אני כבר לא ממש שומעת רדיו, הוא נמצא שם בעיקר כמוזיקת רקע (בדר"כ בגלגל"צ, כברירת מחדל). כדי לשמוע מוזיקה בין לבין יש את האייפוד. אין פרסומות, אין חסויות, אין שדרנית עם קול מלחשש שמודיעה על עומסי תנועה באיילון או שדרן מת'להב שנכנס ומדבר לפני שהשיר נגמר (טראומת ילדות כשהייתי מקליטה שירים מהרדיו).
ביום שישי האחרון בנהיגה לתל אביב בשעת צהריים נמאס לי לחלוטין ממה ששמעתי בגלגל"צ ובצעד לא אופייני לי העברתי ל-88FM. ככלל, אני יודעת שיש שעות שבהן יש מוזיקה ממש טובה בתחנה הזו אבל עוד לא יצא לי ליפול אפילו על אחת מהן עד אז. משום מה כל פעם שהעברתי ל-88FM לפני כן מצאתי את עצמי מול תוכנית בלוז/ג'אז, שהן quite frankly לא כוס התה שלי. לכן הייתי מאוד מופתעת למצוא את עצמי לאחר 10 דקות של האזנה מרותקת לגמרי (כמובן תוך תשומת לב לכביש) לתוכנית שהפלא ופלא לא כללה רק מוזיקה אלא גם דיבורים (shock!) – טל השילוני, שדרנית רדיו מהז'אנר המלחשש אך האינטליגנטי מארחת את שלום גד (איש פונץ' לשעבר, אחיו של אביב גדג' מלהקת אלג'יר). ריתק אותי לשמוע את גד מדבר על המוזיקה שהוא אוהב, ולהזדהות עם דברים עליהם הוא מדבר. אומר מראש – אני לא מכירה ממש את יצירתו של גד, פה ושם פונץ' בקטנה אבל לא יותר מדי, אבל האהבה שנשפכת מהקול שלו כשהוא מדבר על מוזיקה היא משהו שאני בהחלט מכירה.
להאזנה להקלטה של התוכנית (כדי להגיע לתוכנית במערכת המנוונת של רשות השידור, תבחרו תוכניות ב-ט', זו התוכנית היחידה שם). תהנו.
להאזנה להקלטה של התוכנית (כדי להגיע לתוכנית במערכת המנוונת של רשות השידור, תבחרו תוכניות ב-ט', זו התוכנית היחידה שם). תהנו.
כמה עקרונות שעלו בשיחה של שילוני וגד שגם אני סוג של עובדת על פיהם במוזיקה שאני שומעת:
Keep it simple – מוזיקה צריכה להיות פשוטה, במיוחד בתקופה הנוכחית שהאצבע על ה-next מאוד מהירה. גד טוען שהוא, ככל הנראה מתוך עצלנות, אוהב שירים קצרים ומהירים. זה לא שהוא לא מכיר בשירים מתפתלים פסיכדליים או ארוכים לשם האורך אבל תהיה לאדם הפשוט פחות סבלנות אליהם.
חוק 10 השניות – בדר"כ לוקח לנו 10 שניות של האזנה לדעת אם אנחנו אוהבים את השיר שאנחנו שומעים, או לא. ככה אני עובדת כשאני שומעת דיסקים חדשים – שמיעה של 10-20 שניות מכל שיר כדי לתת לי את הידיעה אם אני אוהבת או לא אוהבת את השיר. קורה לעיתים נדירות שאני מנסה לתת עוד צ'אנס לאלבומים שלא התחברתי אליהם בשמיעה ראשונה. בינתיים השיטה הזו לא הכשילה אותי.
כולנו ילדי מיינסטרים – ולא בדיוק כמו שזה נשמע... שלום גד אמר שהוא אוהב מאוד מיינסטרים, כל עוד הוא אינטליגנטי, שלא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, משום שהמכנה המשותף הוא לאו דווקא כל כך נמוך. הוא אוהב את מה שהיה מיינסטרים, בתקופה שהוא היה פופולארי – רוק מהסיקסטיז, גאראז' מהניינטיז. אני מסכימה עם הנקודה הזו אבל הייתי רוצה לשכלל אותה קצת - גם אם אהבת את המוזיקה הכי אזוטרית ואקספרימנטלית בכל תקופה בחיים שלך מצאת לך אנשים שאהבו את הדברים האלו יחד איתך ויש מצב שהטעם הביזארי שלכם במוזיקה הוא זה שחיבר אתכם יחד. אף אחד לא יכול לאהוב את המוזיקה שלו לבדו, צריך מישהו לחפור לו על זה.
שני דברים נוספים שגד דיבר עליהם ומאוד קסמו לי נוגעים לדרך שבה הוא רואה את המוזיקה והכתיבה – האחד, הכתיבה בעברית, שהיא מאתגרת וכשפה, לא נותנת לך לאנוס אותה לעשות מה שאתה רוצה שהיא תעשה. העברית היא שפה כבדה, מתפתלת ולכן קשה מאוד לכתוב אותה ואולי זו הסיבה שהמון הרכבים שעושים מוזיקה טובה היום בישראל בוחרים להשתמש באנגלית ולא בעברית. קשה מאוד ככל הנראה למוזיקאים צעירים היום לשבת ולכתוב שיר שמנצל את העברית למלוא הפוטנציאל שלה להביע, ובשימוש נכון, העברית היא אחת השפות היפות ביותר בהן אפשר לכתוב שיר. לא מזמן, אחרי ששמעתי שפעם המי יודע את "צליל מכוון" אמרתי לנדב שכבר לא כותבים שירים כאלה היום. חוץ מהעובדה שבאותו הרגע הרגשתי בת מאתיים שמתרפקת בנוסטלגיה על מה שהיה פה לפני שהיו קניונים וחופים מוסדרים עם בוטקה גבייה בכניסה, אני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו. לא כותבים, ויש מצב שלא יכתבו יותר שירים כאלו בארץ (ראו הסתייגות למטה), וזה מכיוון שהעברית היפה הזו, הולכת ונכחדת. גם שלמה ארצי, שהכתיבה שלו פעם היתה מודל לכתיבה אניגמטית ואינטליגנטית התחיל לפשט. אמנם הוא חלילה לא הגיע למה שקורה בזמר הים-תיכוני העכשווי (שמכוון להפלגה על המג'יק 1) אבל מרגישים את השינוי.
הדבר השני שגד אמר שקנה אותי הוא התשובה שלו לשאלה האם הוא כותב קודם את המוזיקה או קודם את המילים כשהוא כותב שירים. הוא אמר שפעם ככה ופעם ככה, אחרת היו יוצאים כל הזמן אותם שירים. מקסים.
התוכנית חולקה לשני חלקים – בשעה הראשונה בחר גד שירים לועזיים בסימן "היהודי המעופף", לפי מה שהבנתי, יוצרי פופ ורוק יהודיים מכל הזמנים שעשו לו משהו בלב, והחלק השני כלל שירים של יוצרים ישראלים עכשוויים. כמה היילייטס מהבחירות של גד:
Beck – The Golden Age
אחד השירים היפים באלבום הכי עצוב של בק, Sea Change.
Elvis Costello - My Funny Valentine
הגרסה היפה ביותר והעצובה ביותר ששמעתי של השיר הזה (אמנם קוסטלו הוא לא יהודי, ככל הידוע לי, אך כותבי השיר, לורנץ והארט, הם כן)
טליה אליאב – חזור
משהו שאני מאוד אוהבת שקורה לי, כשאני שומעת משהו חדש לי שאני ממש רוצה, מתוך משהו חזק יותר ממני, להעמיק בו ולשמוע עוד. כשהקול של טליה אליאב עולה לגבהים מצמררים בשיאי השיר אני מתחילה להאמין במוזיקה ישראלית מקורית שוב. אולי באמת עוד יכתבו פה שירים כאלה?
נסיים בשיר מצויין של גד, מתוך האלבום "קוץ ברוח" שהוא פשוט, קצר ויפה, כל כך יפה.
שיהיה לכולם שבוע מצויין, ותנו לרדיו צ'אנס לפעמים. אתם יכולים להיות מופתעים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה