חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 6)

אז חוזרים לשגרה אחרי חופשה, הא? זה יכול להראות דיי קשה להסתגל שוב, אבל אחרי שעה בעבודה שוכחים בכלל שהיית בחו"ל וזה נשאר מין זיכרון שאתה לא בטוח אם קרה או לא קרה. האמת היא שזה לא כל כך משנה לי הפעם כי יש לי כל כך הרבה דברים חדשים לכתוב עליהם וזה כמעט קשה לי מדי להחליט על מה לכתוב קודם, כולם מתחרים על תשומת הלב שלי, כולם רוצים שאשמע אותם עכשיו ולא משהו אחר וכל כך הרבה מילים עליהם ממלאות לי את הראש עד שאני צריכה לאתחל את עצמי, לקחת צעד אחורה ולעבוד מסודר, והסדר שלי יתחיל ממשהו שאני כבר מתורגלת בו היטב, חמשת השירים שהכי אהבתי לאחרונה. אני חייבת להודות שיש פה כמה ממתקים אמיתיים, חדשים ונוצצים, והם יריית הפתיחה להרבה מוזיקה חדשה ומעולה שתהיה פה בפוסטים הקרובים.

שנתחיל?

1. Muse - Supremacy

אני מאוד אוהבת את מיוז, הקול הבלתי נתפס של הסולן מאט בלאמי וההרגשה האפוקליפטית שהוא בנה במוזיקה שלהם מאלבום לאלבום, יצרו כמה משירי הפרוג-רוק הטובים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. אבל באלבום הקודם משהו קרה, והם כבר לא נשמעו כל כך בומבסטיים, אלא לקחו את עצמם לכיוון יותר פופי-אלקטרוני וזה לא כל כך עשה לי את זה, עם כל האהבה שלי אליהם. עם זאת, עדיין המשכתי לעקוב אחריהם, כחצי הרגל. השיר הזה מהאלבום האחרון שלהם The 2nd Law מחזיר את מיוז למסלול הפרוגרסיבי - הרגשה של סוף העולם, יצירה מורכבת וגדולה מהחיים שמהווה את הרקע המושלם לקול האימתני של בלאמי.

2. Frank Turner - Recovery

פרנק טרנר היה מוזיקאי פולק-רוק עדין מז'אנר דמיאן רייס, והוא בילה כך 4 אלבומים רגועים. באלבום האחרון שלו  Tape Deck Heart הוא מעלה קצת את הקצב, וזולג לטריטוריה שמוכרת היטב ללהקות כמו Mumford and Sons ו-Dry The River. הסינגל Recovery מתוך האלבום החדש מכניס את הנשורת הגרעינית של קשר שהתפרק לתוך שלוש וחצי דקות של שיר פופ-פולק-רוק קליט ומהודק שרק מבקש שתנענעו איתו את הראש. אתם בהחלט מוזמנים לעשות את זה בעוד אתם מקשיבים לטרנר מקווה להתגבר.

3. Everything Everything - Duet

כבר כתבתי פה על Everything Everything שהוציאו את אחד השירים שהתנגן אצלי הכי הרבה בחודשים האחרונים, Cough Cough. השיר הזה הוא מה שמונטי פייתון התכוונו אליו כשהם הכריזו "And now for something completely different". טוב, בערך. ההרמוניות הקוליות הנפלאות של הלהקה והתופים החזקים גם שם אבל השיר הוא הרבה יותר עדין, יש פה כינורות למען השם! אפשר לחשוב שזו סכיזופרניה מוזיקלית בהגדרתה, אבל Duet מתיישב בצורה כל כך הגיונית וטבעית עם Cough Cough בגלל האדג' המגניב שיש לו. וזה עוד בכלל בלי להזכיר שהוא כולל את השורה הנפלאה "But of all the dead volcanoes on Earth you just happen to retch and roll through mine" (בסוף הבית הראשון).

4. Kodaline - High Hopes

השיר הזה מתחיל עדין ומינורי, עם הקול השברירי של סולן הלהקה סטיבן גאריגן, אבל תוך כדי הפזמון הראשון הוא מתחיל לנסוק ולהתחזק, בסיוע פלצט שהוא ממש במקום פה לטעמי, ונאסף לשיא קתרטי, כמו שאני אוהבת. הוא קצת מזכיר לי את Let Me Out של Ben's Brother (שהופיע בפלייליסט הזה) ומדבר על רצון לתקן קשר שנכשל, והאמת היא שמהחומר הזה נעשים חלק מהשירים הכי טובים.

5. Foals - Late Night

אני מסיימת בשיר של ה-Foals, להקה שאני מאוד אוהבת והוא פשוט מושלם, איטי ובוער לאט, חודר לי לאט ובטוח מתחת לעור, ומצמרר אותי כל פעם מחדש כשאני שומעת אותו. הקול הקצת צרוד ושבור של הסולן יאניס פיליפאקיס (Yannis Phillipakis) מפתה ומטריד בו זמנית, מושך אותי לצלול עמוק יותר לתוך השיר ולחוש פיזית את האפקט של הקטע האינסטרומנטלי הבלוזי, מה שגורם לי להאמין בנחיצותם של קטעים כאלה כחלק מאמירה של שיר. פשוט מהמם.

היו עוד שירים שאהבתי לאחרונה, אבל אני מרגישה שהשירים ברשימה הזו דיברו אלי יותר מאחרים, הם לא היו סתם משהו שהתנגן באוזן כרקע לדברים אחרים שעשיתי, הם היו שם כדי לגרום לי לעצור רגע ובאמת להקשיב להם. אתם מכירים את הרגע הזה שאתם שומעים שיר ומרגישים את הבטן שלכם מתהפכת קצת? אז זו ההרגשה שהיתה לי בדיוק. 

מי? מי הוא חושב שהוא???

אני זוכרת שהיתה תקופה בה עבדתי בחנות דיסקים (עצמאית כמובן) והיה אז טרנד בו כל כמה חודשים משתחרר דיסק אוסף בסגנון אחר - פעם זה היה סמבה, פעם אחרת זה היה קובאני או רומנטיקה לטינית והיתה פעם אחת שזה היה אוסף צרפתי. אני זוכרת שמעבר לכל אוסף אחר שיצא אז, זה היה האוסף הכי נמכר, או לפחות זה שאני מכרתי הכי הרבה ממנו. מוזיקה צרפתית "קלאסית" - השאנסונים - אהובה מאוד בארץ, והמעמד שלה כחביבה על קהל (בדר"כ ההורים שלנו) מתקבע בעזרת תוכניות רדיו דוגמת "מתוק מאז" של דן כנר, או "רגעי קסם" בעריכתה של עליזה דיסטניק המיתולוגית ומככבים בזיכרון הקולקטיבי של רוב האנשים בשנות העשרים-שלושים שלהם. שמות כמו איב מונטן, ז'ק ברל, סרג' גינזבורג ואדית פיאף הם ההגדרה למוזיקה צרפתית שהיתה פופולארית בארץ בשנות ה-60 של המאה הקודמת (מוזר לי אפילו לכתוב את זה!) והם נתנו נופך צרפתי למוזיקה בארץ באותה התקופה, וגרמו לאמנים מצליחים בארץ לנסות את מזלם להצלחה מעבר לים דווקא בצרפת (המצליח שבהם הוא מייק ברנט).

בתחילת שנות ה-2000 המוזיקה הצרפתית התחבבה על האוזן הישראלית בגרסתה המודרנית עם עליית הפופולאריות של קרן אן (Keren Ann) באלבומה הראשון La Biographie De Luka Philipsen. הוא היה שקט, עדין, מתקתק, כמעט שאנסון מודרני, מה שהפך אותו לחביב העורכים המוזיקליים ועזר לפופולאריות הגואה שלו. באותה התקופה יצאו עוד כמה אלבומים של "הגל החדש" של הזמרים הצרפתיים של רוק-פופ רך ואווירתי אליהם נחשפתי הודות ליעל מהתרגומיה, ביניהם בנג'מין ביולה (Benjamin Biolay) ואחותו קורלי קלמנט (Coralie Clément) ומאוחר יותר שרלוט גינזבורג והגברת הראשונה לשעבר קרלה ברוני. מביניהם אני אוהבת במיוחד את ביולה, וזה בגלל האווירה האפלה יותר של המוזיקה שלו (שנוטה יותר לרוק) וקול הקטיפה המהפנט שלו. אודה בגאון שאין לי מושג על מה הוא שר חוץ ממילה פה ושם שאני מבינה עם הצרפתית הבסיסית-מדי שלי אבל כמו שכבר ראיתם פה, זה שאני לא מבינה את מה שאומרים בשיר לא ימנע ממני לאהוב אותו. במיוחד אם יש בו כינורות דרמטיים.

אז כדי ליצור מסורת פה בבלוג (אתם מוזמנים לקרוא את פוסט המוזיקה האיטלקית שלי מהשנה שעברה), כל פעם כשיוצאים לטייל איפשהו בחו"ל, אני סופגת גם מוזיקה מהרדיו המקומי. הפעם היעד היה דרום צרפת לשבוע, מה שאומר הרבה עיירות ימי-ביניימיות וחופים צלולים. כחלק מהגאווה הצרפתית יש המון מוזיקה מקומית בתחנות הרדיו הגדולות (RTL2 ו-Virgin Radio), אבל יש גם הרבה אנגלית, וחוץ מהלהיטים המתבקשים (ריהאנה, מישהו?) יש גם הרבה אינדי פופ-רוק כמו שאני אוהבת. אבל הפוסט הזה יתמקד במוזיקה שמתנגנת עכשיו ברדיו הצרפתי, ויש שם יופי של דברים.

M - Mojo

רוק רקיד וקליל שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי. M הוא שם הבמה, סוג של אלטר אגו, שאימץ לעצמו זמר הרוק הצרפתי Matthieu Chedid. אה, והקליפ שלו מצחיק אותי מאוד.

Joyce Jonathan - Ça Ira

שיר מתוק כמו מקרון, או סוכריה על מקל, מה שעושה לכם את זה. פופ חמדמוד במשקל נוצה, שעושה הרגשה טובה ומושלם לנהיגה. 

SAULE Feat. Charlie Winston - Dusty Men

שיר שמזכיר יותר קאנטרי מאשר שאנסון - הוא מושר חציו באנגלית וחצי בצרפתית (אופייני להרבה שירים צרפתיים ששמענו, בעיקר אצל אמנים שמנסים לפנות לשוק הגלובאלי) ויש לו גרוב דרומי מגניב ופזמון נהדר שנדבק לראש.

אני חייבת לסיים בשיר הזה, אמנם לא צרפתי, אבל הוא התנגן בממוצע אחת לשעתיים ברדיו הצרפתי והוא נהדר - Little Talks של הלהקה האיסלנדית Of Monsters And Men. השיר מתבסס על מין דו-שיח בין שני הווקאליסטית בלהקה, בחור ובחורה, והוא מצליח לדבר על מוות ואובדן בצורה מאוד מעודדת ומרוממת. הלוואי ויתחילו לנגן אותו גם ברדיו הישראלי, הוא מאוד משמח אותי.

אה, ולחובה המתבקשת - אלן דלון.

Delta Machine: A Review

דפש מוד מעולם לא היו להקה שגדלתי עליה. הם תמיד היו שם ברקע, אבל הם אף פעם לא היו הלהקה העיקרית ששמעתי בתקופת ההתבגרות המוזיקלית שלי. החיבור שלי אליהם הגיע מאוחר יותר, בתקופה שהייתי הולכת למסיבות של הליין האלטרנטיבי. שם הם נכנסו לי מתחת לעור והפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה שאני אוהבת. מי שלא חווה את זה, לא יידע מה זה להיות במועדון ולרקוד לבד, מבחירה, ל-In Your Room, מנותקת מהמון האנשים שרוקדים סביבי, רק אני והמילים החשופות שעושות לי משהו שאז לא ידעתי בדיוק מהו, אבל ידעתי שאני חייבת שיהיה שם בשבילי.

Depeche Mode 2013 (תמונה מפה)

כבר שנים שדפש מוד לא הוציאו אלבום שאהבתי כמו האלבומים המוקדמים שלהם Violator ו-Songs Of Faith And Devotion (להלן: SOFD, הוא עוד יוזכר פה בהמשך) ועם הזמן הבנתי שיש מצב שהם לא יגיעו שוב לגבהים ההם, וזה לגיטימי, החומר עייף אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה יצירתית. אומרים שכשאין ציפיות אין אכזבות, אבל אני תמיד מצפה, והפעם הציפיות התממשו – האלבום החדש Delta Machine מציג לנו את דפש מוד כלהקה בשיאה היצירתי, בניגוד לכל סיכוי הגיוני בהתחשב בכל מה שעבר עליה במהלך השנים.

מרטין גור ככותב המרכזי (כרגיל) חוזר לנושאים החביבים עליו של דת, ניכור וסקס, והשירים לא נשמעים קלישאתיים, או זקנים, או זקנים שמנסים להישמע צעירים. זה פשוט נשמע נכון, ומרשים עוד יותר כשזה מגיע מלהקה שפעילה כבר יותר מ-30 שנה בלי הפסקה. אני אעיז להסתכן ולהגיד שמבחינתי, כשהאזנתי לאלבום הזה בשלמותו, התגנבה אלי ההרגשה שאני מקבלת כשאני שומעת את אלבום המופת SOFD. אני לא משווה את איכות השירים או את הסגנון המוזיקלי בין האלבומים האלו, אין מקום לעשות את זה בגלל המקום השונה בו הלהקה נמצאת היום. אני מתייחסת לרגש שהשירים והמילים מעוררים בי, הסחיטה הזו של הלב שאי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה.

יש פה הרגשה אפלה, מין שקט מטריד כזה, הרגשתי  שכשהתווים הראשונים של השיר הפותח את האלבום Welcome To My World מתחילים להתנגן, אני נכנסת מטאפורית לחדר חשוך והמוזיקה היא כל מה שקיים סביבי. וההרגשה הזו ממשיכה להתקיים גם בשירים שמגיעים אחריו. הלהקה לא מורידה את הרגל מדוושת האינטנסיביות וזה ממש, אבל ממש טוב.

המוזיקה הזו היא האלקטרונית ביותר ששמעתי מדפש מוד, אבל זה לא מוריד מתועפות הרגש שיש שם, שנכנס לנשמה ותופס אותה מבפנים. אם להתייחס לשיר Heaven שיצא כסינגל המוביל מהאלבום, יש פה מין היבריד מוזר ונפלא של אלקטרוניקה כבדה ותעשייתית ורוק עם גוספל מלא נשמה (מישהו כבר טבע את המונח אלקטרו-גוספל?). זה נשמע ביזארי אבל זה עובד מצויין. עוד שני שירים שראויים לתשומת לב מהאלבום הזה, גם אם הם לא ייצאו כסינגלים, הם Secret To An End הנהדר שהוא (הפתעה הפתעה) אחד משלושת השירים שכתב גהאן שנכנסו לאלבום ו-Alone הזועם והמיואש.

בכלל, בשני האלבומים שקדמו ל-Delta Machine דייב גהאן מרגיש לי סוג של לא מחובר, לא להגיד שר קריוקי חלילה, אבל כששמעתי אותו שר באלבום Playing The Angel הרגשתי שיש 20 מקומות אחרים בהם הוא היה מעדיף להיות. באלבום החדש אני יכולה להרגיש שהוא מושקע שם בכל תו ומילה, אפילו אם הוא לא כתב את כולם בעצמו, יש בו תחושת שכנוע פנימי חזק שאני כבר מזמן לא זוכרת ממנו והיא שוב מחזירה אותי ל-SOFD, אין מנוס. זה גורם לי לחשוב שדפש מוד מאז ומתמיד היו להקת נשמה במסווה של סינת'-פופ.

האלבום הזה, בניגוד ל-SOFD, נכתב כשגור וגהאן נקיים מכל כימיקל או נוזל משני תודעה ואני חושבת שזה נפלא שדווקא במצב הנקי הזה קיבלנו מהם אלבום שמזכיר לנו למה דפש מוד היא עדיין אחת הלהקות הגדולות והיציבות בעולם היום. האלבום הזה יכול לעמוד בכבוד באותה השורה עם האלבומים הקלאסיים של הלהקה. בניגוד להופעה הקודמת של הלהקה בארץ, הפעם יש לי מספיק זמן לחרוש על האלבום לפניה, ומכיוון שהאופי שלו יותר אגרסיבי, לטעמי הוא בנוי יותר להופעות, השירים בנויים לקבל גירסאות גדולה מהחיים והאמת? זה בדיוק מה שמגיע להם. אני לא יכולה לחכות ולשמוע אותם בהופעה, לראות את גהאן רוקד את הריקוד המצחיק שלו ולרקוד כמו ששמעתי אותם בפעם הראשונה, לבד בעיניים עצומות.

Give Me Love

לפעמים יש שבועות שנדבק לי שיר אחד לראש ורק אותו אני רוצה לשמוע. זה מגיע למצב שאף שיר אחר לא מספק אותי, רק האזנה לשיר הספציפי הזה מעוררת בי את הרגשות המסויימים האלו שאני רוצה להרגיש ונותנת לי את הדבר שאני צריכה לקבל, אפילו אם אני לא יודעת בדיוק מהו.

השבוע השיר הזה היה Give Me Love של המוזיקאי הג'ינג'י החביב עלי, אד שירין. כבר כתבתי עליו פה בבלוג ואתם בטח כבר יודעים שאני מאוד אוהבת את אלבום הבכורה שלו, +. יש בו את האיזון המדוייק של שירי סינגר-סונגרייטר נקיים עם שירים קצביים יותר שמציגים swag מגניב וקליל.

Ed Sheeran (תמונה מפה)

השיר הזה נוטה יותר לכיוון השקט אבל הוא ערמומי, הוא מתחיל כמו בלדה עדינה, בסגנון The A Team (סינגל הבכורה איתו הוא פרץ), אבל כבר ברקע מרגישים שיש פה משהו עשיר יותר, מין עיבוד בסגנון Cannonball של דמיאן רייס (אחת ההשראות של שירין), אבל משהו מעבר, יותר, שמתגנב אלייך ותופס לך את הלב בלי שתרגיש. מרגישים את זה בתופים ברקע, הם מעבירים את המלנכוליה של מישהו שחווה אובדן של אהבה ורוצה אותה חזרה, או לפחות רוצה להרגיש ככה שוב. הבעיה שאי אפשר לשחזר הרגשה כזו, ברגע שחווית משהו כל כך חזק שהרגיש כל כך נכון והוא נגמר לא משנה אם האהבה תגיע שוב עם פרטנר אחר, זה לא יהיה אותו דבר.

באמצעות הפזמונים שנותנים לשיר מומנטום למרות המלנכוליה, שירין מגיע לשיא שלא יבייש אף דרשת גוספל בכנסייה, כולל קולות רקע שגורמים לנו להרגיש שאנחנו ממש שם, כולל קריאות Love me שוברות לב של שירין. אני כותבת "קולות רקע" ולא "זמרי ליווי" בגלל שעם שירין אני אף פעם לא יכולה להיות בטוחה, האדם הוא להקה של איש אחד, מנצל את הגיטרה ואת הקול שלו עד תום ע"י דגימה עצמית, שהיא לא משהו חדש או מהפכני, אבל הדרך הכמעט חסרת מאמץ בה הוא מבצע אותה היא פשוט מהממת. אני מניחה שבגירסת האלבום שירין נעזר בזמרי ליווי אמיתיים אבל לראות אותו עושה מעצמו הרכב שלם בלייב, זה כבר משהו מעורר השתאות. אתם יכולים לראות כאן גירסא בהופעה חיה של השיר הזה ולחוות את ההשתאות בעצמכם.

המילים של השיר הזה מדברות אלי כל כך כי הן מנציחות את שברון הלב, הכמיהה והעצב בפשטות ואלגנטיות, שהן שתי תכונות שדיברתי עליהן כאן לא מעט לאחרונה, במיוחד בקשר בין מוזיקה לשפה. היופי במוזיקה צריך לנבוע (חוץ מהמלודיה) מהדרך בה אומרים את המילים כדי להעביר רגש, ולשם כך לא צריך לרדת לפרטים - נכון שכדי להעביר את הרעיון של כמה היה אכפת לפרטנר מאיתנו אפשר לכתוב כמויות בלתי נגמרות של מילים שמתארות שהוא גירד לך את הגב, הביא לך אבוקדו בשל בדיוק במידה ושטף כלים (אהמ) אבל לא הרבה יותר יפה ואוניברסלי להגיד all I want is the taste that your lips allow? אם המצב האידיאלי בראש היצירתי של האמן בוחר באפשרות הראשונה, אולי כדאי כבר לכתוב ספר (אבל זה עדיין לא יעזור אם תתעקש להלחין כל סיפור קצר שאתה כותב). בעצם השורה הפשוטה הזו של שירין מעבירה את הרגש בצורה המדוייקת ביותר וגם פותחת את המשמעות למשהו שהוא אוניברסלי כמו שהוא אישי.

You know I'll fight my corner,
And that tonight I'll call ya,
After my blood is drowning in alcohol,
No I just wanna hold ya.

Give a little time to me or burn this out,
We'll play hide and seek to turn this around,
All I want is the taste that your lips allow,
My, my, my, my, oh give me love

 צריך להגיד גם כמה מילים על הקליפ האפל והקולנועי כמעט של השיר, כי הוא מלווה הופך להיות לחלק בלתי נפרד מהאפקט שיש לשיר עלי. בקליפ, השחקנית האוסטרלית איזבל לוקאס מגלמת קופידון שבור לב ותשוש, הלוק הכללי שלה הוא של נערת אימו שברירית ומדוכדכת. המרמור שלה והכמיהה שלה למישהו שיאהב אותה באותה הצורה שהיא גורמת לאנשים אחרים להתאהב מוציאה אותה למסע הרג קופידוני בו היא יורה חיצים ללא הכרה, ועם השיא המוזיקלי של השיר היא מגיעה למצב שבו האהבה היא לא המטרה אלא רק עוד head rush שמשאיר אותה מרוקנת, עד שנשאר לה רק מוצא אחד לאהבה והוא לבצע אקט התאבדותי ולירות חץ בעצמה. בעצם הקליפ שובר את רעיון הקופידון הרומנטי ואני חייבת להודות שזה קונספט נהדר ומתלבש בצורה מושלמת על השיר. 

 עוד דבר שאני אוהבת בקליפים של שירין הוא "הופעות האורח" שלו בהם, הוא לא המרכז אלא המוזיקה והסיפור שהיא מנסה להעביר, והוא בדיוק כמו ה-Chemical Brothers מגלם תפקיד מאוד קטן ומינורי בהם כדמות. אני חושבת שזה אומר המון על שירין עצמו ועל הגישה שלו למוזיקה ולתהילה. אני רק יכולה לקוות שהוא ימשיך בדרך שהוא התווה לעצמו ושהמוזיקה שלו תישאר חשופה וישירה, כי אחרת, מה הטעם?

לא עוד פוסט ליום האישה

את יום האישה הבינלאומי שנחגג (אפשר לומר נחגג?) ביום שישי בשבוע שעבר העברתי בהתלבטות האם לכתוב משהו מיוחד עבור או לפרסם פוסט כרגיל. כפי שאתם מבינים, ההחלטה נפלה על "לא" בגלל סיבות עקרוניות. יכולתי לעשות פה פוסט של שירי הנשים האהובים עלי, אבל זה משהו שיכולתי לעשות בכל יום בשנה, לא? ויכולתי לכתוב על כמה שירים שמתכתבים עם "העצמה נשית", אבל צירוף המילים הזה כבר כל כך מאוס (וגם עושה לי כבר בחילה) כך שהוא בכלל לא היה על הפרק. אז אתם מבינים - לא היה פה ממש משהו שיכולתי לעשות נגד ההיגיון של עצמי והחלטתי להתייחס ליום הזה כמו כל יום אחר.

הרי כל הנשים בחיים שלי הן נשים שעובדות, וקשה. הן מנהלות משפחות (ילדים, בני זוג ולרוב גם חיות מחמד), הן קורעות את התחת בעבודה שלא תמיד מכירה להן תודה והערכה, ובאופן כללי משמשות כמשענת ליותר מדי אנשים בחיים שלהן מבחירה, מכורח, או מעצם הטבע הנשי שלהן. אז על זה להקדיש להן יום? הנשים האלו עסוקות מדי כדי לעצור ולהגג וללהג על ענייני נשים, או לבזבז עוד כסף שאין להן על מבצעים "מיוחדים" ליום הזה. הן לא צריכות שיזכירו להן את עצם היותן נשים, זה ניכר בכל דבר שהן עושות.

אז החלטתי בסופו של דבר לעשות פוסט נשי, אבל לא במיוחד ולא בכוח, רק באהבה גדולה. יש הרבה מוזיקאיות שאני אוהבת ואני אכתוב עליהן בעתיד, אבל כרגע, תחושת הבטן שלי אומרת לי לכתוב על אחת ומיוחדת - קרן או (Karen O), סולנית ה-Yeah Yeah Yeahs.

Karen O (תמונה מפה)

היא לא סתם זמרת בלהקת רוק, יש לה פרסונה בימתית מהפנטת שדורשת תשומת לב (ואני יכולה להעיד על כך - ראיתי את הלהקה מופיעה כשהם חיממו את דפש מוד בהופעה הקודמת שלהם בארץ). היא מכניסה כל כך הרבה רגש והתכוונות לכל מילה שהיא שרה בקול הלא-שגרתי שלה שפשוט אי אפשר להתעלם. בעיניי היא מהממת, למרות שאין לה יופי קלאסי, ומה שאני עוד אוהבת בה זה שהיא לא מפחדת להיות מוזרה בכוונה בהבעות בזמן שהיא שרה כדי להעביר לקהל שלה כמה היא בתוך זה ובמידה רבה שואבת גם את הקהל. אפשר לראות את זה ממש טוב קליפ של הסינגל שדרכו הם פרצו  לתודעה המוזיקלית, Date With The Night. 

אני מרגישה קצת לא נעים לדבר רק על קארן או בלי לדבר על שני החברים האחרים בלהקה הניו יורקית, הגיטריסט ניק זינר והמתופף בראיין צ'ייס אבל בואו נודה באמת, יש נקודת מיקוד אחת בלהקה, והיא זו שמחזיקה את המיקרופון. המוזיקה שלהם התפתחה במהלך השנים מאינדי-גראג'י ולא מעובד לפופ-רוק מלוטש יותר אבל מגניב, כזה שיש לו אדג' מתאים בדיוק לקול של קארן או, לדוגמא השיר Maps שהוא שקט לכאורה, אבל עם טוויסט. אני לא יכולה לדמיין אפילו לכתוב פוסט על קארן או בלי לכתוב על השיר הזה, שהוא אחד מהאהובים עלי (ולא רק בקטגוריה של ה-Yeah Yeah Yeas אלא בכלל. הוא כולל בתוכו מפלים של רגש והמון כאב, הוא מדבר בשבילי על סוג של געגוע שלא ברור לי בדיוק, אבל ככה זה.

ועכשיו יצא ללהקה שיר חדש, Sacrilege. פירוש שם השיר הוא "שימוש לרעה במשהו קדוש" וממה שקראתי השיר מדבר על משהו כמו התאהבות במלאך נופל. או משהו. לא משנה לי בדיוק בגלל שהוא ממש ממש טוב מבחינה מוזיקלית. קארן נשמעת פה גם מכאנית וגם מלאת כאב אבל יש פה המון נשמה, והיא מונצחת בצורה הכי מדוייקת ע"י מקהלת גוספל הורסת בסיום.

האלבום המלא מתוכו לקוח השיר Mosquito אמור לצאת רשמית באמצע אפריל ומאוד מעניין לראות אם הלהקה תמשיך בכיוון הסוחף הזה. בעצם השיר הזה הוא המשך ישיר של Zero ו-Heads Will Roll מהאלבום הקודם !It's Blitz והוא מגלם בתוכו סגנונית הרבה יותר שמחת חיים ורקידות במוזיקה אבל מילים הרבה יותר אפלות.

אני מניחה שפשוט נצטרך לחכות ולראות. 

שירים מהסרטים Vol 2

אם אתם זוכרים, היה לי לפני המון זמן פוסט של שירים מפרומואים ופרסומות ומכיוון שלאחרונה הצטברו לי כמה שירים כאלה, החלטתי שאני אכתוב עוד פוסט שיאגד אותם. מי יודע? אולי זה יעזור למישהו לפתור משהו שהוא לא זיהה עד עכשיו.

