התקופה היתה אמצע שנות ה-90 ו-No Doubt היו הלהקה הכי לוהטת שיצאה מקליפורניה. הם התהדרו בסולנית מגניבה כל כך שזה היה כמעט לא חוקי, גוון סטפאני. המוזיקה שלהם התבססה על פיוז'ן של פאנק-רוק עם סקא ופופ, שילוב ביזארי לכל הדעות אבל זה עבד ובגדול. אלבום הפריצה של הלהקה Tragic Kingdom שנכתב בהשראת הפרידה של סטפאני מגיטריסט הלהקה היווה (ועדיין מהווה) בעיני את אחד מאלבומי הפרידה ושברון הלב הכי מקפיצים.
אז למה העברתי אתכם עכשיו את שיעור ההיסטוריה הזה? כי הלהקה החליטה שהם מתאחדים אחרי 11 שנות פסק-זמן ומוציאים אלבום חדש. עכשיו, האלבום Tragic Kingdom לא היה היחיד של הלהקה, היו אחריו לפחות עוד שלושה שאני זוכרת, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הצלחת האלבום הזה ואת הבשורה המוזיקלית המרעננת שהוא הביא איתו. שלא לדבר על המגה-סופר-אולטרה-להיט Don't Speak, בלדת רוק שעומדת היטב במבחן הזמן ועד היום אפשר לשמוע אותה מתנגנת בתחנות הרדיו השונות.
גוון סטפאני לא ממש צריכה את האיחוד הזה מבחינה מסחרית - מאז היציאה לפסק הזמן של הלהקה היא הפכה לאימפריה של אישה אחת ובראה את עצמה מחדש ככוכבת פופ עם סטייל ייחודי ומוקפד, גם כשהוא מטורף. בנוסף, היא השיקה קו אופנה וקוסמטיקה (Harajuku Lovers) שמהווה המשך ישיר לטרנד ההרג'וקו שהיא התחילה באלבום הסולו הראשון שלה.
לדעתי האיחוד הזה נעשה כי חברי הלהקה, ובפרט סטפאני פשוט מתגעגעים. הלהקה הזו לא סונתזה במשרדים של איזשהי חברת תקליטים גדולה, מדובר בכמה חבר'ה מקליפורניה שפשוט רצו לעשות מוזיקה יחד וככה זה נשאר, גם אחרי שנים בנפרד. אני חושבת שזה גם מחזיר את סטפאני לעצמה, למי שהיא היתה לפני בנות ההרג'וקו - טום בוי שמנצחת את הבנים במשחקים שלהם, ומשתוללת על הבמה.
האמת היא ששמעתי את הסינגל הראשון שהם הוציאו מהאלבום החדש, Push and Shove ולא נפלתי. נכון, יש לשיר Settle Down גרוב נכון שגורם לך לנענע את הראש אבל כל האווירה מרגישה קצת יותר מדי תקועה בימי הזוהר של הלהקה בניינטיז. כאילו זה כבר לא מתאים. ההוכחה הכי טובה לזה היא שאפילו גוון סטפאני שהחליטה לעשות במפתיע הומאז' לימי הגופיות והדגמ"ח-טריינינג נראית שהיא מרגישה קצת לא בנוח.
אבל הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, Looking Hot, הוא הסוכרייה האמיתית לה חיכיתי. זה שיר פופ-רוק כתוב לעילא, שמלווה בקליפ בו העלילה סובבת את מאבק הילידים האמריקאים בכובשים הלבנים. הקליפ כבר הספיק ליצור תרעומת רבה בחוגי ילידים אמריקאים על כך שאופן הצגתו של המיעוט הזה הוא פוגעני. הלהקה באקט של רצון טוב פרסמה התנצלות ומשכה את הקליפ משידור, לכן הגרסא שאני מביאה לכם היא הופעה באקס פקטור הבריטי, שהיא תחליף דיי טוב. החלק הכי כייפי בשיר הזה היא הבלחת הסקא הגאונית בערך במחציתו ומהווה אתנחתא מצויינת בה סטפאני מוכיחה שהיא לא איבדה אף לא חלקיק מה-swag והאטיטוד שתמיד היו לה. בשלוש מילים - איזה שיר כייפי.
ואיכשהו שוב אני מגיעה להתבגרות בכבוד. ואין להקה שעשתה קאמבק לאחרונה והשתבחה עם השנים יותר מאשר No Doubt. זה לא שהם עושים עדיין את אותה מוזיקה בדיוק, זו התפתחות טבעית של הז'אנר שלהם שמתאימה לגילם ולמעמדם, ועדיין מצליחה להיות ממש טובה.
אז למה העברתי אתכם עכשיו את שיעור ההיסטוריה הזה? כי הלהקה החליטה שהם מתאחדים אחרי 11 שנות פסק-זמן ומוציאים אלבום חדש. עכשיו, האלבום Tragic Kingdom לא היה היחיד של הלהקה, היו אחריו לפחות עוד שלושה שאני זוכרת, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הצלחת האלבום הזה ואת הבשורה המוזיקלית המרעננת שהוא הביא איתו. שלא לדבר על המגה-סופר-אולטרה-להיט Don't Speak, בלדת רוק שעומדת היטב במבחן הזמן ועד היום אפשר לשמוע אותה מתנגנת בתחנות הרדיו השונות.
 |
| No Doubt, מודל 2012 |
גוון סטפאני לא ממש צריכה את האיחוד הזה מבחינה מסחרית - מאז היציאה לפסק הזמן של הלהקה היא הפכה לאימפריה של אישה אחת ובראה את עצמה מחדש ככוכבת פופ עם סטייל ייחודי ומוקפד, גם כשהוא מטורף. בנוסף, היא השיקה קו אופנה וקוסמטיקה (Harajuku Lovers) שמהווה המשך ישיר לטרנד ההרג'וקו שהיא התחילה באלבום הסולו הראשון שלה.
לדעתי האיחוד הזה נעשה כי חברי הלהקה, ובפרט סטפאני פשוט מתגעגעים. הלהקה הזו לא סונתזה במשרדים של איזשהי חברת תקליטים גדולה, מדובר בכמה חבר'ה מקליפורניה שפשוט רצו לעשות מוזיקה יחד וככה זה נשאר, גם אחרי שנים בנפרד. אני חושבת שזה גם מחזיר את סטפאני לעצמה, למי שהיא היתה לפני בנות ההרג'וקו - טום בוי שמנצחת את הבנים במשחקים שלהם, ומשתוללת על הבמה.
האמת היא ששמעתי את הסינגל הראשון שהם הוציאו מהאלבום החדש, Push and Shove ולא נפלתי. נכון, יש לשיר Settle Down גרוב נכון שגורם לך לנענע את הראש אבל כל האווירה מרגישה קצת יותר מדי תקועה בימי הזוהר של הלהקה בניינטיז. כאילו זה כבר לא מתאים. ההוכחה הכי טובה לזה היא שאפילו גוון סטפאני שהחליטה לעשות במפתיע הומאז' לימי הגופיות והדגמ"ח-טריינינג נראית שהיא מרגישה קצת לא בנוח.
אבל הסינגל השני ששוחרר מהאלבום, Looking Hot, הוא הסוכרייה האמיתית לה חיכיתי. זה שיר פופ-רוק כתוב לעילא, שמלווה בקליפ בו העלילה סובבת את מאבק הילידים האמריקאים בכובשים הלבנים. הקליפ כבר הספיק ליצור תרעומת רבה בחוגי ילידים אמריקאים על כך שאופן הצגתו של המיעוט הזה הוא פוגעני. הלהקה באקט של רצון טוב פרסמה התנצלות ומשכה את הקליפ משידור, לכן הגרסא שאני מביאה לכם היא הופעה באקס פקטור הבריטי, שהיא תחליף דיי טוב. החלק הכי כייפי בשיר הזה היא הבלחת הסקא הגאונית בערך במחציתו ומהווה אתנחתא מצויינת בה סטפאני מוכיחה שהיא לא איבדה אף לא חלקיק מה-swag והאטיטוד שתמיד היו לה. בשלוש מילים - איזה שיר כייפי.
ואיכשהו שוב אני מגיעה להתבגרות בכבוד. ואין להקה שעשתה קאמבק לאחרונה והשתבחה עם השנים יותר מאשר No Doubt. זה לא שהם עושים עדיין את אותה מוזיקה בדיוק, זו התפתחות טבעית של הז'אנר שלהם שמתאימה לגילם ולמעמדם, ועדיין מצליחה להיות ממש טובה.
באמצע שנות התשעים די טחנתי את Tragic Kingdom, ואני חייבת לומר שלא נפלתי מהשירים החדשים שלהם, או לפחות מהעיבודים החדשים. הכול נשמע מסונתז ומושלם מדי. אולי אני צריכה לשמוע קטעים מהופעות. (כנ"ל לגבי אלאניס)
השבמחקגם אני טחנתי את האלבום הזה ואני חושבת שגם אז הם נשמעו דיי מעובדים אבל בגלל שזה היה חדש ומרגש וגם קצת יותר רוק לא ממש התייחסנו לזה. אבל אז גם היינו פחות ביקורתיים... על אלאניס אני מסכימה לגמרי.
השבמחק