Bad Blood

בעודי נוהגת היום שמעתי בגלגל"צ את הקאבר של ראיין אדמס ל-Bad Blood של טיילור סוויפט. התחושה הראשונה ששטפה אותי היתה עצב נוראי. עצב על זה שאמן מוכשר כמו אדמס, ששחרר כמה מהאלבומים המרגשים והמופלאים שקיימים באוסף שלי, מבצע את השיר המפגר הזה של טיילור סוויפט. והוא עושה את זה ברצינות תהומית, ועוד גרוע מכך, כחלק מאלבום קאבר שלם שלו לאלבום 1989 שלה. 

אדמס מול סוויפט (תמונה מפה)

אדמס תמיד היה אמן אלט-קאנטרי שפעל בשוליים היחסיים של הז'אנר הלא ממש פופולארי כשלעצמו. הוא זכה לעדנה מסחרית בארה"ב ובבריטניה ב-2001 כששחרר את האלבום המופתי Gold ומאז הוא נופל פנימה והחוצה ממצב דכאוני אחד לאחר. והוא היה גם נשוי באמצע למנדי מור, כוכבת פופ לשעבר בעצמה. גם סוויפט הגיעה מז'אנר הקאנטרי אבל מחלק שונה לגמרי שלו - הרבה יותר מיינסטרימי ומתוק. הדרך שלה ושל אדמס לא היתה יכולה להיות שונה יותר. 

וזה מרגיש כמו בעיטה בבטן שלי כמישהי שמאוד אוהבת את היצירה של אדמס בכך שהוא מצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים ולהפוך להיות רלוונטי לעיתונות מוזיקה רק כשהוא הולך בדרך הקאברים. בואו נבהיר משהו - אני לא חושבת שהקאבר הזה טוב. הוא לא מוסיף שום דבר לשיר המקורי חוץ מהקול המלנכולי של אדמס והאטת הקצב. אין פה "קטע". אין פה משהו מעבר. גם השיר המקורי הוא לא כזה משהו, הוא נשען בעיקר על ההפקה ועל הרגליים הארוכות של סוויפט וחברותיה. מה שעוד יותר מוזר לי זה שהקאבר הזה לוקח את עצמו ברצינות, כמו כל דבר שאדמס עושה, ואפילו לא מנסה להראות כמה השיר המקורי הוא ממש לא כזה משהו בלי ה"הפקה". 

ואדמס מעולם לא היה כמו סוויפט. לא היה חשוב לו אם יאהבו אותו או את מה שהוא יעשה. הוא כתב מוזיקה שהוא מאמין בה ויכול לעמוד מאחוריה. אני מניחה שמבחינת סוויפט היא גם עומדת מאחורי המוזיקה שלה, ושהיא מאוד מאמינה בה, אבל בהיגיון שלי, ראיין אדמס לא יכול לעמוד באמינות מאחורי המוזיקה של טיילור סוויפט. הדיסוננס גדול מדי. זה מרגיש כאילו סוויפט צריכה להיות חביבת הקהל. היא לא תגיד שום דבר שנוי מדי במחלוקת, היא לא תצא מדי מגבולות הקופסא מפחד שתדרוך על מוקש או תפעיל פעמון אזהרה שיגרום לאנשים לא לאהוב אותה.

ואם להיות כנים, עולם הפופ היום לא בנוי על זה שכולם יאהבו אותך? 

אדמס הוכיח כבר שהוא יכול לעשות קאבר לשיר ולגרום לזה להרגיש כאילו הוא כתב את השיר. שתי דוגמאות מצויינות הן When The Stars Go Blue, קלאסיקת קאנטרי שקיבלה מאדמס טיפול עדין ורגיש, ו-Wonderwall המיתולוגי של אואזיס. בואו נסכים שכדי לעשות קאבר לאחד השירים הכי פופולאריים שאי פעם היו דורש ביצים בגודל של בת יענה. אבל שאדמס לקח את השיר הזה ועשה אותו שלו לגמרי, בלי לפגוע במקור. הגירסא של אדמס לשיר הזה טעונה בכל כך הרבה רגש והיא מופשטת מכל הפקה מתוחכמת, עירומה ופוגעת. הקאבר הזה היה עד כדי כך טוב, עד שנואל גלאגר בכבודו ובעצמו מבצע וריאציה שלו בהופעות במסגרת ההרכב הנוכחי שלו. זה חתיכת כבוד. 

וזה מחזיר אותי לנושא לשמו התכנסנו - אם אדמס באמת היה רוצה הוא היה יכול לקחת את 1989 ולעשות ממנו קציצות. הוא היה יכול לנסוך עליו ממגע הקסם שלו ולתת לו לעוף גם בלי ההפקה הנוצצת והסינתטית משהו של סוויפט. אבל אני מניחה שבשביל זה לשירים היה צריך להיות קצת עומק, משהו שאדמס יכול היה לשחק איתו ולהתחבר אליו באמת. אבל אין, ולכן עם כל העצב שבדבר, הגירסא של אדמס לסוויפט, בעיני, היא קריוקי ולא קאבר. כנראה שזה הטוב ביותר שהוא יכול היה לעשות עם מה שהיה בפניו. 

בואו נגיד שהייתי לגמרי מעדיפה לכתוב לכם ביקורת על חומר חדש של ראין אדמס מאשר לדון בעומק (או החוסר בו) בשירים של טיילור סוויפט אבל לפעמים קורה שאני שומעת משהו שמעורר בי רגשות כל כך עזים וכל כך הרבה כעס לא מוסבר שאני פשוט חייבת לתת לו להשתחרר. וזה מה שזה. 

Top 5 - Oasis

אני חושבת שאם כבר מתחילים סדרת פוסטים שכולם עוסקים באמנים בריטיים כדאי לעשות את זה בזהירות. יש הרי כל כך הרבה אמנים מהממלכה המאוחדת ששינו את עולם המוזיקה, אז החלטתי ללכת בצורה שנראתה לי הכי טבעית - ישבתי וכתבתי לי את ההרכבים והאמנים שאני רוצה לכתוב עליהם לפי המשמעות שלהם לגבי והרגשות והזכרונות שהם מעלים בי, ולפי זה התחלתי. במהלך הכנת הרשימה הזו החלטתי גם שאני הולכת לעבוד בשיטה של ה-Top 5 שאותה כבר ראיתם בבלוג. אני חושבת שמכיוון שאי אפשר לכסות ביוגרפיה שלמה של אמן בפוסט (זאת אומרת, אפשר, אבל אפילו לי לא היתה סבלנות לקרוא...) אז אני אבחר את החמישיה שלי מכל הקטלוג של האמן/הרכב המדובר לפי מה שהם אומרים לגבי. עכשיו אחרי ההקדמה הזו, אפשר להתחיל.

אואזיס היתה ה-להקה של הניינטיז בשבילי. אם עקבתם קצת אחרי הפוסטים בבלוג אתם בטח זוכרים שכתבתי עליה כבר ואתם כבר מכירים את החיבה שלי לאחים גלאגר וחבריהם. האלבומים Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory היוו חלק בלתי נפרד מהפסקול של החיים שלי בתקופה מסויימת. בשירים שנואל גלאגר כתב היתה פשטות ועממיות שהיוו בעצם תחכום גאוני. לכן הם היו כל כך נגישים, The People's Band. הם דיברו לאנשים בגובה העיניים ונתנו להם הרגשה שהם "משלהם". הם בהתחלה היו להקת אינדי על אמת, בלי לייבל גדול מאחוריהם אבל עם הרבה דרייב להצליח ולהפוך ללהקה הגדולה ביותר בבריטניה, מין יורשים של הביטלס אם תרצו, וההשוואות לא איחרו להגיע מצד התקשורת הבריטית. ב-2009 הלהקה התפרקה, וזה היה משהו שכל מי שעקב אחרי מעללי האחרים גלאגר היה יכול לצפות - החיכוכים ביניהם הגיעו לרמת פיצוץ והפעם זה היה סופי. מאז גם נואל וגם ליאם יצאו בפרויקטי סולו משלהם עם הרכבים אחרים אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה האדירה שהיתה לאואזיס בשיאה. הם השאירו מין ואקום במוזיקה הבריטית ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה, אף להקה עוד לא הצליחה לעבור לשלב ההצלחה הזה ולמלא אותו. במקרה הזה, השלם לגמרי עולה על סך חלקיו.


1. Live Forever

המנון שמגלם בתוכו את השאיפה האולטימטיבית של הרוקנ'רול, שאם לא אתה, לפחות המוזיקה שלך תחיה לנצח. אני חושבת שזו היתה המטרה של נואל מלכתחילה - להיות גדול יותר מכל כותב שירים שהיה לפניו, להטביע את חותמו על המוזיקה הבריטית בצורה כל כך חזקה עד שבשלב מסויים הוא, והמוזיקה של אואזיס ייזוהו כמוזיקה הבריטית עצמה.

2. Wonderwall

השיר שהיווה את הרגע המכונן באלבום השני Morning Glory. זה השיר שהקפיץ את גודל קהל ה"מעריצים" של אואזיס בצורה אקספוננציאלית, אנשים שלא ידעו את Definitely Mabye התחילו ללכת להופעות ולקנות את האלבומים. אואזיס הפכו ל-household name, מלהקת אינדי בועטת לחביבי הפלייליסט ונושאי דגל הבריט-פופ להמונים. או כמו שנואל ניסח את זה

"The Squares got involved! and once Squares get involved in your music, you fucking become massive! Seriously. And Wonderwall, y'know, it's not an edgy tune, is it? I can't believe how many records it sold, it was incredible. I became a millionaire four times in one week. One week." (BBC's Seven Ages of Rock interview)

3. Don't Look Back In Anger

זה דווקא שיר שנואל לוקח את תפקיד הסולן וליאם מסתובב ברקע, משקשק תוף מרים או משהו... אבל זה הרגע שלו לזרוח - אני לא יכולה לתאר את ליאם שר את השיר הזה, הקול שלו חרוך יותר ומתאים לשירים יותר אגרסיביים או אדישים. זה אחד השירים היותר "ביטלסיים" שנואל גלאגר כתב ואפשר לראות את קריירת הסולו שלו כהמשך טבעי של השיר הזה.

4. Supersonic

נראה לי שאפשר לקרוא לזה ארס-פואטיקה כשנואל כותב על להיות מפורסם. ואני חושבת שזה רק מתאים שליאם שר את המילים כי בואו נודה, הוא היה הרוק-סטאר האמיתי בלהקה, מי שסיפק את רוב השערוריות הקשורות להתמכרויות או למכות לפפאראצי (או לאחיו). ההסתכלות של נואל על ה"מפורסמים" היא מאוד צינית, מאוד מרירה, יש פה התמרמרות על זה שאנשים חושבים שהם מכירים מישהו מפורסם מהטלוויזיה או ממה שהם קראו עליו. הם חושבים שהם מכירים אותו לפי התדמית שנבנית לו בתקשורת אבל בעצם אין להם מושג.

You make me laugh
Give me your autograph
Can I ride with you in your BMW ?
You can sail with me in my yellow submarine
You need to find out
Cause no one's gonna tell you what I'm on about

5. Morning Glory

הגיטרות בפתיחה שלו כל כך אופייניות לאואזיס, אפשר להשוות בין השיר הזה והמבנה שלו והנושא שלו לשיר My Generation של The Who. רק שהדור של האנשים שגדלו על אואזיס קצת שונה מהדור שגדל על The Who. התקופה היתה הרבה פחות תמימה ואופטימית, המוזיקת הרוק ששלטה בבריטניה התחלפה במוזיקה אלקטרונית ואיתה הגיעו גם הסמים כאסקפיזם. אני רוצה לקרוא לזה בזהירות My Generation 2.0

המילים של נואל לא היו שירה, אבל הן היו המילים הנכונות שהציבור הבריטי רצה לשמוע כשאואזיס פרצו בסערה לזירת המוזיקה הבריטית והפכו את הבריט-פופ למיינסטרים. אני באמת חושבת שבנקודת הזמן ההיא, באווירה ששררה אז בניינטיז, בגישה שלו לחיים ולמוזיקה, נואל גלאגר ואואזיס, היו קול של דור. אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה על מישהו מהאמנים שפועלים היום.

Liam Vs. Noel

לתקופה מסויימת בניינטיז אואזיס היתה הלהקה הגדולה ביותר בבריטניה והאחים גלאגר שלטו בממלכה ביד רמה. נואל היה המנוע היצירתי והמוח העיסקי וליאם היה הסולן הכריזמטי והיווה את פונקציית ה-frontman בצורה הכי טהורה של המילה. יחסי האהבה-שנאה בין האחים הניעו את הלהקה ליצור מוזיקה מופלאה אבל מלחמות האגו ביניהם לא פסקו לתוך שנות האלפיים עד שהגיע הפיצוץ הבלתי נמנע ואואזיס התפרקה בשנה שעברה.

אי אפשר לערער על ההשפעה העצומה שהיתה לאואזיס על פניה של מוזיקת הרוק הבריטית המודרנית - שני אלבומים אלמותיים, Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory קיבעו את מעמדו של נואל ככותב המלודיות העכשווי הטוב בממלכה. שמו של ליאם נקשר בהרבה יותר שערוריות והוא בהחלט מילא את תפקיד האח הפושטק לרווחת כל הצהובונים הבריטים.

לאחר ששככו רוחות המלחמה שאפיינו את התקופה האחרונה בקדנציה של אואזיס פנו נואל וליאם כל אחד לעסוק בקריירת סולו משלו. אם נסתכל על הנתונים היבשים לליאם היה הרבה יותר מה להוכיח - במשך שנים הוא הצליח לשרבב שירים ספורים פרי עטו לקטלוג של אואזיס (שנשלט ללא עוררין ע"י נואל) ובנוסף להיותו סולן מוכשר הוא היה צריך עכשיו להראות שהוא יכול להנהיג להקה על כל הנגזר מכך. נואל, מהצד השני, היה צריך להתחיל להתמודד עם סטטוס חדש של להיות בקדמת הבמה. אמנם הוא הסולן בכמה שירים של אואזיס (Don't Look Back In Anger לדוגמא) אבל להיות frontman במשרה מלאה שונה בתכלית מלהשתעשע עם זה מדי פעם.

ליאם לקח את החברים שנותרו מאואזיס עם והקים את Beady Eye - הסינגל הראשון (הלא רשמי) ששוחרר מהם לאוויר העולם היה Bring The Light עם השפעות סבנטיז ברורות ועם רקדניות בסגנון של Proud Mary של טינה ואייק טרנר. זו היתה הצהרה נועזת וחזקה מצידו, אבל הסגנון הכללי של האלבום הראשון Different Gear, Still Speeding הוא ביטלסי יותר. זה לא כל כך מפתיע בהתחשב באחד השירים הטובים שליאם כתב בתקופת אואזיס, Songbird. באופן מפתיע הקול של ליאם נשמע שונה מאשר בתקופת אואזיס - הוא צלול יותר, עם מנעד רחב יותר ולא נשמע כמו החרחור התמידי שלו (גם אם זה חרחור חינני).

