יום שבת, 24 בנובמבר 2012

אסקפיזם זה השחור החדש

השבוע החולף החזיק אותי במצב של חרדה קיומית, טילים ופצצות ופחד oh my. רוב הימים הסתכמו בלנסות להתחמק כמה שאפשר מחדשות, חוץ מגיחות קצרות באינטרנט ולשמוע את השדרנים בגלגל"צ עולים על השידור ומודיעים על אזעקה במקום כלשהו. אני צריכה מוזיקה סביבי בעבודה, וגלגל"צ היא פשרה טובה שלא תגרום לכך שיזרקו עלי דברים. ולשמוע בימים האלו בגלגל"צ מוזיקה שנבחרה ע"י אנשי הדרום (אגב, שאפו, היו שם כמה בחירות מצויינות) ובאמצע לשמוע את השדרן/ית עולים לשידור ומדווחים על אזעקה היה (להבדיל) בשבילי כמו לשמוע את הקריין ברדיו מקריא שמות של חללים במלחמה.

אז עדיין מפתיע שהייתי בחרדה? לא ממש. דרך ההתמודדות הכי טובה שלי עם חרדה ומחשבות על סוף העולם היא אסקפיזם טהור, לרוקן את המוח מכל מה שמזמזם שם ואומר לי שהכול יהיה גרוע יותר ולהפוך את עצמי ליישות אופטימית יותר, אפילו אם לרגעים ספורים בלבד בתוך הבלאגן. אני חושבת שזו דרך לגיטימית לחלוטין להתמודד עם המצב.

אז לאחרונה הדבר שהיה הכי יעיל בלעזור לי להגיע למצב airhead הוא השיר Gangnam Style של הסנסציה הקוריאנית PSY (מבוטא סיי, אבל דרך הכתיבה של השם מזכיר לי מרצה באוניברסיטה שקרא לאות היוונית פסיי "קלשונו של השטן", וזו היתה אבחנה מדוייקת בהקשר של הקורס...). השיר הזה משמח אותי וגורם לי לשכוח מכל דבר שמטריד אותי לארבע דקות (ולעוד כמה שעות אחרי ביחס ישר לפוטנציאל הוויראלי שלו). הדבר הקשה ביותר הוא לא לפזז עם השיר בזמן שאני עובדת, אבל בנתיים אני עומדת בפיתוי דיי טוב.

בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הייתי סקפטית לגבי כמה הוא מדבר אלי. כן, הקליפ מאוד שיעשע אותי אבל פטרתי אותו בתור עוד פסאודו-קומיקאי-זמר שמנסה ליצור פסאודו-הייפ. בסופו של דבר השיר והקליפ שמלווה אותו נהיו היסטריים. פתאום כשהשיר הזה מושמע באירועים או מסיבות כולם מתחילים להצליב את הידיים ולקפוץ כאילו זה המקרנה החדש.

PSY רוכב בעוז אל עבר השקיעה (תמונה מפה)

אני לגמרי יכולה להבין את ההייפ האמיתי לגמרי שנוצר סביב התופעה הזו, יש פה משהו מאוד זר מצד אחד ומאוד מוכר מהצד השני - יש פה ביטים אלקטרוניים ודאנס-פופ ניינטיזי מובהק בעיבוד מוזיקלי נהדר שזורם כל כך טוב עד שהוא כמעט מרים אותך מהכיסא וגורם לך לזוז. עם זאת הקוריאנית מתיישבת מאוד מוזר באוזן כי היא כל כך זרה לרובנו ונשמעת מאוד שבורה ולא נעימה ומתגלגלת (כמו איטלקית או ספרדית, לדוגמא). כמו כן, החלק הויזואלי של השיר בדמותו של הקליפ כל כך גרוטסקי ומוקצן שאפילו ליידי גאגא נראית רצינית להחריד מולו. וזה מה שעוזר לנו להתעלם מכל מה שנשמע לנו זר ולא קליט ולהתייחס לזה, בהשפעת המוזיקה, כמשהו מקסים. מין חוסר מודעות שהוא הכי מודע לעצמו (אם זה נשמע הגיוני...). המוזיקה היא זו שעוזרת לנו לטבוע בכל הפאן הזה ולשכוח מכל מה שמסביב.

מה שנתן את חותמת האישור הסופית להיסטריה סביב PSY היא ההופעה בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית שהתקיים לא מזמן. האמן הדרום-קוריאני שהגשים את החלום האמריקאי עלה לבמה עם כל הרצינות התהומית איתה הוא מופיע לצד הפאן המופגן שהמוזיקה מקרינה ונתן הופעה נאמנה לרוח הריקודים בקליפ שהרימה על הרגליים אולם מלא כוכבים הוליוודיים. והדובדבן על הקצפת היה הצטרפותו של MC האמר (!!) שנשלף מהנפטלין והופיע עם PSY בסשן ריקודים כאילו האייטיז עדיין כאן.


יש לי תחושה ש-PSY יצטרף לפנתיאון ה-one hit wonders, וזה בסדר, כי יש אמנים שמקומם שם. לפרוץ לשוק העולמי, והאמריקאי (הקשה אפילו יותר), ולהוציא להיט מטורף שייעלם כלעומת שבא. בנתיים הוא משמש לי נוגד חרדה אסקפיסטי ובשבילי זה לגמרי מספיק.

2 תגובות: