Top 5 - BBC Live Lounge

צודק מאוד היה חנוך לוין ז"ל שכתב ש"בלונדון יש מוזיקה טובה". בבריטניה ה-BBC,רשות השידור הממלכתית הדגולה שלהם מפעילה מס' תחנות רדיו, אלטרנטיביות ומיינסטרימיות. מכל תחנות הרדיו האלו Radio 1 היא תחנת הדגל, תחנת ה-default של הבריטים, תחשבו גלגל"צ מבחינת התפוצה והפופולאריות אבל עם מוזיקה הרבה יותר טובה (לדעתי) ועריכה מוזיקלית הרבה יותר אינטליגנטית. בתחנת הרדיו הזו, חוץ מהמוזיקה המצוינת שמנוגנת שם, קיים ה-Live Lounge בו אמנים, חלקם מהלוהטים בכוכבי בריטניה, מבצעים ממיטב שיריהם וכן יש הם מבצעים קאבר או שניים לבחירתם, בדר"כ של שירים ממש חדשים, ומתוך כל הקאברים האלו יש כמה פנינים רציניות. הביצועים של השירים המקוריים והקאברים מוקלטים מן הסתם ויוצאים תקופתית באוסף כפול, יש כבר שלושה כאלה ומתוכם ליקטתי לכם את הקאברים הטובים בעיני. כל ביצוע מחודש של שיר נותן משהו חדש ומרענן והביא שיר קיים ומצויין לרמה חדשה וגבוהה יותר.

1.      Pendulum – Violet Hill (Coldplay cover) 

השיר המקורי של קולדפליי הוא שיר לא רע בפני עצמו. קולדפליי בעיני לא עשו משהו מרגש באמת מאז האלבום השני שלהם, A Rush Of Blood To The Head. אם היו שואלים אותי יש מצב שהם שקעו בשאננות של להיות הלהקה הגדולה ביותר בעולם אחרי U2 ובמאבקים חברתיים כדי שיהיה להם רעב אמיתי לעשות מוזיקה.

המקור:

והקאבר:

הביצוע של Pendulum (עליהם כתבתי כבר פה) לשיר הזה מפתיע ברעננותו – הוא כוחני, אבל שומר על המלודיות הפשוטה של המקור. עדיין נותן את הכבוד למילים מעבר לכל הביטים והגיטרות.

2.      R.E.M. – Munich (Editors cover) 

למייקל סטייפ יש יכולת מדהימה לקחת כל שיר ולגרום לו להישמע כאילו הוא כתב אותו. בשיר הזה המשימה לגרום לו להישמע כמו שלך היא קשה במיוחד כי לטום סמית', הסולן של ה-Editors שביצע את השיר במקור יש הגשה מאוד ייחודית.

המקור:

הקאבר:

עם זאת, בקאבר הזה מייקל סטייפ לא מאכזב. קצת בניגוד למקור, הביצוע פה הוא מינימליסטי, מקלף את המקור מכל השכבות. הדבר הכי יפה בקאבר הזה היא הדרך בה סטייפ מושך את ההברות במילים בסוף השורות מה שנותן מהות למילים הנהדרות של השיר הזה.

3.      Goldfrapp – Not Over Yet (Grace cover) 

השיר הזה עבר דיי הרבה גלגולים – הגרסה המקורית של השיר היא של Grace, אז זה היה טראק יורו-דאנס ניינטיזי מובהק שהושפע קשות מהאייטיז. הגרסה המשמעותית הבאה שלו היתה הקאבר של ה-Klaxons שאני אישית מאוד אהבתי. השיר הזה השתלב נהדר בגישה הנו-רייבית שלהם והקאבר היה משב רוח מרענן לשיר. באולפן של ה-BBC אליסון גולדפראפ ביצעה את השיר הזה בגישה שקטה, מרגשת ומשדרגת את השיר המקורי בכמה וכמה רמות. 

המקור:

הקאבר 1:

הקאבר 2:

4.      Guillemots – Black & Gold (Sam Sparro cover) 

הגרסה המקורית של השיר של סאם ספארו היא מאוד מתכתית, ולמרות שהוא מנסה, ההגשה שלו היא פשוט קצת יבשה, ואין שום דבר רע בזה, ספארו עושה מצויין את הסגנון הזה. ה-Guillemots לקחו את השיר הזה והכניסו אליו את הנשמה והחום שהוא היה צריך.

המקור:

את הקאבר אפשר למצוא פה, וזה רק בגלל שאין את ההקלטה בקליפ עם שמע באיכות נורמלית בשום מקום. זה מה יש ועם זה ננצח, חבל להפסיד את הקאבר המשובח הזה בגלל חוסר רצון להקליק.

5.      The Hoosiers – Lovestones

היופי של הקאבר הזה הוא שאם אתם לא זוכרים מה זה השיר המקורי או שאתם סתם שומעים אותו בלי לדעת מה אתם שומעים, אתם באמת לא מזהים את השיר עד הפזמון. מי היה מאמין ששיר של ג'סטין טימברלייק יוכל להישמע כל כך טוב?

המקור:

הקאבר:

ואל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה בכלל עם מה שג'סטין עושה, אפילו היו לו כמה הברקות בסיועם של מפיקי על אבל את מה שהקאבר הזה של ה-Hoosiers עושה לשיר לטעמי, גם המפיק הכי טוב לא היה יכול להביא לו.

בעיקרון אפשר גם להאזין לבוטלגים של הופעות אולפן אבל אי אפשר לגשת להקלטות ממקורות מחוץ לבריטניה... סוג של באסה. מכיוון שההופעות ממשיכות, אני בטוחה שיהיו עוד קאברים מוצלחים ששווה לפקוח עין ולגלות אותם.

שיהיה לכולם אחלה שבוע!

נו, אז איך החדש של הסטרוקס?

אני זוכרת שמתישהו בתחילת שנות ה-2000 הייתי בלונדון עם טל, קניתי שם כמה דיסקים שאז היו all the rage כשהיתה תחייה של רוק אנגלי ורוק שמשתדל להישמע כזה. אחד מהדיסקים היה הראשון של הסטרוקס (The Strokes), בזמנו הוא קיבל את כל התשבוחות שהשפה האנושית ידעה לנסח, אפילו בירחון האהוב עלי Q. מהאזנה ראשונה לגיטרות בפתיחה של Last Nite (הסינגל הראשון) ומהנהמות של ג'וליאן קזבלנקאס הסולן ידעתי שזו אהבה. זה באמת דיסק מצויין, קצר ומהודק (חצי שעה!) ולמרות שהמוזיקה היא תוצאה של ערבוב של מלא דברים שאנשים אחרים כבר עשו לפניהם, הסטרוקס הביאו רעננות שהיתה חסרה תקופה ארוכה. הם הרוו איזשהו צמא שהיה למוזיקה שנשמעת כאילו הקליטו אותה בגראז' של אחד החברים שאמ'שלו נתנה להם להרעיש שם.

שני אלבומים במורד הדרך, הסטרוקס לא הצליחו לשחזר את ההצלחה המטאורית של האלבום הראשון למרות שהם הנפיקו שירים מצויינים שהעידו על להקה שמתפתחת ומתבגרת (איזו מילה גסה!) – לדוגמא Heart In A Cage הנהדר שמתהדר בוידאו הכי ניו-יורקי שאני מכירה (כן, כן, אפילו יותר מ-Empire State Of Mind של אלישיה קיז וג'יי זי, ניו יורק היא יותר מאתרי תיירות) שלא לדבר על זה שהשיר הזה פותח כמעט כל פלייליסט רוק דמיוני שאי פעם הרכבתי עם הגיטרה בפתיחה.

אז עכשיו, אחרי לא מעט שנים וניסיונות לקריירות סולו של כמה מהחברים, הסטרוקס מודל 2011 (קצת פחות שיער, הו! המפרצים) חוזרים לעבודה משותפת ומוציאים אלבום חדש – Angles. הסינגל הראשון שיצא מתוכו, Under Cover Of Darkness הוא חזרה לסטרוקס הקלאסיים של הדיסק הראשון. האמת? לא נפלתי. בהסתכלות על השנים שעברו ועל כל מה שהסטרוקס ואנחנו כקהל שלהם עברנו אני לא יודעת אם זה מספיק "מעניין" מלהקה שהוכיחה שהיא יכולה הרבה יותר... קצת לא נעים לי להגיד את זה כי אני באמת אוהבת את החומר שהיה בדיסק הראשון אבל עם השנים אני השתניתי והרעננות המדהימה שהיתה למוזיקה הזו בתחילת העשור הקודם כבר לא נשמעת כזו. מה שמציל את השיר הזה לפחות בעיני הוא hook קטלני שמזכיר לך למה הם כן ראויים לך (או אתה ראוי להם?).

מה אתם חושבים? אם הקראש הישן שלכם יצוץ שוב אחרי 10 שנים, זו תהיה אותה ההתרגשות? או שזה כבר לא מספיק?