נואל חיכה קצת יותר זמן, אבל בסופו של דבר יצא עם ההרכב שלו, Noel Gallagher's High Flying Birds. אחרי ששמעתי את אחד השירים הראשונים שנואל הוציא, The Death Of You And Me, המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היתה שנואל כתב את ה-Yellow Submarine שלו. השיר הזה לא מזכיר את השיר הקלאסי של הביטלס, אבל יש איזשהו feel של יצירה כל כך מושלמת מצידו של נואל ככותב מלודיות שאי אפשר לגעת בה והוא פשוט נהדר. הוא נשמע כמו משהו מוכר ומנחם. האמת, באלבום הראשון של ההרכב של נואל (שהוא Self Titled, משהו שאני לא מחבבת במיוחד) הרבה נשמע מוכר, כמו המשך טבעי של הפן הרגוע יותר של אואזיס. זה לא רע בכלל אבל זה לא מפתיע.

שני האחים צריכים לשים את האגו בצד ולהתחיל מנקודת פתיחה קצת יותר נמוכה מלהקת העל בה היו קודם לכן. יכול להיות שזה משהו טוב במידה מסויימת - אואזיס התחילו כלהקת אינדי בלייבל קטן וחרשו כל חור בבריטניה עד שהפכו להיות להקת הרוק של העם, אבל עם ההצלחה והתיאבון הם עברו ללייבל גדול והתחילו להופיע במקומות גדולים יותר וכך גם להתרחק מהקהל שלהם. המעבר למקומות קטנים יותר ולבמות קטנות יותר בפסטיבלים יכולה להביא רוח רעננה ליצירה של כל אחד מהאחים. מין חזרה למקורות ההשראה ובעיקר לרעב.

אם לשפוט לפי הרדיו הבריטי, המנצח הוא נואל - ברדיו 2 יש לנואל סינגל אחד ב-B List (שירים שלא מנוגנים הרבה בשעות האזנת השיא) ובפלייליסט של Xfm הלונדונית יש לנואל לא פחות מ-3 סינגלים (כל מה שהוא הוציא עד עכשיו). מוזר שלמרות שהמוזיקה של ליאם לא פחות טובה, הוא עדיין צריך לסבול סוג של אפליה מול אחיו, ה-Golden Boy של המוזיקה הבריטית.

אני מאוד אוהבת את מה שנואל עושה אבל אני תמיד שומרת פינה חמה לליאם, שמשחק פה את תפקיד האנדרדוג. נואל הולך על בטוח בעוד שיש לי הרגשה שליאם יכול להפתיע עם הצעדים שהוא ייקח בקריירה של Beady Eye. בנתיים אני בוחרת שלא לבחור ולראות מה כל אחד מהאחים יעשה. מי יודע, אולי הם יחליטו לעשות סולחה ולהחזיר לחיים את אואזיס.

DNA מוזיקלי

באותו אופן שהמאגר הגנטי של כל מין הוא מוגבל למספר קומבינציות עצום אך סופי, כך גם ה-DNA המוזיקלי הוא סופי, מכלל האקורדים, התווים, האפקטים והווקודרים ניתן להוציא מספר עצום, אך לא אין סופי של מנגינות. לכן זה לא ממש מקרי כשאתם שומעים איזשהו שיר והוא ממש מזכיר לכם שיר אחר שאתם מכירים. הדמיון המקרי/לא מקרי בכלל הוא אינו רק תוצאה של העתקה או "השראה" ממש חזקה, אבל אותה מנגינת בסיס יכולה לשמש בצורות שונות בשירים שונים ולהישמע שונה לחלוטין עד שבאמת מקשיבים.

דוגמאות יש בשפע, ואני לא מדברת רק על אפיזודת ליידי גאגא ומדונה (שם האמת אני שומעת דמיון קלוש מאוד, יחסית לדרמה שהתחוללה סביב זה). קחו לדוגמא את השיר Walking Away של קרייג דיוויד. השיר הזה היה חתיכת להיט כשהוא יצא, וההתחלה שלו תמיד נשמעה לי ממש מוכרת. לא ממש ידעתי לשים על זה את האצבע עד שנפל לי האסימון – היא נשמעת ממש דומה לפתיחה של One  האלמותי של U2. כמובן שקרייג דיוויד לא מתקרב אפילו לקצה הציפורן ברגל של בונו אבל זה לא מפריע לו ככל הנראה להעתיק מגדולים ממנו.

לראיה One

ו-Walking Away

עוד שיר ששאב השראה לא מבוטלת משיר קלאסי הוא Don't Look Back In Anger, אחד השירים האהובים עלי של אואזיס, שהפתיחה שלו תמיד הזכירה לי באופן מאוד מחשיד ברוחה את הפתיחה של Imagine של ג'ון לנון. אחרי הפתיחה שני השירים ממשיכים בכיוונים שונים לגמרי אבל זה לא משנה ממש לעניין ההשראה. אולי זו אפילו איזשהי קריצה של נואל גאלאגר להשוואות של אואזיס לביטלס. חסידי לנון יכולים להגיד שזה שונה לגמרי, ושאני לא מבינה מהחיים שלי, אבל מה לעשות, זה מה שאני שומעת שם – תשפטו בעצמכם...

לנון

ואואזיס

הדמיון הבא משותף לשלושה שירים, אבל המקור הוא קלאסי והכי טוב מביניהם. המקור הוא עוד שיר של U2, Even Better Than The Real Thing, והקטע המשותף לו ולשני השירים שקיבלו ממנו השראה הוא הגיטרות בהתחלה, מין קטע קצת אוריינטלי... בכל מקרה, השיר הראשון שמכיל את הגיטרה הזו הוא Same Size Feet של הסטריאופוניקס, להקה שאני מאוד אוהבת. השיר הזה הופיע ב- 1997 באלבום הראשון של הלהקה הוולשית, והגיטרות המוכרות מופיעות אחרי הבית הראשון ומלוות את השיר לכל אורכו. שיר יותר מאוחר שדומה בגיטרות באופן מחשיד לשני השירים הקודמים שהזכרתי הוא Hindu Times של אואזיס שיצא ב-2002 כסינגל מהאלבום Heathen Chemistry (שלא עשה ממש המון רעש) – גם בו יש משהו מאוד מוכר (רמז, זה לא התופים). ממש יפה לראות איך אואזיס וסטריאופוניקס לקחו את הגיטרות האלו ועשו איתם דברים שונים לגמרי מהשיר המקורי של U2 ואחד מהשני.

אז הנה המקור של U2

השיר של סטריאופוניקס מעולם לא יצא כסינגל למיטב ידיעתי, אז הבאתי קליפ עם המילים. גם משהו.

בגלל שכל הגרסאות של Hindu Times ביוטיוב דיי מחורבנות מבחינת האיכות, זו גרסת הופעה מצוינת של השיר.

שני שירים נוספים שיש ביניהם דמיון אותם הציעה לי אחותי אחרי שדיסקסתי את הפוסט הזה איתה והאמת היא שלא שמתי לב לדמיון עד שהיא ציינה את זה, הם Silvia של MiIke Snow ו"עמוק בטל" של מארינה מקסימיליאן בלומין. אני מאוד אוהבת את המוזיקה ש-Miike Snow עושים, מין פופ-רוק-אלקטרוני נחמד כזה. אני חושבת שהשיר של בלומין הוא נחמד, לא יותר מזה. מה שאני מאוד אוהבת אצלה הוא ההיגוי הנהדר של המילים, אירוני שבחורה שעלתה מרוסיה לארץ נותנת יותר כבוד לעברית מאשר אמנים שנולדו וגדלו פה. קשה יחסית לזהות את העקבות הדומים בין השירים ולכן צריך להאזין היטב למנגינה בפתיחות של שני השירים הללו. מצד שני יכול להיות שזו שמיעה סלקטיבית.

Miike Snow

מארינה מקסימיליאן בלומין

שיהיה שבוע נפלא!