מה שמעניין מאוד במוזיקה שמשתמשים בה בפרומואים היא העובדה שדווקא שם הפרסומאים מצליחים להכניס בצורה לא ישירה מוזיקה קליטה מאוד שלא מושמעת מסיבות כאלו ואחרות בארץ. דוגמא אחת אפשר למצוא בפרומו של הסדרה האוס ששודרה עד לפני כמה זמן בהוט, בו השתמשו בשיר Come Closer של מיילס קיין (Miles Kane). זה שיר שבאופן מובהק לא היה מצליח להיכנס לפלייליסט רגיל של גלגל"צ אבל כולנו היינו יכולים לזמזם אותו בכיף כשהוא התנגן ברקע של הפרומו. מיילס קיין הוא שותפו של אלכס טרנר מהארקטיק מנקיז להרכב The Last Shadow Puppets והוא עושה גרסא מעודכנת לבריט-פופ כמו הרבה אמנים בריטים צעירים היום. קיין עצמו נראה כמו הכלאה של פול מקרתני וליאם גלאגר וזה מתיישב בדיוק עם המוזיקה שלו.

אז מה תפס לי את האוזן בפרומואים ובפרסומות לאחרונה? באופן מפתיע, גם דברים שכבר הכרתי.

Imagine Dragons - It's Time

איפה שמעתי? בפרומו לסדרה "חשיפה לדרום" בהוט

הכרתי את השיר הזה לפני כמה חודשים כשטחנו אותו ב-Xfm והוא התחבב עלי מיידית, מה יש לא לאהוב? שירה נקייה ורגשנית, מקצב מגניב ופזמון מדבק. הלהקה האמריקאית הזו הפכה לא במקרה לחביבה על האוזן הבריטית.

Awolnation - Sail

איפה שמעתי? בפרומו לתוכניות החדשות של ערוץ 8

ערוץ 8 תמיד היה סוג של תו תקן לאיכות, ובצדק. גם הפרומואים המושקעים שלו מתהדרים בפסקול שלא מבייש את הסטנדרט. סגנונית, השיר הזה הוא רוק עם השפעה אלקטרונית מאוד כבדה ושירה מאוד מכאנית, כמעט רובוטית. הוא נותן הרגשה מאוד מנוכרת ותעשייתית, כמעט מטרידה. אבל אני מניחה שזו היתה הכוונה.

San Cisco - Beach

איפה שמעתי? בפרומו לתוכניות החדשות בהוט 3

אינדי-פופ חמוד של להקה צעירה אוסטרלית. המילים הן לא הכי מתוחכמות ועוסקות באהבה נכזבת אבל מתחמקות לדעתי מנפילה לקלישאתיות בעזרת התיאורים המקסימים של הבחור המאוהב, גם בחלקים העגמומיים בהם הוא מתאר את ההתפוגגות של הקשר במטאפורה של מוות. עם כל זה, השיר שומר על אווירה מרוממת.

Buck Spencer - Cartoon Zombie

איפה שמעתי? בפרסומת של דר' מרטינס עם אגניס דין

פעם מגפיים של דר' מרטינס היו הדבר הכי מגניב בעולם והיוו תת-תרבות ניינטיזית בפני עצמה. מאז חלה ירידה במעמדן ולא נראה לי שילדים היום יודעים ממש מה זה. אז במאמצים לחזור להיות אחד מהשחקנים המובילים בשוק הנעליים, דר' מרטינס פצחו בשיתוף פעולה מעניין עם הדוגמנית ההורסת אגניס דין והוא מלווה בפרסומת מגניבה לפחות כמו התדמית שהם מנסים לשקם. השיר שמלווה את הפרסומת תפס אותי מהרגע ששמעתי אותו במקרה באיזה פרסומת בבלוג מוזיקה שקראתי. לא היה קל למצוא אותו, כי שזאם לא עזר לי ממש, אבל חפירה ממוקדת ביוטיוב הביאה אותי לתשובה, וזה הרבה יותר מספק מאשר להשתמש בשזאם.

אני אישית מאוד מרוצה מאוד מזה שלפחות דרך פרומואים אנשים יכולים להחשף למוזיקה שהם לא היו נחשפים אליה ביומיום. אני מניחה שעם קצב שחרור הפרומואים של הוט, ואיכות הפסקול שלהם, יהיה פה עוד פוסט כזה מתישהו בעתיד הקרוב, ועל זה לא תשמעו ממני תלונות. ואם יש לכם שיר מפרומו או פרסומת שלא הצלחתם לזהות לבד, אתם יכולים לשאול בתגובות, אני אוהבת אתגרים.