכל מי שהיה מישהו הופיע שם).

5. Careless Whisper

ה-שיר של מייקל - בלדה מושלמת שהפכה להמנון הסלואו של מסיבות הכיתה באייטיז. הסקסופון קורע לב, המילים של מייקל ודרך ההגשה שלהן מושלמות.

אני לא יודעת מה איתכם, הרשימה הזו עשתה לי טוב בלב לקראת השבוע הבא. ומי יודע? אולי ג'ורג' מייקל באמת יגיע לארץ מתישהו. אני מבטיחה ללכת.

שיהיה לכולנו שבוע מצויין!