אני זוכרת שהיתה תקופה בה עבדתי בחנות דיסקים (עצמאית כמובן) והיה אז טרנד בו כל כמה חודשים משתחרר דיסק אוסף בסגנון אחר - פעם זה היה סמבה, פעם אחרת זה היה קובאני או רומנטיקה לטינית והיתה פעם אחת שזה היה אוסף צרפתי. אני זוכרת שמעבר לכל אוסף אחר שיצא אז, זה היה האוסף הכי נמכר, או לפחות זה שאני מכרתי הכי הרבה ממנו. מוזיקה צרפתית "קלאסית" - השאנסונים - אהובה מאוד בארץ, והמעמד שלה כחביבה על קהל (בדר"כ ההורים שלנו) מתקבע בעזרת תוכניות רדיו דוגמת "מתוק מאז" של דן כנר, או "רגעי קסם" בעריכתה של עליזה דיסטניק המיתולוגית ומככבים בזיכרון הקולקטיבי של רוב האנשים בשנות העשרים-שלושים שלהם. שמות כמו איב מונטן, ז'ק ברל, סרג' גינזבורג ואדית פיאף הם ההגדרה למוזיקה צרפתית שהיתה פופולארית בארץ בשנות ה-60 של המאה הקודמת (מוזר לי אפילו לכתוב את זה!) והם נתנו נופך צרפתי למוזיקה בארץ באותה התקופה, וגרמו לאמנים מצליחים בארץ לנסות את מזלם להצלחה מעבר לים דווקא בצרפת (המצליח שבהם הוא מייק ברנט).
בתחילת שנות ה-2000 המוזיקה הצרפתית התחבבה על האוזן הישראלית בגרסתה המודרנית עם עליית הפופולאריות של קרן אן (Keren Ann) באלבומה הראשון La Biographie De Luka Philipsen. הוא היה שקט, עדין, מתקתק, כמעט שאנסון מודרני, מה שהפך אותו לחביב העורכים המוזיקליים ועזר לפופולאריות הגואה שלו. באותה התקופה יצאו עוד כמה אלבומים של "הגל החדש" של הזמרים הצרפתיים של רוק-פופ רך ואווירתי אליהם נחשפתי הודות ליעל מהתרגומיה, ביניהם בנג'מין ביולה (Benjamin Biolay) ואחותו קורלי קלמנט (Coralie Clément) ומאוחר יותר שרלוט גינזבורג והגברת הראשונה לשעבר קרלה ברוני. מביניהם אני אוהבת במיוחד את ביולה, וזה בגלל האווירה האפלה יותר של המוזיקה שלו (שנוטה יותר לרוק) וקול הקטיפה המהפנט שלו. אודה בגאון שאין לי מושג על מה הוא שר חוץ ממילה פה ושם שאני מבינה עם הצרפתית הבסיסית-מדי שלי אבל כמו שכבר ראיתם פה, זה שאני לא מבינה את מה שאומרים בשיר לא ימנע ממני לאהוב אותו. במיוחד אם יש בו כינורות דרמטיים.
אז כדי ליצור מסורת פה בבלוג (אתם מוזמנים לקרוא את פוסט המוזיקה האיטלקית שלי מהשנה שעברה), כל פעם כשיוצאים לטייל איפשהו בחו"ל, אני סופגת גם מוזיקה מהרדיו המקומי. הפעם היעד היה דרום צרפת לשבוע, מה שאומר הרבה עיירות ימי-ביניימיות וחופים צלולים. כחלק מהגאווה הצרפתית יש המון מוזיקה מקומית בתחנות הרדיו הגדולות (RTL2 ו-Virgin Radio), אבל יש גם הרבה אנגלית, וחוץ מהלהיטים המתבקשים (ריהאנה, מישהו?) יש גם הרבה אינדי פופ-רוק כמו שאני אוהבת. אבל הפוסט הזה יתמקד במוזיקה שמתנגנת עכשיו ברדיו הצרפתי, ויש שם יופי של דברים.
M - Mojo
רוק רקיד וקליל שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי. M הוא שם הבמה, סוג של אלטר אגו, שאימץ לעצמו זמר הרוק הצרפתי Matthieu Chedid. אה, והקליפ שלו מצחיק אותי מאוד.
Joyce Jonathan - Ça Ira
שיר מתוק כמו מקרון, או סוכריה על מקל, מה שעושה לכם את זה. פופ חמדמוד במשקל נוצה, שעושה הרגשה טובה ומושלם לנהיגה.
SAULE Feat. Charlie Winston - Dusty Men
שיר שמזכיר יותר קאנטרי מאשר שאנסון - הוא מושר חציו באנגלית וחצי בצרפתית (אופייני להרבה שירים צרפתיים ששמענו, בעיקר אצל אמנים שמנסים לפנות לשוק הגלובאלי) ויש לו גרוב דרומי מגניב ופזמון נהדר שנדבק לראש.
אני חייבת לסיים בשיר הזה, אמנם לא צרפתי, אבל הוא התנגן בממוצע אחת לשעתיים ברדיו הצרפתי והוא נהדר - Little Talks של הלהקה האיסלנדית Of Monsters And Men. השיר מתבסס על מין דו-שיח בין שני הווקאליסטית בלהקה, בחור ובחורה, והוא מצליח לדבר על מוות ואובדן בצורה מאוד מעודדת ומרוממת. הלוואי ויתחילו לנגן אותו גם ברדיו הישראלי, הוא מאוד משמח אותי.
אה, ולחובה המתבקשת - אלן דלון.
בתחילת שנות ה-2000 המוזיקה הצרפתית התחבבה על האוזן הישראלית בגרסתה המודרנית עם עליית הפופולאריות של קרן אן (Keren Ann) באלבומה הראשון La Biographie De Luka Philipsen. הוא היה שקט, עדין, מתקתק, כמעט שאנסון מודרני, מה שהפך אותו לחביב העורכים המוזיקליים ועזר לפופולאריות הגואה שלו. באותה התקופה יצאו עוד כמה אלבומים של "הגל החדש" של הזמרים הצרפתיים של רוק-פופ רך ואווירתי אליהם נחשפתי הודות ליעל מהתרגומיה, ביניהם בנג'מין ביולה (Benjamin Biolay) ואחותו קורלי קלמנט (Coralie Clément) ומאוחר יותר שרלוט גינזבורג והגברת הראשונה לשעבר קרלה ברוני. מביניהם אני אוהבת במיוחד את ביולה, וזה בגלל האווירה האפלה יותר של המוזיקה שלו (שנוטה יותר לרוק) וקול הקטיפה המהפנט שלו. אודה בגאון שאין לי מושג על מה הוא שר חוץ ממילה פה ושם שאני מבינה עם הצרפתית הבסיסית-מדי שלי אבל כמו שכבר ראיתם פה, זה שאני לא מבינה את מה שאומרים בשיר לא ימנע ממני לאהוב אותו. במיוחד אם יש בו כינורות דרמטיים.
אז כדי ליצור מסורת פה בבלוג (אתם מוזמנים לקרוא את פוסט המוזיקה האיטלקית שלי מהשנה שעברה), כל פעם כשיוצאים לטייל איפשהו בחו"ל, אני סופגת גם מוזיקה מהרדיו המקומי. הפעם היעד היה דרום צרפת לשבוע, מה שאומר הרבה עיירות ימי-ביניימיות וחופים צלולים. כחלק מהגאווה הצרפתית יש המון מוזיקה מקומית בתחנות הרדיו הגדולות (RTL2 ו-Virgin Radio), אבל יש גם הרבה אנגלית, וחוץ מהלהיטים המתבקשים (ריהאנה, מישהו?) יש גם הרבה אינדי פופ-רוק כמו שאני אוהבת. אבל הפוסט הזה יתמקד במוזיקה שמתנגנת עכשיו ברדיו הצרפתי, ויש שם יופי של דברים.
M - Mojo
רוק רקיד וקליל שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי. M הוא שם הבמה, סוג של אלטר אגו, שאימץ לעצמו זמר הרוק הצרפתי Matthieu Chedid. אה, והקליפ שלו מצחיק אותי מאוד.
Joyce Jonathan - Ça Ira
שיר מתוק כמו מקרון, או סוכריה על מקל, מה שעושה לכם את זה. פופ חמדמוד במשקל נוצה, שעושה הרגשה טובה ומושלם לנהיגה.
SAULE Feat. Charlie Winston - Dusty Men
שיר שמזכיר יותר קאנטרי מאשר שאנסון - הוא מושר חציו באנגלית וחצי בצרפתית (אופייני להרבה שירים צרפתיים ששמענו, בעיקר אצל אמנים שמנסים לפנות לשוק הגלובאלי) ויש לו גרוב דרומי מגניב ופזמון נהדר שנדבק לראש.
אני חייבת לסיים בשיר הזה, אמנם לא צרפתי, אבל הוא התנגן בממוצע אחת לשעתיים ברדיו הצרפתי והוא נהדר - Little Talks של הלהקה האיסלנדית Of Monsters And Men. השיר מתבסס על מין דו-שיח בין שני הווקאליסטית בלהקה, בחור ובחורה, והוא מצליח לדבר על מוות ואובדן בצורה מאוד מעודדת ומרוממת. הלוואי ויתחילו לנגן אותו גם ברדיו הישראלי, הוא מאוד משמח אותי.
אה, ולחובה המתבקשת - אלן דלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה