אם שמתם לב, אני לא כותבת הרבה על מוזיקה ישראלית בבלוג. יכול להיות שזה נובע מסף הריגוש היחסית גבוה שלי למוזיקה ישראלית וגם מהעובדה שהרבה פעמים היא פשוט נשמעת לי מאוד קלישאתית. אבל לאחרונה, אולי בהשפעת מזג האוויר הסגרירי שהתחיל להבליח, אני מוצאת את עצמי מצליחה לא להתעצבן על גלגל"צ. יתרה מכך, אפילו מצאתי כמה שירים שממש אהבתי. עד כדי כך שאני ארצה לכתוב עליהם, וזה משהו שכמעט ובכלל לא קורה לי.
אני חושבת שמה שגרם לי לרצות לכתוב דווקא על שלושת השירים הבאים זו קודם כל האווירה המלנכולית המקסימה ואחר כך שילוב של מילים ישירות וכנות שנראות אמיתיות להחריד בתוך בליל הזיוף שאפשר לזהות מקילומטרים אצל אמנים אחרים. שלושתם עשו לי את הדבר הזה שאני לא יכולה להגדיר אחרת מאשר קוועץ' בלב. פיוטי, אני יודעת.
אריק ברמן - גרביטציה
מבין יוצאי רימון ששטפו את הרדיו לפני כמה שנים אריק ברמן היה החביב עלי. לא היה לו קול גדול כמו של מירי מסיקה אבל גם לא היה לו את הפאתוס והדרמה המוגזמים שלה. וברור שיכולת הכתיבה שלו היא מושחזת ומהוקצעת בשנות אור מזו של קרן פלס. הוא כתב על החיים שלו, כמו שאמן רעב צריך לכתוב. זה לא שהתחברתי יותר מדי לדמות הזיין התל אביבי הרגיש והמבולבל שהוא יצר לו, אבל הוא העביר את הלך הרוח של החיים של רווק צעיר באותה תקופה בחיים שלו בצורה מאוד אותנטית.
בשיר החדש שלו, ברמן מראה התפתחות, גם אמנותית וגם בתוכן - קודם כל הוא שר. והוא שר ממש יפה, והמילים קטנות ועצובות, משדרות כמיהה להתיישב, לא להיות לבד. זו חתיכת התקדמות, אבל כזו שנצפה ממנה ממישהו שמתבגר ונלחם בשדים שלו. ההפקה של הקולקטיב תורמת לא מעט לשיר, שמתחיל שקט אבל הולך ונבנה עד לשיא בערך בתחילת הדקה השלישית של השיר. כמה כוח ויופי יכול לתת עיבוד מוזיקלי טוב.
רז שמואלי - אף אחד
הסלידה הבסיסית שלי מתוכניות ריאליטי מוזיקליות בארץ כבר קיבלה פה כמה פוסטים זועמים/מיואשים אבל אפילו שהיא יוצאת The Voice אני מצליחה להקשיב לרז שמואלי בצורה כמעט אובייקטיבית. אי אפשר להתחמק מהתווית ששמה עלייך תוכנית טלוויזיה כזו, תמיד יזכרו אותך כ"זה מהטלוויזיה" אם הגעת לשלב מספיק מתקדם, ושמואלי הגיעה לגמר, והפסידה. התוכנית נתנה לה במה ומקפצה לעולם המוזיקה כזמרת-יוצרת עצמאית וחובת ההוכחה היתה רק עליה. בהתאם להיסטוריה (שרק חוזרת על עצמה), שמואלי עושה היום מוזיקה הרבה יותר מעניינת ומורכבת, בעיני, מאשר הזוכה במקום הראשון באותה עונה, קטלין ריטר.
הקול של שמואלי מאוד עמוק ונקי, נשמע בוגר הרבה יותר משנותיה, והשיר עצמו משקף בדידות אמיתית, מקום שהיא כנראה היתה בו אחרי שכל הפלאשים הנוצצים מגמר The Voice כבו. זה לא נשמע "לבד" שנכתב רק כדי למכור רגש מזויף. נראה ששמואלי, ככל הנראה בעידוד המנטור שלה, אביב גפן, מנסה לבנות את עצמה כמוזיקאית רצינית (בדומה לגיא ויהל שהשתתפו באותה עונה וזוכים להשמעות לא מבוטלות ברדיו הפופולארי) ועל זה מגיע לה הרבה כבוד.
מיקיאגי - לא כל אחד יכול
על פניו מיקיאגי נשאר אי שם בניינטיז מבחינת הפקה מוזיקלית - הגיטרה הספרדית, קולות הרקע הדרמטיים והעיבוד הכללי אומר "אני לא מעכשיו". אבל למען השם, זה שיר חדש של מיקיאגי! יש לי פינה מאוד חמה אליו בלב מאז ימי "נוער שוליים" והקול הדק והעדין שלו עדיין מקסים אותי. אני פשוט מוכנה לסלוח על כל דבר שאולי היה גורם לי לקרוע לגזרים שירים אחרים רק בגלל שאני יכולה להניח כמה אומץ נדרש לו להוציא שיר חדש לרדיו אחרי כל כך הרבה שנים של דממת אלחוט רדיופונית. מיקיאגי שופך את הנפש שלו לתוך השיר הזה ושום דבר אחר כבר לא משנה.
אני חושבת שמה שגרם לי לרצות לכתוב דווקא על שלושת השירים הבאים זו קודם כל האווירה המלנכולית המקסימה ואחר כך שילוב של מילים ישירות וכנות שנראות אמיתיות להחריד בתוך בליל הזיוף שאפשר לזהות מקילומטרים אצל אמנים אחרים. שלושתם עשו לי את הדבר הזה שאני לא יכולה להגדיר אחרת מאשר קוועץ' בלב. פיוטי, אני יודעת.
אריק ברמן - גרביטציה
מבין יוצאי רימון ששטפו את הרדיו לפני כמה שנים אריק ברמן היה החביב עלי. לא היה לו קול גדול כמו של מירי מסיקה אבל גם לא היה לו את הפאתוס והדרמה המוגזמים שלה. וברור שיכולת הכתיבה שלו היא מושחזת ומהוקצעת בשנות אור מזו של קרן פלס. הוא כתב על החיים שלו, כמו שאמן רעב צריך לכתוב. זה לא שהתחברתי יותר מדי לדמות הזיין התל אביבי הרגיש והמבולבל שהוא יצר לו, אבל הוא העביר את הלך הרוח של החיים של רווק צעיר באותה תקופה בחיים שלו בצורה מאוד אותנטית.
בשיר החדש שלו, ברמן מראה התפתחות, גם אמנותית וגם בתוכן - קודם כל הוא שר. והוא שר ממש יפה, והמילים קטנות ועצובות, משדרות כמיהה להתיישב, לא להיות לבד. זו חתיכת התקדמות, אבל כזו שנצפה ממנה ממישהו שמתבגר ונלחם בשדים שלו. ההפקה של הקולקטיב תורמת לא מעט לשיר, שמתחיל שקט אבל הולך ונבנה עד לשיא בערך בתחילת הדקה השלישית של השיר. כמה כוח ויופי יכול לתת עיבוד מוזיקלי טוב.
רז שמואלי - אף אחד
הסלידה הבסיסית שלי מתוכניות ריאליטי מוזיקליות בארץ כבר קיבלה פה כמה פוסטים זועמים/מיואשים אבל אפילו שהיא יוצאת The Voice אני מצליחה להקשיב לרז שמואלי בצורה כמעט אובייקטיבית. אי אפשר להתחמק מהתווית ששמה עלייך תוכנית טלוויזיה כזו, תמיד יזכרו אותך כ"זה מהטלוויזיה" אם הגעת לשלב מספיק מתקדם, ושמואלי הגיעה לגמר, והפסידה. התוכנית נתנה לה במה ומקפצה לעולם המוזיקה כזמרת-יוצרת עצמאית וחובת ההוכחה היתה רק עליה. בהתאם להיסטוריה (שרק חוזרת על עצמה), שמואלי עושה היום מוזיקה הרבה יותר מעניינת ומורכבת, בעיני, מאשר הזוכה במקום הראשון באותה עונה, קטלין ריטר.
הקול של שמואלי מאוד עמוק ונקי, נשמע בוגר הרבה יותר משנותיה, והשיר עצמו משקף בדידות אמיתית, מקום שהיא כנראה היתה בו אחרי שכל הפלאשים הנוצצים מגמר The Voice כבו. זה לא נשמע "לבד" שנכתב רק כדי למכור רגש מזויף. נראה ששמואלי, ככל הנראה בעידוד המנטור שלה, אביב גפן, מנסה לבנות את עצמה כמוזיקאית רצינית (בדומה לגיא ויהל שהשתתפו באותה עונה וזוכים להשמעות לא מבוטלות ברדיו הפופולארי) ועל זה מגיע לה הרבה כבוד.
מיקיאגי - לא כל אחד יכול
על פניו מיקיאגי נשאר אי שם בניינטיז מבחינת הפקה מוזיקלית - הגיטרה הספרדית, קולות הרקע הדרמטיים והעיבוד הכללי אומר "אני לא מעכשיו". אבל למען השם, זה שיר חדש של מיקיאגי! יש לי פינה מאוד חמה אליו בלב מאז ימי "נוער שוליים" והקול הדק והעדין שלו עדיין מקסים אותי. אני פשוט מוכנה לסלוח על כל דבר שאולי היה גורם לי לקרוע לגזרים שירים אחרים רק בגלל שאני יכולה להניח כמה אומץ נדרש לו להוציא שיר חדש לרדיו אחרי כל כך הרבה שנים של דממת אלחוט רדיופונית. מיקיאגי שופך את הנפש שלו לתוך השיר הזה ושום דבר אחר כבר לא משנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה