ג'ינג'ים נהנים יותר?

בהנחה שלא חייתם מתחת לסלע בחודש האחרון ואתם שומעים גלגל"צ כסוג של ברירת מחדל בעבודה או באוטו, בטח שמעתם את השיר הראשון ש-אד שירין (Ed Sheeran) הוציא, The A Team. זה שיר רגוע כזה, נורא דמיאן רייסי, חמוד וקומיוניקטיבי לעורכים המוזיקליים הקשוחים בגלגל"צ, שיר שמתאים לטחון בכל שעה של היום. מזל באמת שהם נזכרו מכיוון שהשיר הזה כבר חודשים להיט בבריטניה.

Ed Sheeran

האמת היא שהשיר הזה ממש טוב, למרות הנושא המורבידי משהו שלו (הוא עוסק בבחורה מכורה לסמים) אבל לא משנה מה אד שירין ישיר, הכל יישמע טוב עם קול נהדר כמו שלו, או כמו שרנדי ג'קסון היה אומר באמריקן איידול - "you can sing the phonebook DAWG!".

אד שירין הוא בחור בן 20 שפרץ ממש לפני כמה חודשים לתודעה המוזיקלית עם השיר האמור, מסתבר שהוא חורש את לונדון כבר כמה שנים בהופעות נון-סטופ ורק עכשיו הגיעה הפריצה הגדולה. עוד משהו שהבריטים מתייחסים אליו בחיבה רבה הוא היותו ג'ינג'י. יש לי חברה שטוענת שרק העובדה הזו מבטיחה לו מקום בגן עדן...


השיר החדש שלו שרץ עכשיו ברדיו הבריטי הוא You Need Me I Don't Need You שהסגנון שלו הוא הפוך לגמרי מ-The A-Team - זה שיר שנוטה יותר לכיוון ההיפ-הופ ופחות לכיוון הפולקי שמאפיין את הסינגל הראשון שלו. האמת? אני מתה על השיר הזה, יש לשירין את הדבר החמקמק הזה שנקרא Swag, אני לא ממש יכולה לתרגם את זה מבחינת תיאור של הגישה. זה רק מראה עד כמה שירין יכול להיות מגוון ולא לסמוך רק על סגנון אחד ולהיות one trick pony. דמיינו לכם את דמיאן רייס עושה ראפ... לא מתיישב כל כך טוב, הא?

השאלה המעניינת היא האם גלגל"צ ילכו בעקבות הרוח הבריטית ויטחנו גם את השיר החדש או שישארו נאמנים לסגנונות מוזיקליים מנומנמים עד ים-תיכוניים. בכל מקרה, אם הם יחליטו שכן להכניס את השיר לפלייליסט זה רווח נקי לכולנו.

DNA מוזיקלי

באותו אופן שהמאגר הגנטי של כל מין הוא מוגבל למספר קומבינציות עצום אך סופי, כך גם ה-DNA המוזיקלי הוא סופי, מכלל האקורדים, התווים, האפקטים והווקודרים ניתן להוציא מספר עצום, אך לא אין סופי של מנגינות. לכן זה לא ממש מקרי כשאתם שומעים איזשהו שיר והוא ממש מזכיר לכם שיר אחר שאתם מכירים. הדמיון המקרי/לא מקרי בכלל הוא אינו רק תוצאה של העתקה או "השראה" ממש חזקה, אבל אותה מנגינת בסיס יכולה לשמש בצורות שונות בשירים שונים ולהישמע שונה לחלוטין עד שבאמת מקשיבים.

דוגמאות יש בשפע, ואני לא מדברת רק על אפיזודת ליידי גאגא ומדונה (שם האמת אני שומעת דמיון קלוש מאוד, יחסית לדרמה שהתחוללה סביב זה). קחו לדוגמא את השיר Walking Away של קרייג דיוויד. השיר הזה היה חתיכת להיט כשהוא יצא, וההתחלה שלו תמיד נשמעה לי ממש מוכרת. לא ממש ידעתי לשים על זה את האצבע עד שנפל לי האסימון – היא נשמעת ממש דומה לפתיחה של One  האלמותי של U2. כמובן שקרייג דיוויד לא מתקרב אפילו לקצה הציפורן ברגל של בונו אבל זה לא מפריע לו ככל הנראה להעתיק מגדולים ממנו.

לראיה One

ו-Walking Away

עוד שיר ששאב השראה לא מבוטלת משיר קלאסי הוא Don't Look Back In Anger, אחד השירים האהובים עלי של אואזיס, שהפתיחה שלו תמיד הזכירה לי באופן מאוד מחשיד ברוחה את הפתיחה של Imagine של ג'ון לנון. אחרי הפתיחה שני השירים ממשיכים בכיוונים שונים לגמרי אבל זה לא משנה ממש לעניין ההשראה. אולי זו אפילו איזשהי קריצה של נואל גאלאגר להשוואות של אואזיס לביטלס. חסידי לנון יכולים להגיד שזה שונה לגמרי, ושאני לא מבינה מהחיים שלי, אבל מה לעשות, זה מה שאני שומעת שם – תשפטו בעצמכם...

לנון

ואואזיס

הדמיון הבא משותף לשלושה שירים, אבל המקור הוא קלאסי והכי טוב מביניהם. המקור הוא עוד שיר של U2, Even Better Than The Real Thing, והקטע המשותף לו ולשני השירים שקיבלו ממנו השראה הוא הגיטרות בהתחלה, מין קטע קצת אוריינטלי... בכל מקרה, השיר הראשון שמכיל את הגיטרה הזו הוא Same Size Feet של הסטריאופוניקס, להקה שאני מאוד אוהבת. השיר הזה הופיע ב- 1997 באלבום הראשון של הלהקה הוולשית, והגיטרות המוכרות מופיעות אחרי הבית הראשון ומלוות את השיר לכל אורכו. שיר יותר מאוחר שדומה בגיטרות באופן מחשיד לשני השירים הקודמים שהזכרתי הוא Hindu Times של אואזיס שיצא ב-2002 כסינגל מהאלבום Heathen Chemistry (שלא עשה ממש המון רעש) – גם בו יש משהו מאוד מוכר (רמז, זה לא התופים). ממש יפה לראות איך אואזיס וסטריאופוניקס לקחו את הגיטרות האלו ועשו איתם דברים שונים לגמרי מהשיר המקורי של U2 ואחד מהשני.

אז הנה המקור של U2

השיר של סטריאופוניקס מעולם לא יצא כסינגל למיטב ידיעתי, אז הבאתי קליפ עם המילים. גם משהו.

בגלל שכל הגרסאות של Hindu Times ביוטיוב דיי מחורבנות מבחינת האיכות, זו גרסת הופעה מצוינת של השיר.

שני שירים נוספים שיש ביניהם דמיון אותם הציעה לי אחותי אחרי שדיסקסתי את הפוסט הזה איתה והאמת היא שלא שמתי לב לדמיון עד שהיא ציינה את זה, הם Silvia של MiIke Snow ו"עמוק בטל" של מארינה מקסימיליאן בלומין. אני מאוד אוהבת את המוזיקה ש-Miike Snow עושים, מין פופ-רוק-אלקטרוני נחמד כזה. אני חושבת שהשיר של בלומין הוא נחמד, לא יותר מזה. מה שאני מאוד אוהבת אצלה הוא ההיגוי הנהדר של המילים, אירוני שבחורה שעלתה מרוסיה לארץ נותנת יותר כבוד לעברית מאשר אמנים שנולדו וגדלו פה. קשה יחסית לזהות את העקבות הדומים בין השירים ולכן צריך להאזין היטב למנגינה בפתיחות של שני השירים הללו. מצד שני יכול להיות שזו שמיעה סלקטיבית.

Miike Snow

מארינה מקסימיליאן בלומין

שיהיה שבוע נפלא!

Top 5 - BBC Live Lounge

צודק מאוד היה חנוך לוין ז"ל שכתב ש"בלונדון יש מוזיקה טובה". בבריטניה ה-BBC,רשות השידור הממלכתית הדגולה שלהם מפעילה מס' תחנות רדיו, אלטרנטיביות ומיינסטרימיות. מכל תחנות הרדיו האלו Radio 1 היא תחנת הדגל, תחנת ה-default של הבריטים, תחשבו גלגל"צ מבחינת התפוצה והפופולאריות אבל עם מוזיקה הרבה יותר טובה (לדעתי) ועריכה מוזיקלית הרבה יותר אינטליגנטית. בתחנת הרדיו הזו, חוץ מהמוזיקה המצוינת שמנוגנת שם, קיים ה-Live Lounge בו אמנים, חלקם מהלוהטים בכוכבי בריטניה, מבצעים ממיטב שיריהם וכן יש הם מבצעים קאבר או שניים לבחירתם, בדר"כ של שירים ממש חדשים, ומתוך כל הקאברים האלו יש כמה פנינים רציניות. הביצועים של השירים המקוריים והקאברים מוקלטים מן הסתם ויוצאים תקופתית באוסף כפול, יש כבר שלושה כאלה ומתוכם ליקטתי לכם את הקאברים הטובים בעיני. כל ביצוע מחודש של שיר נותן משהו חדש ומרענן והביא שיר קיים ומצויין לרמה חדשה וגבוהה יותר.

1.      Pendulum – Violet Hill (Coldplay cover) 

השיר המקורי של קולדפליי הוא שיר לא רע בפני עצמו. קולדפליי בעיני לא עשו משהו מרגש באמת מאז האלבום השני שלהם, A Rush Of Blood To The Head. אם היו שואלים אותי יש מצב שהם שקעו בשאננות של להיות הלהקה הגדולה ביותר בעולם אחרי U2 ובמאבקים חברתיים כדי שיהיה להם רעב אמיתי לעשות מוזיקה.

המקור:

והקאבר:

הביצוע של Pendulum (עליהם כתבתי כבר פה) לשיר הזה מפתיע ברעננותו – הוא כוחני, אבל שומר על המלודיות הפשוטה של המקור. עדיין נותן את הכבוד למילים מעבר לכל הביטים והגיטרות.

2.      R.E.M. – Munich (Editors cover) 

למייקל סטייפ יש יכולת מדהימה לקחת כל שיר ולגרום לו להישמע כאילו הוא כתב אותו. בשיר הזה המשימה לגרום לו להישמע כמו שלך היא קשה במיוחד כי לטום סמית', הסולן של ה-Editors שביצע את השיר במקור יש הגשה מאוד ייחודית.

המקור:

הקאבר:

עם זאת, בקאבר הזה מייקל סטייפ לא מאכזב. קצת בניגוד למקור, הביצוע פה הוא מינימליסטי, מקלף את המקור מכל השכבות. הדבר הכי יפה בקאבר הזה היא הדרך בה סטייפ מושך את ההברות במילים בסוף השורות מה שנותן מהות למילים הנהדרות של השיר הזה.

3.      Goldfrapp – Not Over Yet (Grace cover) 

השיר הזה עבר דיי הרבה גלגולים – הגרסה המקורית של השיר היא של Grace, אז זה היה טראק יורו-דאנס ניינטיזי מובהק שהושפע קשות מהאייטיז. הגרסה המשמעותית הבאה שלו היתה הקאבר של ה-Klaxons שאני אישית מאוד אהבתי. השיר הזה השתלב נהדר בגישה הנו-רייבית שלהם והקאבר היה משב רוח מרענן לשיר. באולפן של ה-BBC אליסון גולדפראפ ביצעה את השיר הזה בגישה שקטה, מרגשת ומשדרגת את השיר המקורי בכמה וכמה רמות. 

המקור:

הקאבר 1:

הקאבר 2:

4.      Guillemots – Black & Gold (Sam Sparro cover) 

הגרסה המקורית של השיר של סאם ספארו היא מאוד מתכתית, ולמרות שהוא מנסה, ההגשה שלו היא פשוט קצת יבשה, ואין שום דבר רע בזה, ספארו עושה מצויין את הסגנון הזה. ה-Guillemots לקחו את השיר הזה והכניסו אליו את הנשמה והחום שהוא היה צריך.

המקור:

את הקאבר אפשר למצוא פה, וזה רק בגלל שאין את ההקלטה בקליפ עם שמע באיכות נורמלית בשום מקום. זה מה יש ועם זה ננצח, חבל להפסיד את הקאבר המשובח הזה בגלל חוסר רצון להקליק.

5.      The Hoosiers – Lovestones

היופי של הקאבר הזה הוא שאם אתם לא זוכרים מה זה השיר המקורי או שאתם סתם שומעים אותו בלי לדעת מה אתם שומעים, אתם באמת לא מזהים את השיר עד הפזמון. מי היה מאמין ששיר של ג'סטין טימברלייק יוכל להישמע כל כך טוב?

המקור:

הקאבר:

ואל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה בכלל עם מה שג'סטין עושה, אפילו היו לו כמה הברקות בסיועם של מפיקי על אבל את מה שהקאבר הזה של ה-Hoosiers עושה לשיר לטעמי, גם המפיק הכי טוב לא היה יכול להביא לו.

בעיקרון אפשר גם להאזין לבוטלגים של הופעות אולפן אבל אי אפשר לגשת להקלטות ממקורות מחוץ לבריטניה... סוג של באסה. מכיוון שההופעות ממשיכות, אני בטוחה שיהיו עוד קאברים מוצלחים ששווה לפקוח עין ולגלות אותם.

שיהיה לכולם אחלה שבוע!

רקוויאם לויינהאוס

כשלא פותחים את האינטרנט במשך יום שלם רק הגיוני לגלות שיהיו דברים שייפלו עלייך ב"בום". כזה היה המוות של איימי ויינהאוס. חתיכת בום.

איימי ויינהאוס היתה בחורה מאוד מוכשרת. כן, גם מתוסבכת, דיכאונית ובעלת נטייה נרקוטית-אלכוהולית אבל עדיין, מוכשרת כמו שד. התקופה האחרונה לא עשתה לה הרבה טוב - כשאדם עם כל כך הרבה עניינים בעייתיים הוא גם מאוד מפורסם רק הגיוני שכולם יירצו את הדם שלו, לראות מתי הוא נופל, נכנס ויוצא מגמילה, נותן הופעות מביכות בסרביה.

מה שאירוני במצב הזה הוא חוסר היכולת להתעלם מנתון הטריוויה הכמעט בלתי נמנע - איימי ויינהאוס מתה בגיל 27. גיל שבו מתו עוד כמה כמוה, אגדות בחייהם - ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ף באקלי. כולם יוצרים מאוד רגישים, מאוד טוטאליים - כאילו הם הגיעו בפיצוץ לחיינו ונעלמו מהם באותה הדרך. באחד הראיונות האוחרים למותו של אליוט סמית' (שהוא אמנם לא חלק מהמועדון הזה אבל אני עדיין מרגישה שאפשר לצרף אותו לשם) - אחותו סיפרה שלדעתה הוא אחד מהאנשים שנולדו עם שכבת עור אחת פחות מדי, מה שגרם לו להיות כל כך רגיש, לטוב ולרע. אולי זו אבחנה שיכולה להיות משותפת לכל האמנים הנזכרים לעיל.

קראתי לא מזמן ראיון שנערך עם ויינהאוס במגזין Q, ובו היא מתארת שאחרי הפרידה מבן הזוג האחרון שלה, לפני הכתיבה של Back To Black המשובח היא היתה במצב של דיכאון קליני בו מה שהיא הצליחה להביא את עצמה לעשות כל בוקר זה להתגלגל מהמיטה, להגיע למטבח ולבלות את כל היום שותה בשכיבה על רצפת המטבח. כשקראתי את זה הבנתי שאף אחד מאיתנו לא יכול לשפוט אותה. היא לא היתה מושלמת בלשון המעטה, אבל גם אף אחד מאיתנו.

את ויינהאוס למדתי מתוך השירים שלה, ומתוך הראיונות שלה שקראתי. ניסיתי לא לפזול למדורי הרכילות שדיווחו על הפאדיחות האחרונות שהיא עשתה. אני לא אתייחס פה למלודיה, זה מאוד תלוי במפיק המוזיקלי, ובמקרה של ויינהאוס המלודיה היתה רק הרקע, זה לא היה העיקר. שירים טובים קמים ונופלים על המילים. ויינהאוס היתה אחת הכותבות הטובות בדורנו לטעמי. לא הכרתי אמנית כל כך כנה, פתוחה וחסרת רחמים ומעצורים כמוה. באחד הראיונות איתה (במקרה, שוב ב-Q) שאלו אותה על הנושא הזה, של הכתיבה הלא מתפשרת. ברשותכם, אני אביא את הציטוט כמו שנכתב במקור:

Does she ever write a line and thinks "Nah, too honest"?

"No", she replies "When I put pen to paper, I'm the most honest I get. Even stuff I wouldn't admit to in my head, I'll write it down and I'll be like, Whoah. It's nice to get something good out of something bad"

הגישה הזו נהדרת בעיני, והיא התמצית של כתיבה טובה ואמיתית. עצוב לי שהיא כבר לא תהיה.

מכל השירים הנהדרים שיש ב-Back To Black, הכי אהבתי את שיר הנושא. את החיבור שלי אליו אני לא יכולה להסביר במילים. אני רק יודעת שהוא אחד השירים שאף פעם לא יפסיק להיות רלוונטי. בגלל זה אני מסיימת איתו.

RIP Amy Winehouse, you will be missed

אלקטרוניקה היא לא מילה גסה

לגלות להקה חדשה זה תמיד מאוד מרגש, כמו קראש על מישהו, שומעים איזשהו שיר ברדיו, בפרסומת או באחד מערוצי המוזיקה (מישהו עוד צופה בהם חוץ משמירת מסך?) ומגלים שחוץ מהשיר שתפס אותנו יש לאמן/ללהקה עוד מלא שירים נהדרים שאתם ממש אוהבים. כמובן שלאחר מכן מגיע השלב בו שומרים את התגלית בסוד, כדי שזה יהיה ה"דבר" שלנו או חופרים בגאווה לכל העולם ואחותו על איזה מעולה הדבר החדש הזה שגיליתם. אני מניחה שבין שתי נקודות הקיצון האלו יש הרבה אזורים אפורים ולכל אחד יש אסטרטגה משלו/ה לחלוק את החדשות המסעירות.

יש שני הרכבים שגיליתי, האמת דיי מזמן, ושניהם דרך Q Radio, כשהם עוד נתנו לאנשים מחוץ לבריטניה להאזין להם. אלו הרכבים אלקטרוניים, אך הם שונים זה מזה, ומראים עד כמה באמת הסקאלה של מה שנקרא "מוזיקה אלקטרונית" היא רחבה.

ההרכב הראשון הוא Delphic - הרכב בריטי שאפשר להגדיר אותו בהרבה דרכים, אינדי-דאנס, אימו-אלקטרוניקה, דאנס מלודי... להמשיך? לדעתי מה שמייחד את Delphic ומפריד אותם מהשאר היא המלודיות הנהדרת של השירים שלהם, וכן, אני מתכוונת לשירים ולא לטראקים, כי יש פה מילים ויש פה כוונה שלא רק לעשות אלקטרוניקה לשם האוצים תוצים. האווירה הכללית היא של להקת אינדי שגילתה את מכונות התיפוף האלקטרוניות ואת הבליפים המגניבים שאולפן משוכלל יכול לתת להם. אני חושבת שהצלילים המסונתזים מעצימים את החוויה שהשירים נותנים למאזין, ולאו דווקא מסיטים את האוזן מהשיר. הם בשום אופן לא מנסים להיות הסחת דעת.

Delphic (האתר הרשמי)

הם הוציאו כמה סינגלים מהאלבום הראשון והמעולה שלהם Acolyte, ובהם Doubt ו-Counterpoint שמהווים מבחינתי את השירים המובילים באלבום. במייספייס שלהם אתם יכולים להתרשם מכמה מהשירים מהאלבום בגרסאות המלאות.

השיר שבחרתי לצרף פה הוא Counterpoint

הלהקה השניה היא Pendulum, הרכב אוסטרלי-בריטי שהתחיל בנישה של דראם'נ'בייס אבל הכיוון שלו נכון להיום נוטה הרבה יותר לאלקטרו-רוק (או אולי רוקטרוניקה...?)

Pendulum (האתר הרשמי)

אם הייתי צריכה לסווג אותם הייתי אומרת שהם בגזרת המטאל של האלקטרוניקה, if that makes any sense. המוזיקה שלהם היא מאוד אגרסיבית וכוחנית ויש לי תחושה שההופעות שלהם זה משהו מטורף. בכל מקרה, האלבום האחרון שלהם Immersion פשוט כייפי.

השיר שהכי אהבתי מהאלבום הזה הוא Watercolour

אז אני מקווה שהכרתי לכם משהו חדש, ואם הכרתם כבר קודם, כל הכבוד לכם :)

שיהיה שבוע נפלא

Suck It And See

אני מקשיבה כבר כמה ימים לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז Suck It And See בשלמותו ובחלקים והחלטתי לחלוק כמה מהמחשבות שעלו לי במהלך השמיעות. תקראו לזה ביקורת של מישהי שיש לה פינה חמה גדולה בלב למאנקיז...

כבר בשיר הראשון עם השורה הראשונה בשיר She's Thunderstorms אני מרגישה שיש פה קסם. הדרך שבה אלכס טרנר שר את השורה הזו היא קסם. ההרגשה היא יותר רגועה, אפשר להישען אחורה ולפתוח את האוזניים. כשאני חושבת על זה, אם משווים את הפתיחה של האלבום הזה לפתיחה של האלבום הראשון של המאנקיז אפשר לראות סוג של תהליך התבגרות – גם של הלהקה וגם של הקהל. אם השיר הפותח את האלבום הראשון The View From The Afternoon נפתח בתופים וגיטרות לא מתפשרים וכמובן בהצהרהAnticipation has a habit to set you up for disappointment בהגייה הלא פחות ממדהימה של טרנר. יש פה רצון לתפוס את השומע וכאילו להגיד "אנחנו פה, תסתכלו עלינו". וזה לגיטימי, במיוחד ללהקות באלבום הראשון ובמיוחד לאלבום שההייפ סביבו היה מטורף. אחרי 3 אלבומים כבר לא צריך את הצעקות, כולם כבר יודעים במי מדובר, וגם הקהל כבר שבוי.



מתי האוטובוס אמור להגיע? (ארקטיק מאנקיז)

ככלל, בכל האלבום יש הרגשה של ישן-חדש כזה, יש מין אולד-סקוליות בשירים - בהגשה ובמלודיה, אולי אפילו טייק חדש ורענן על להקות הרוקנ'רול של הסיקסטיז. אני לא יודעת למה, אבל במשך כל השמיעה של האלבום, הייתי יכולה לדמיין את המאנקיז מופיעים בטופ אוף דה פופס לפני 40 שנה. וזה בכלל לא רע. זה מומחש היטב בשיר השני Black Treacle. הרטרו ממשיך בשירים השלישי Brick By Brick (אותו סקרתי פה) והחמישי (Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair) שאפשר לזהות בהם גלישה לפסיכדליה מקסימה. אפשר לשמוע קריצה לסגנון המאנקיז המוקדם יותר בשיר Library Pictures. זה רטרו, אבל עם טוויסט, שום דבר לא נשמע מיושן, ההפך הוא הנכון.

הקצב הכללי של האלבום הוא הרבה יותר איטי, מין המשכיות ל-Humbug ולאו דווקא לשני האלבומים הראשונים. אם לשים את זה במילים פשוטות, יש פה הרבה יותר שירים שדומים סגנונית ל-Cornerstone ולא ל-I Bet You Look Good On The Dancefloor. הליריקה של טרנר עדיין חכמה ומשעשעת (המילים הנהדרות של The Hellcat Spangled Shalalala – רק דוגמא להמחשה "Makes me wanna blow the candles out just to see if you glow in the dark") לפחות משהו אחד תמיד נשאר קבוע...

למרות שהאלבום הזה כבר התחבב עלי מאוד, אני הולכת לתת לו עוד כמה וכמה סיבובים של שמיעה מלאה. אי אפשר לערער על יכולת כתיבת השירים המופלאה של אלכס טרנר שמתבטאת בכל שיר ושיר באלבום אבל האווירה היא שונה – איטית ורגועה יותר, וזה משהו שצריך להתרגל אליו. במקרה הזה יש לי הרגשה שהשינוי הוא לטובה.

השיר הסוגר את האלבום That's Where You're Wrong כולל את השורות הבאות שהרגישו לי מאוד מתאימות לסיים פוסט שעוסק באלבום הזה:

All the old flames fastened on
make a wish that weighs a ton
there are no handles that you can hold
and no understanding where it goes

שיהיה שבוע נפלא...