Top 5 - Oasis

אני חושבת שאם כבר מתחילים סדרת פוסטים שכולם עוסקים באמנים בריטיים כדאי לעשות את זה בזהירות. יש הרי כל כך הרבה אמנים מהממלכה המאוחדת ששינו את עולם המוזיקה, אז החלטתי ללכת בצורה שנראתה לי הכי טבעית - ישבתי וכתבתי לי את ההרכבים והאמנים שאני רוצה לכתוב עליהם לפי המשמעות שלהם לגבי והרגשות והזכרונות שהם מעלים בי, ולפי זה התחלתי. במהלך הכנת הרשימה הזו החלטתי גם שאני הולכת לעבוד בשיטה של ה-Top 5 שאותה כבר ראיתם בבלוג. אני חושבת שמכיוון שאי אפשר לכסות ביוגרפיה שלמה של אמן בפוסט (זאת אומרת, אפשר, אבל אפילו לי לא היתה סבלנות לקרוא...) אז אני אבחר את החמישיה שלי מכל הקטלוג של האמן/הרכב המדובר לפי מה שהם אומרים לגבי. עכשיו אחרי ההקדמה הזו, אפשר להתחיל.

אואזיס היתה ה-להקה של הניינטיז בשבילי. אם עקבתם קצת אחרי הפוסטים בבלוג אתם בטח זוכרים שכתבתי עליה כבר ואתם כבר מכירים את החיבה שלי לאחים גלאגר וחבריהם. האלבומים Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory היוו חלק בלתי נפרד מהפסקול של החיים שלי בתקופה מסויימת. בשירים שנואל גלאגר כתב היתה פשטות ועממיות שהיוו בעצם תחכום גאוני. לכן הם היו כל כך נגישים, The People's Band. הם דיברו לאנשים בגובה העיניים ונתנו להם הרגשה שהם "משלהם". הם בהתחלה היו להקת אינדי על אמת, בלי לייבל גדול מאחוריהם אבל עם הרבה דרייב להצליח ולהפוך ללהקה הגדולה ביותר בבריטניה, מין יורשים של הביטלס אם תרצו, וההשוואות לא איחרו להגיע מצד התקשורת הבריטית. ב-2009 הלהקה התפרקה, וזה היה משהו שכל מי שעקב אחרי מעללי האחרים גלאגר היה יכול לצפות - החיכוכים ביניהם הגיעו לרמת פיצוץ והפעם זה היה סופי. מאז גם נואל וגם ליאם יצאו בפרויקטי סולו משלהם עם הרכבים אחרים אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה האדירה שהיתה לאואזיס בשיאה. הם השאירו מין ואקום במוזיקה הבריטית ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה, אף להקה עוד לא הצליחה לעבור לשלב ההצלחה הזה ולמלא אותו. במקרה הזה, השלם לגמרי עולה על סך חלקיו.


1. Live Forever

המנון שמגלם בתוכו את השאיפה האולטימטיבית של הרוקנ'רול, שאם לא אתה, לפחות המוזיקה שלך תחיה לנצח. אני חושבת שזו היתה המטרה של נואל מלכתחילה - להיות גדול יותר מכל כותב שירים שהיה לפניו, להטביע את חותמו על המוזיקה הבריטית בצורה כל כך חזקה עד שבשלב מסויים הוא, והמוזיקה של אואזיס ייזוהו כמוזיקה הבריטית עצמה.

2. Wonderwall

השיר שהיווה את הרגע המכונן באלבום השני Morning Glory. זה השיר שהקפיץ את גודל קהל ה"מעריצים" של אואזיס בצורה אקספוננציאלית, אנשים שלא ידעו את Definitely Mabye התחילו ללכת להופעות ולקנות את האלבומים. אואזיס הפכו ל-household name, מלהקת אינדי בועטת לחביבי הפלייליסט ונושאי דגל הבריט-פופ להמונים. או כמו שנואל ניסח את זה

"The Squares got involved! and once Squares get involved in your music, you fucking become massive! Seriously. And Wonderwall, y'know, it's not an edgy tune, is it? I can't believe how many records it sold, it was incredible. I became a millionaire four times in one week. One week." (BBC's Seven Ages of Rock interview)

3. Don't Look Back In Anger

זה דווקא שיר שנואל לוקח את תפקיד הסולן וליאם מסתובב ברקע, משקשק תוף מרים או משהו... אבל זה הרגע שלו לזרוח - אני לא יכולה לתאר את ליאם שר את השיר הזה, הקול שלו חרוך יותר ומתאים לשירים יותר אגרסיביים או אדישים. זה אחד השירים היותר "ביטלסיים" שנואל גלאגר כתב ואפשר לראות את קריירת הסולו שלו כהמשך טבעי של השיר הזה.

4. Supersonic

נראה לי שאפשר לקרוא לזה ארס-פואטיקה כשנואל כותב על להיות מפורסם. ואני חושבת שזה רק מתאים שליאם שר את המילים כי בואו נודה, הוא היה הרוק-סטאר האמיתי בלהקה, מי שסיפק את רוב השערוריות הקשורות להתמכרויות או למכות לפפאראצי (או לאחיו). ההסתכלות של נואל על ה"מפורסמים" היא מאוד צינית, מאוד מרירה, יש פה התמרמרות על זה שאנשים חושבים שהם מכירים מישהו מפורסם מהטלוויזיה או ממה שהם קראו עליו. הם חושבים שהם מכירים אותו לפי התדמית שנבנית לו בתקשורת אבל בעצם אין להם מושג.

You make me laugh
Give me your autograph
Can I ride with you in your BMW ?
You can sail with me in my yellow submarine
You need to find out
Cause no one's gonna tell you what I'm on about

5. Morning Glory

הגיטרות בפתיחה שלו כל כך אופייניות לאואזיס, אפשר להשוות בין השיר הזה והמבנה שלו והנושא שלו לשיר My Generation של The Who. רק שהדור של האנשים שגדלו על אואזיס קצת שונה מהדור שגדל על The Who. התקופה היתה הרבה פחות תמימה ואופטימית, המוזיקת הרוק ששלטה בבריטניה התחלפה במוזיקה אלקטרונית ואיתה הגיעו גם הסמים כאסקפיזם. אני רוצה לקרוא לזה בזהירות My Generation 2.0

המילים של נואל לא היו שירה, אבל הן היו המילים הנכונות שהציבור הבריטי רצה לשמוע כשאואזיס פרצו בסערה לזירת המוזיקה הבריטית והפכו את הבריט-פופ למיינסטרים. אני באמת חושבת שבנקודת הזמן ההיא, באווירה ששררה אז בניינטיז, בגישה שלו לחיים ולמוזיקה, נואל גלאגר ואואזיס, היו קול של דור. אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה על מישהו מהאמנים שפועלים היום.

Britannia Rules!

אם תרשו לי לרגע אני אשחק במשחק האסוציאציות באופן חד צדדי - מה עולה לי לראש כשאני חושבת על המילה "בריטניה"?
המלכה, לונדון, בריט-פופ, פיש אנד צ'יפס, כדורגל, חוליגנים במגרשי כדורגל, בירה, המון בירה, תה מנחה, כריכוני מלפפונים (??), union jack, מונטי פייטון, גאווה לאומית, אהבה לאומית, god save the queen....

כשראיתי את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים ביום שישי האחרון לא חשבתי על פוליטיקה, על דקות דומיה או על אנטישמיות. הסתכלתי על תצוגת הכוח שהעלתה הפקת הארוע בממלכה המאוחדת ונפעמתי מהמסירות והגאווה שנשקפו מפניהם של כל אחד ואחת מהמשתתפים בטקס. הכל היה מתוזמר עד לאחרון הרקדנים והציג את בריטניה בשיא תפארתה, את התהליך שעברה ממדינת חקלאים למעצמה תעשייתית ובכלל לאחת האומות החזקות בעולם. כל דמויות התרבות האייקוניות שהנפיקה הממלכה המאוחדת היו שם מהביטלס עד וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר.

החלק שהכי אהבתי בטקס היה המחווה למוזיקה הבריטית, מחרוזת מנצחת ואופורית שחוגגת את התרומה העצומה של הבריטים לעולם המוזיקה. המפיקים לא פסחו על אף הרכב חשוב (כמעט) והזכירו לעולם שתעשיית המוזיקה הבריטית היא כוח שאין להתעלם ממנו או להמעיט בערכו - The Jam, הרולינג סטונז, The Who, הביטלס, לד זפלין, דיוויד בואי, קווין, סקס פיסטולז, ניו אורדר, יוריתמיקס, בלר, איימי ווינהאוס, מיוז, ואפילו הפרודיג'י, ודיזי ראסקל! שירים שרובם צרובים בזיכרון של פחות או יותר כל חובב מוזיקה.

אמנם כשאנחנו שומעים מוזיקה ביומיום אנחנו לא חושבים ממש מאיפה היא הגיעה. אנחנו מתחברים למילים, למלודיה, לאווירה, למה שהשיר אומר לנו או עלינו. לטעמי הבריטיות של השירים שהגיעו מהממלכה המאוחדת כל כך טבועה בהם שאנחנו כבר לא ממש שמים לב אליה למרות שהיא שם בכל תו ומילה. אפילו בשנים שבריטים ניסו להישמע פחות "בריטים" כדי לפנות לקהל האמריקאי הם לא יכלו להתחמק מהדבר החמקמק הזה. ה"בריטי". זה שזור במחאה ובאנרכיזם של הסקס פיסטולז, במוזרות המהפנטת של דיוויד בואי, בדיכאון של איאן קרטיס מג'וי דוויז'ן.

אחרי שכל המשלחות האולימפיות נכנסו לאיצטדיון, הארקטיק מאנקיז, אהוביי, הרעידו את כל לונדון, עם ביצוע נהדר לסינגל שהביא להם את הפריצה הגדולה, I Bet You Look Good On The Dancefloor. אחריו הם ביצעו את Come Together האלמותי והמאוד מתאים לאירוע של הביטלס בעיבוד נאמן לגמרי למקור, כחימום להופעה הסוגרת של פול מקרטני. אם כבר מדברים על בריטי, הארקטיק מאנקיז הם הכי בריטים שיש. ארבעה נערים צנומים משפילד, חלילה לא מלונדון האופנתית והקוסמופוליטית, הצליחו לתת לרוק הבריטי בעיטה בתחת שלא היתה מביישת את מה ש-The Who עשו כשהם פרצו. הם עשו את זה עם, ואולי בזכות, אלכס טרנר ששר במבטא הבריטי הכי כבד ששמעו בתקופה ההיא, והפך את הבריטיות המוחצנת והגאה למשהו מגניב. אם עקבתם אחרי מוזיקת רוק בריטית אחרי הפריצה של המאנקיז, היה גל של להקות שבהן הסולן שר במבטא בריטי (סקוטי/וולשי/אירי) לא מתנצל. אם תרצו, זה נתן לגיטימציה להניף שוב בגאווה שלט "I am British, hear me roar".

אז לרגל המשחקים האולימפיים בלונדון, אני משיקה בבלוג את "פרויקט בריטניה" האישי שלי. בחודש הקרוב כל הפוסטים יהיו על מוזיקה בריטית, מכל הסוגים והמינים. סדרת פוסטים שמוקדשת לכל מה שאני אוהבת שיצא מהממלכה המאוחדת.

אני אסיים עם שיר שמגדיר בשבילי את הבריטיות, My Generation של The Who. שיר פשוט להחריד, שלושה בתים שחוזרים על עצמם במהלכו. אבל המוזיקה שמלווה אותו חשובה לא פחות מהמילים. הגימגום המכוון הזה של רוג'ר ווטרס שמושך את המילים הנכונות שנותנות המון כוח למינימליזם. זה שיר על זמני שמגדיר את הדור של הסיקסטיז לא פחות מאשר הוא מגדיר את הדור היום. 

Why don't you all f-fade away (Talkin' 'bout my generation)
And don't try to dig what we all s-s-say (Talkin' 'bout my generation) 

אז תישארו בסביבה, הולך להיות פה בריטי במיוחד בפוסטים הקרובים...

Join The Party

בשבועיים האחרונים מהדהדות לי כל הזמן בראש סצנות ומוזיקה מהסרט של הקומיקאי דייב שאפל "Block Party". אין סיבה מיוחדת לזה, אבל אני מאוד שמחה שזה קורה כי זה אחד מהסרטים האהובים עלי. אני יכולה לראות אותו עשרות פעמים ולא יימאס לי. הפעם האחרונה שראיתי את הסרט היתה שתפסתי אותו במקרה באחד מערוצי הסרטים ואתמול ראיתי אותו שוב במלואו. אין פיסה מהסרט הזה שהייתי משנה. הוא מצחיק כמו שרק דייב שאפל יכול להיות ברגעים שהוא עוזב את בדיחות הפיפי-קקי שלו ויש בו אהבה כל כך עצומה וטהורה למוזיקה שפשוט קשה להכיל את זה.

מוסד ה-Block Party (מסיבת רחוב) מוכר מאוד בארה"ב, סוגרים את תנועת המכונית בבלוק מסויים ועושים מסיבה - זה יכול להיות הפנינג של ברביקיו שכונתי עם כל מיני דוכנים או שזה יכול להיות משהו פשוט כמו להוציא כמה מגברים, כמה מיקרופונים ורמקולים וכל מי שיש לו כלי נגינה מגיע, וכל מי שיש לו משהו להגיד יכול לקפוץ לבמה.

ממסיבות רחוב כאלו צמח בשנות ה-70 של המאה הקודמת ההיפ-הופ כצורת מחאה ספונטאנית של אנשים בשכונות קשות יותר בניו יורק, לדוגמא בברונקס ובברוקלין. קל מאוד לשכוח שעם כל מה שהיפ-הופ מייצג היום שכוללת בעיקר את תרבות הבלינג, היפ-הופ הוא מחאתי בבסיסו, אנשים שעושים ראפ והיפ-הופ עושים את זה לא רק כדי לעשות כסף, הם עושים את זה כדי לנסות להגיד משהו ולעורר שינוי במערכת. או לפחות ככה זה היה בעבר אצל רובם.

הרעיון של דייב שאפל היה לקחת את מסיבת הרחוב לרמה הבאה - הוא הביא את כל השמות הכי גדולים והכי מוערכים בהיפ-הופ ונתן להם להשתולל על הבמה. יש שם כמה ביצועים מדהימים שאני לא יודעת אם היו מצליחים לקבל עם כל הטריקים שאפשר לעשות באולפן. האנרגיה שמתקבלת ממוזיקה חיה ובועטת על הבמה ומפידבק מיידי של הקהל שעומד מולך אי אפשר לחקות. מסיבת הרחוב מתקיימת באזור Bed-Stuy בברוקלין, אזור שבשנות ה-70 היה מוכה כנופיות ואלימות ולא מפתיע ששאפל בחר לעשות את המסיבה דווקא שם - מהאזור הזה פרצו כמה מאמני ההיפ-הופ המוערכים בקהילה המוזיקלית האמריקאית כמו  Mos Def,
Talib Kweli, Notorious B.I.G, Jay Z ועוד רבים אחרים. אני מאמינה שהבחירה באזור היא מין מחווה לשכונה שגידלה אותם, שהיתה לא קלה בלשון המעטה והמוזיקה היתה מה שהרחיק אותם מהרחובות, היא היתה המפלט שלהם.

עוד משתתפים במסיבה ה-Roots, אחד מהרכבי ההיפ-הופ הוותיקים והיציבים בארה"ב, קנייה ווסט, הפוג'יז (עם לורין היל המופלאה), אריקה באדו וג'יל סקוט. הייצוג הנשי הוא דיי זעום יחסית לרוב הגברי אבל כל אחת משלוש הנשים הגדולות שמופיעות פה יכולות לעמוד בגאווה מול כל ראפר זועם ולגנוב את ההצגה. כמו הרגש שנשפכת מכל מילה שהן שרות והעומק שהן מביאות היא משהו שאפשר רק לקנא בו ולשמוח על זה שיש כאלו נשים בכזה תחום לא קל.

החלטתי להביא לכם לסיכום הפוסט הזה ולהמחשת אווירת המסיבה של הסרט שני ביצועים שריגשו אותי במיוחד מהסרט הזה. הראשון הוא הביצוע המטורף של קניה ווסט (עם ג'ון לג'נד) ל-Jeasus Walks. אפשר להגיד על קניה ווסט הרבה דברים - שהוא שחצן, אגו-מניאק וחסר בושה ואפילו שאין לו את ה-flow הכי טוב בסצינת ההיפ-הופ, אי אפשר לקחת ממנו את הרגש האותנטי שמתלווה לכל מה שהוא מוציא. השיר הזה, בביצוע האגרסיבי שיש בסרט, עם התזמורת שמספקת את הדרמה הנוספת, הוא התגלמות של כל מה שהיפ-הופ צריך להיות - בועט לפנים ולא מתפשר, ומדבר על חזרה בתשובה, לאו דווקא במובן הדתי כמו שנרמז מהשם, אבל חזרה למקורות ולמה שנכון לנו כבני אדם. אני חושבת שהשיר הזה מתאים במיוחד לאור בחירת האזור בו נערכת מסיבת הרחוב.

השיר השני, והוא זה הסוגר את הסרט, הוא ביצוע בלתי נשכח של לורין היל והפוג'יז ל-Killing Me Softly. הדרך שבה היל שרה את שני הבתים הראשונים של השיר עשה לי עור ברווז בכל פעם שאני שומעת את הביצוע. באותו הרגע בסרט הכל משתתק והקול שלה הוא הדבר היחיד שאפשר להתרכז בו.

אני לא חושבת שישראל היא מדינה מספיק מבוגרת כדי שתתפתח בה תרבות של מסיבות רחוב אמיתיות ולא "מסיבות רחוב" שאורגנו על ידי קבוצות של היפסטרים. הרי מסיבות רחוב הן דרך ספונטאנית של בלוק או שכונה לחגוג את ה-togetherness ולתמוך בתחושת הקהילתיות. זו לא צריכה להיות מסיבה מתוכננת שבאותה מידה היו יכולים לעשות אותה באומן 17. אולי דווקא את השכונתיות הזו אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקאים.

בשמיעה חוזרת

אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לגלות מחדש אלבום שאני מכירה. כמויות המוזיקה שאני צורכת הן אדירות, יש כל כך הרבה דברים חדשים ומרגשים ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עוברת מאוד מהר בין מצבי רוח מוזיקליים ומחפשת ריגושים מיידיים, שירים שהעברתי שלשום לאייפוד וחרשתי עליהם אתמול "נזנחים" לעיתים קרובות מדי עבוד הדבר החדש של היום. אני לא יכולה להגיד שאני מאוד מרוצה מזה, אבל ככה זה בדרך כלל קורה, (כל אחד צריך לעבוד על משהו...).

בכל מקרה, האלבום האחרון שגיליתי מחדש הוא Lights של אלי גולדינג (Ellie Goulding). אהבתי את גולדינג מהרגע הראשון ששמעתי אותה, יש בה משהו מאוד מיוחד (בדומה לפלורנס וולש עליה כתבתי כבר פה) והיא לא נשמעה כמו אף אחד אחר. מצד אחד הקול שלה קטן, דק ושברירי, רק תעשו לו "פוו" והיא עפה, אבל מצד שני היא יכולה להכניס בו כל כך הרבה עוצמה ולתת חיים למילים שהיא שרה. זה דבר שלאו דווקא מצפים מקול שנשמע קטן. בנוסף המוזיקה היא אלקטרו-פופ עשיר ומהוקצע, אבל השירים ישמעו גם טוב בלי ההפקה מסביב. מין ערבוביה של ניגודים שמשתלבים נהדר יחד.

השיר הראשון שלה ששמעתי היה Under the Sheets, שיר "יחסינו לאן" לא קונבנציונאלי, עם תופים דרמטיים שמובילים אותו.

שיר אחר שבטח גם אתם שמעתם כי תקופה מסויימת טחנו אותו בגלגל"צ הוא Starry Eyed. זה שיר המוכיח את הטענה שלי - הוא נשמע מצויין (אולי אפילו יותר טוב?) בגירסא אקוסטית נטולת סינתיסייזרים. אני שמה פה את שתי הגירסאות כדי להמחיש את הנקודה שלי.

החשמלית:

האקוסטית:

השיר שכבש אותי בצורה טוטאלית באלבום הזה הוא Guns and Horses - לדעתי השיר הטוב שהיא כתבה, יש בו זיקוק של כל האלמנטים שעושים אותה כל כך מיוחדת בעיני, גם הקליפ החמוד עם הרקדנים הטים-ברטוניים לא מזיק...

אני חושבת שבשמיעה מחודשת של האלבום הזה קיבלתי ערך מוסף להרבה מהשירים, זיהיתי דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, כל מיני מעברים מעניינים, לשמוע מחדש את המילים ולמצוא שם שוב איזשהו קסם, את הדבר שמשך אותי מלכתחילה למוזיקה שלה, רק חדש וטוב יותר. 

ומה איתכם? יש משהו שגיליתם מחדש לאחרונה?

Spectrum

האלבום השני של פלורנס וולש, Ceremonials (הידועה יותר כ-Florence and the Machine) היווה חתיכת ציון דרך מבחינתה ובפופ הנשי בכלל. אני יודעת שזו הגדרה דיי בומבסטית אבל וולש הצליחה בזמן קצר מאוד בספירה המוזיקלית לקבע את מעמדה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הנוכחות שלה ממגנטת, והקול שלה  מגלם בתוכו את הסיבה שבגלל שהמציאו פזמונים ענקיים.

אם להסתכל על האלבומים של וולש, רואים קו מנחה ברור וחזק שמקשר ביניהם. ברור לי לגמרי שאם לא היה נוצר האלבום הראשון שלה, Lungs (ממנו אתם בטח מכירים את החידוש שלה ל-You've Got The Love) לא היה יכול להיווצר האלבום Ceremonials. יש פה אבולוציה יצירתית נהדרת כך שוולש לקחה את כל מה שהיה כל כך ממכר באלבום הראשון וסובבה לזה את החוגה למקסימום. הפזמונים הפכו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, המוזרויות הפכו להיות מוזרות יותר (במובן הטוב של המילה). וולש היא ציפור לא ממש קונבנציונאלית בנוף המוזיקלי של הפופ הנשי וטוב שהיא שם. אני לא יכולה לחשוב על זמרת אחרת שמסוגלת לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה אותו. באלבומים שלה, וולש מזמינה אותנו כמאזינים לקחת חלק במה שקורה לה בראש והתוצאה פשוט מהממת חושים.

התכנסתי כאן היום, אם כן, לדבר על הסינגל האחרון שיצא מהאלבום האחרון, Spectrum. האוזן צריכה להתרגל אליו, אם אתם מכירים את וולש זה יבוא יותר בקלות, אבל זה לא שיר "רגיל" באף קנה מידה. אין לו מקצב קונבנציונאלי, הכלי המוביל בו הוא נבל שזה משהו שלא רואים הרבה. אבל כשמתרגלים למוזרויות השיר מתגלה כאחת הפנינים הבורקות ביותר באלבום. הוא מדבר על יציאה מהקליפה, גידול עור שיגן מפני העולם והמוזיקה מתאימה בדיוק לזה - מתחילה שקטה מאוד ועדינה עד לפזמון המתפרץ שמרעיף עליך את כל העושר התזמורתי הדרמטי שיכול להיכנס לשיר אחד. העושר הזה שוטף אותך, לא נותן לך להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלנסות לפרוט בראש  לפרטים את כל מה שהולך שם.

Say my name and every colour illuminates  

we are shining and we will never be afraid again

כשוולש שרה את השורות האלו שוב ושוב במהלך השיר אפשר להרגיש שהיא נוסקת, הקול שלה מתנהג כאילו הוא ישות בפני עצמו ולטעמי בשיר הזה היא מתעלה על כל מה שהיא עשתה בנתיים מבחינה ווקאלית.

את הקליפ ביימו דיוויד לה-שאפל והכאורוגרף ג'וני ביירן, והאסתטיקה היא לגמרי לה-שאפלית, מאוד בובתית ומושלמת מצד אחד ומהצד השני אפלה ומטרידה. אני לא יודעת אם הצלחתם לתפוס את התערוכה של הצילומים שלו כשהיא הגיעה לארץ והוצגה תקופה במוזיאון תל אביב לאומנות. אם פספסתם, הנה רק דוגמא לתמונה מסדרה של תמונות באותה הרוח שהוצגה. לה-שאפל מצלם המון כוכבים אמריקאים, אתם יכולים להתרשם בקישור הזה.

לה-שאפל יוצר תמונות גדולות מהחיים של סצינות שהן מושלמות ולא מושלמות בו בזמן, הקומפוזיציה שלו תמיד מדוייקת ומרפררת לתרבות הפופ ולמוטיבים נוצריים מובהקים. בעבודות שלו הכל כל כך יפה וכל כך מוקפד שזה כמעט לא אנושי. בקליפ הזה וולש פשוט מושלמת - הסטיילינג יפיפה ואדג'י, היא עומדת ייחודית מכל רקדני הבלט המקיפים אותה בפיאה ג'ינג'ית והיא זורחת. 

אני חושבת שזה מאוד מרשים שוולש צועדת לקצב משל עצמה, היא לא מפחדת להתנסות ולהיות ייחודית, היא לא מאויימת על ידי הצלחה של זמרות cookie cutter גנריות והיא בטוחה בעצמה ובמוזרות שלה כי זה מה שמבדיל אותה משאר הזמרות בשכבת הגיל שלה.

אני אסיים בציטוט של וולש מתוך ריאיון שהעניקה למגזין Q בגיליון מרץ 2012, שלדעתי מסכמות וממחישות בצורה הכי טובה את המהות שלה כאדם וכאמנית.

"There's no future and there's no past when you're onstage. There's that feeling when I hit a note where all the wittering goes quiet. It's a way of being out of control that is in your control. So the two things I am fighting against in the songs, the chaos and the control, are united... I can communicate things through songs that I can't otherwise. There's no big crescendo to a conversation".

Blue Jeans, White Shirt...

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם בטח שמים לב שאני מאוד אוהבת את לאנה דל ריי. הבחורה הזו יכולה לשיר את דפי זהב ולא ממש יהיה לי אכפת. הסינגל החדש שלה (יחסית) הוא Blue Jeans, וגם הוא נוגע בכל התחומים שמאפיינים את יצירתה של דל ריי - אהבה, סקס, מוות. הכל נראה לי כל כך טוטאלי אצלה, נראה שאין תחומים אפורים, אם עושים משהו אז עושים אותו עד הסוף.

לאנה דל ריי (ווג בריטניה, מרץ 2012)

המלודיה והמקצב ברקע מהפנטים, ה-phrasing של דל ריי קצר וחד, חצי דיבור-חצי שירה. כמו בכל שיר של דל ריי היא מספרת סיפור, אבל הזרימה של השיר לא גורמת לי לחשוב שאני נמצאת בפסטיבל מספרי סיפורים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. המילים הן לא שירה, הן מאוד פשוטות ויומיומיות אבל זו כנראה הדרך הכי טובה להעביר סיפורים פשוטים, כמו בפזמון:

I will love you till the end of time
I would wait a million years
Promise you'll remember that you're mine
Baby can you see through the tears?
Love you more
Than those bitches before
Say you'll remember, oh baby, say you'll remember
I will love you till the end of time

השיר הזה מבחינתי שם את דל ריי בפאזה משל עצמה, אי אפשר לקטלג או להכניס לתבנית את המוזיקה שהיא עושה, אין פה cookie cutter music, יש פה מיקס של המון סגנונות ואיכשהו הם משתלבים באלכימיה לא ברורה. וכשזה עובד, כמו בשיר הזה או ב-Born To Die, זה זהב טהור.

אני חייבת לדבר גם על הקליפ שמתלווה לשיר - במקרה הזה הקליפ הוא לא רק כלי ריק שבא לתת ערך ויזואלי רדוד אלא הוא מפיח בשיר חיים ומגלם את רוח השיר. הבמאי הצרפתי Yoann Lemoine (תסלחו לי שאני לא יודעת להעביר את זה לעברית בצורה אמינה, כן?) שביים גם את הקליפ ל-Born To Die (וגם את Teenage Dream של קייטי פרי) משתמש פה בצילום שחור-לבן שנותן את מנת הדרמה הנחוצה לעמוד מול השיר ובנוסף הוא משתמש במדיה של המים בצורה מאוד אינטיליגנטית והאסתטיקה הכוללת של הקליפ מעבירה היטב את הכוונה של דל ריי. 

נראה לי ששמעתי את השיר הזה לפחות 10 פעמים בזמן שכתבתי את הפוסט, וכל פעם מצאתי בו משהו חדש שריתק אותי, אני מקווה שגם אם אתם לא מתים על דל ריי, תנסו לתת לשיר הזה צ'אנס, ולכן החלטתי לחרוג ממנהגי ולהציע את השיר הזה להורדה בבלוג. השיר יהיה זמין לחודש בדיוק מיום פרסום הפוסט ואז אני מוחקת אותו מהשרת. Get it while you can.

Lana Del Rey - Blue Jeans