The Attractions

מדי פעם יש שילובים מוזיקליים שלא הייתי רואה מתרחשים באופן טבעי ואורגני אבל כשהם קורים, אי אפשר שלא לחשוב למה לא עשו אותם קודם. על פניו, זה בדיוק המקרה בשיתוף הפעולה בין אלביס קוסטלו והרוטס (The Roots). מה בדיוק הקשר בין רוקר מזדקן לבין אחד מצוותי ההיפ-הופ/נו-סול המרגשים והחדשניים שפועלים בסצינה המוזיקלית כבר מאז סוף שנות השמונים? 

אז זהו, מסתבר שכל צד בחתונה המוזיקלית הזו יוצא נתרם לא פחות ממה שהוא תורם למרקם הכללי של האלבום Wise Up Ghost. קוסטלו קיבל זריקה ממריצה למוג'ו שלו מהרעננות של הרוטס והרוטס קיבלו סולן-יוצר עם גישת אולדסקול רוקנ'רול שמאפשרת להם לפרוץ עוד קצת את גבולות קופסת ההיפ-הופ ומראה שבהגדרות מוזיקליות, זה לא הביט אלא הגישה. 

זו לא הפעם הראשונה שקוסטלו משתף פעולה עם הרוטס, הם ניגנו כמה פעמים יחד בתוכנית של ג'ימי פאלון לדוגמא, שם הרוטס מתפקדים כלהקת הבית, ולאט לאט דרך הג'אמים, האלבום הזה רקם עור וגידים. ויש בשת"פ הזה כל כך הרבה גרוב, וכל כך הרבה רגש, ועצבים. רואים שהאלבום הזה נעשה בתשוקה לעשות מוזיקה טובה, ולא כעוד דרך להוציא עוד כמה דולרים מהקהל הנאמן.

הסינגל המוביל מתוכו, Walk Us Uptown הוא פצצת קצב מטורפת, שאי אפשר שלא לנוע איתה. התופים הדומיננטיים של Questlove שתמיד עשו מבחינתי את המוזיקה של הרוטס מה שהיא, מתאימים למילים הציניות והאכזריות-משהו של קוסטלו. 

"Will you walk us uptown?
No matter what the price
Each crushed in the corner of their own paradise
Will you walk us uptown?
Will you walk us uptown?
That's always assuming
That you're partly divine and partly human
You're the king of our hearts
You're the clown with the drum
Will you walk us uptown?
If we promise not to run"

העובדה שהרוטס משתמשים בכלים אמיתיים ליצירת המוזיקה שלהם ולא בביטים ממוחשבים תורמת מאוד להרגשה האותנטית שהם מעולם לא איבדו. זה מה שעושה אותם מבחינתי יותר אמיתיים מרוב אמני ההיפ-הופ שפועלים היום ובגלל זה הם כל כך מוערכים מוזיקלית. בשיר הנושא של האלבום Wise Up Ghost שמתחיל איטי ושקט אבל מתפתח לקקופוניה מופלאה של תזמורת שלמה ובאמצע קוסטלו שנשמע כמו מטיף בכנסיה כלשהי, לפעמים נשמע לא מסונכרן עם המלודיה המבולגנת שסביבו אבל אחרי האזנה שניה ושלישית זה פשוט מתיישב כמו שצריך ונשמע כל כך טוב. 

ועכשיו למשהו לא קשור (אבל אני חייבת לדבר עליו):

פיונה אפל היתה ועודנה אחת המוזיקאיות שאני הכי אוהבת וזה כי היא מוכשרת כמו שד, לא מתפשרת אומנותית על שום פסיק ביצירה שלה ולא מתביישת כבר במי שהיא. לאחרונה אני שומעת המון את השיר Hot Knife שסוגר את האלבום האחרון שלה שיצא ב-2012 וכל פעם שומעת בו עוד ועוד דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. אפל מלווה את עצמה בפסנתר האופייני לה והפעם גם בתופים דרמטיים וזהו. אין יותר כלי נגינה. כל העושר שמתקבל מסביב זה לופים של אפל שרה את המילים וקולות רקע לעצמה. מה שתופס אותי במיוחד בשיר הזה הוא הדו-קוטביות שאופיינית כל כך למוזיקה שלה. 

מצד אחד:

If I'm butter - if I'm butter / If I'm butter, then he's a hot knife / He makes my heart a cinemascope / He's showing the dancing bird of paradise

מהצד השני:

I'm a hot knife- if I'm a hot knife / I'm a hot knife if he's a pad of butter / If I get a chance, I'm gonna show him that / He's never gonna need- never need another. 

ושני הצדדים של המטבע הזה מושרים אחד לצד השני ואחד על השני וזה פשוט אושר גדול.

The Miseducation of Lauryn Hill

החודש, לפני 15 שנה שחררה לוריין היל (חברת הפוג'יז לשעבר) את אלבום הסולו הראשון והיחיד שלה. הפוג'יז, שהוציאו את האלבום The Score והיו אחראים לחידוש המופלא ל-Killing Me Softly (שביצוע נהדר שלו מופיע בסרט Dave Chappelle's Block Party) ולשיר המדבק Ready Or Not. כשההרכב החליט לצאת לפסק זמן היה ברור שהאלבום המצופה ביותר הוא זה שתוציא היל. עם כל הכבוד לכישרון של וויקליף ז'אן ופראז מישל, היא היתה נקודת המוקד בהרכב.

לוריין היל (תמונה מפה)

אין מנוס, כשאת אישה בעולם כל כך אגרסיבי וגברי כמו סצנת ההיפ-הופ והראפ את הופכת מיידית למשהו ייחודי, דוגמת מיסי אליוט הנפלאה. לוריין היל גילמה בתוכה את החבילה המושלמת - גם ראפרית עם flow מעולה וגם זמרת סול נהדרת. התכונות האלו, יחד עם יכולת כתיבת השירים שלה הביאו אותה ליצור את אחד האלבומים שאני הכי אוהבת, The Miseducation of Lauryn Hill. האהבה שלי לאלבום הזה, שגם אחרי כל השנים האלו לא התעמעמה, מוכיחה לי שוב שמבחינתי מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, לא משנה מאיזה ז'אנר היא מגיעה.

בכלל, ממש מוזר לי לחשוב שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהאלבום הזה יצא. אחרי ששמעתי אותו שוב מההתחלה עד הסוף גיליתי שמבחינתי הוא לא איבד שמץ מהרעננות שהיתה לו, הרגש עדיין נשפך שם בליטרים מכל מילה ותו, וזה הדבר שמשאיר את האלבום על-זמני - אי אפשר לשים תאריך תפוגה על רגש אמיתי.

האלבום מתחיל בהצהרה מאוד חזקה - השיר Lost Ones שמכוון ככל הנראה לוויקליף ז'אן על רקע הסכסוכים שהיו בפוג'יז לפני הפסקת הפעילות. השורה הפותחת אותו "It's funny how money change a situation" יחד עם ליין התופים שנותן את המקצב הדומיננטי והאגרסיבי, מכניסים אותנו למוד הלוחמני. הכתיבה של היל מושחזת וישירה, והיא פותחת את האלבום בלי מסכות ובלי כפפות של משי.

השיר שיצא כסינגל המוביל מהאלבום הוא Doo Wop (That Thing) שהתאפיין באווירת אולד-סקול אר'נ'בי מאוד כייפית. עם כל הכיף, לוריין לא חוסכת במילים ביקורתיות על התרבות האפרו-אמריקאית שהתפתחה עם השנים בארה"ב. עם שורות שמכוונות גם לנשים וגם לגברים כמו:

"It's silly when girls sell their souls because it's in/ Look at where you be in hair weaves like Europeans/ fake nails done by Koreans"

"The second verse is dedicated to the men/ more concerned with his rims and his Timbs than his women/ him and his men come in the club like hooligans/ don't care who they offend"

גם הקליפ של השיר משקף את ההבדלים בין מה שיש היום למה שהיה אז דרך הופעה של היל בשתי מסיבות רחוב במקביל, אחת בסבנטיז ואחת בניינטיז.

הכוכב האמיתי באלבום הזה, וזה השיר שגם גרם לי להאזין לאלבום אחרי שלא נגעתי בו המון זמן הוא Ex-Factor. שיר איטי, גרובי ועצוב, היל חושפת את עצמה רגשית עד לעצמות, והוא עוסק בקשר זוגי שלא עבד, הרצון לקבל תמורה רגשית ממישהו שהשקענו בו את עצמנו והרגשות שלנו שלא מתממשת, והצורך לשחרר את עצמנו ממנו.

"I keep letting you back in
How can I explain myself
As painful as this thing has been
I just can't be with no one else
See I know what we got to do
You let go and I'll let go too
'Cause no one's hurt me more than you
And no one ever will

No matter how I think we grow
You always seem to let me know
It ain't workin'
It ain't workin'
And when I try to walk away
You'd hurt yourself to make me stay
This is crazy"

אחרי האלבום הזה, היל ככל הנראה מחוסר יכולת להתמודד עם ההצלחה המטורפת שנחתה עליה שמרה פחות או יותר על דממה מבחינה יצירתית, היא לא הוציאה מאז חומר חדש ואני לא יכולה שלא להצר על כך. יש להיל יכולות כתיבת שירים שהגדירו את הקול הנשי שלה בעולם ההיפ-הופ והאר'נ'בי בצורה כל כך חדה וברורה שאף אחד לא היה יכול לערער עליו. בזמנו היא הפכה להיות כוח שיש להכיר בקיומו מבחינה מוזיקלית והיא עדיין משמשת כנקודת ייחוס לזמרות צעירות, וכנראה שגם עם כל הצרות שנחתו עליה לאחרונה (מרצה מאסר של 3 חודשים בפועל על העלמת מס) היא תמשיך להיות אייקון מוזיקלי נשי שאין עליו עוררין, והאלבום הזה נותן את כל הסיבות לכך.

Join The Party

בשבועיים האחרונים מהדהדות לי כל הזמן בראש סצנות ומוזיקה מהסרט של הקומיקאי דייב שאפל "Block Party". אין סיבה מיוחדת לזה, אבל אני מאוד שמחה שזה קורה כי זה אחד מהסרטים האהובים עלי. אני יכולה לראות אותו עשרות פעמים ולא יימאס לי. הפעם האחרונה שראיתי את הסרט היתה שתפסתי אותו במקרה באחד מערוצי הסרטים ואתמול ראיתי אותו שוב במלואו. אין פיסה מהסרט הזה שהייתי משנה. הוא מצחיק כמו שרק דייב שאפל יכול להיות ברגעים שהוא עוזב את בדיחות הפיפי-קקי שלו ויש בו אהבה כל כך עצומה וטהורה למוזיקה שפשוט קשה להכיל את זה.

מוסד ה-Block Party (מסיבת רחוב) מוכר מאוד בארה"ב, סוגרים את תנועת המכונית בבלוק מסויים ועושים מסיבה - זה יכול להיות הפנינג של ברביקיו שכונתי עם כל מיני דוכנים או שזה יכול להיות משהו פשוט כמו להוציא כמה מגברים, כמה מיקרופונים ורמקולים וכל מי שיש לו כלי נגינה מגיע, וכל מי שיש לו משהו להגיד יכול לקפוץ לבמה.

ממסיבות רחוב כאלו צמח בשנות ה-70 של המאה הקודמת ההיפ-הופ כצורת מחאה ספונטאנית של אנשים בשכונות קשות יותר בניו יורק, לדוגמא בברונקס ובברוקלין. קל מאוד לשכוח שעם כל מה שהיפ-הופ מייצג היום שכוללת בעיקר את תרבות הבלינג, היפ-הופ הוא מחאתי בבסיסו, אנשים שעושים ראפ והיפ-הופ עושים את זה לא רק כדי לעשות כסף, הם עושים את זה כדי לנסות להגיד משהו ולעורר שינוי במערכת. או לפחות ככה זה היה בעבר אצל רובם.

הרעיון של דייב שאפל היה לקחת את מסיבת הרחוב לרמה הבאה - הוא הביא את כל השמות הכי גדולים והכי מוערכים בהיפ-הופ ונתן להם להשתולל על הבמה. יש שם כמה ביצועים מדהימים שאני לא יודעת אם היו מצליחים לקבל עם כל הטריקים שאפשר לעשות באולפן. האנרגיה שמתקבלת ממוזיקה חיה ובועטת על הבמה ומפידבק מיידי של הקהל שעומד מולך אי אפשר לחקות. מסיבת הרחוב מתקיימת באזור Bed-Stuy בברוקלין, אזור שבשנות ה-70 היה מוכה כנופיות ואלימות ולא מפתיע ששאפל בחר לעשות את המסיבה דווקא שם - מהאזור הזה פרצו כמה מאמני ההיפ-הופ המוערכים בקהילה המוזיקלית האמריקאית כמו  Mos Def,
Talib Kweli, Notorious B.I.G, Jay Z ועוד רבים אחרים. אני מאמינה שהבחירה באזור היא מין מחווה לשכונה שגידלה אותם, שהיתה לא קלה בלשון המעטה והמוזיקה היתה מה שהרחיק אותם מהרחובות, היא היתה המפלט שלהם.

עוד משתתפים במסיבה ה-Roots, אחד מהרכבי ההיפ-הופ הוותיקים והיציבים בארה"ב, קנייה ווסט, הפוג'יז (עם לורין היל המופלאה), אריקה באדו וג'יל סקוט. הייצוג הנשי הוא דיי זעום יחסית לרוב הגברי אבל כל אחת משלוש הנשים הגדולות שמופיעות פה יכולות לעמוד בגאווה מול כל ראפר זועם ולגנוב את ההצגה. כמו הרגש שנשפכת מכל מילה שהן שרות והעומק שהן מביאות היא משהו שאפשר רק לקנא בו ולשמוח על זה שיש כאלו נשים בכזה תחום לא קל.

החלטתי להביא לכם לסיכום הפוסט הזה ולהמחשת אווירת המסיבה של הסרט שני ביצועים שריגשו אותי במיוחד מהסרט הזה. הראשון הוא הביצוע המטורף של קניה ווסט (עם ג'ון לג'נד) ל-Jeasus Walks. אפשר להגיד על קניה ווסט הרבה דברים - שהוא שחצן, אגו-מניאק וחסר בושה ואפילו שאין לו את ה-flow הכי טוב בסצינת ההיפ-הופ, אי אפשר לקחת ממנו את הרגש האותנטי שמתלווה לכל מה שהוא מוציא. השיר הזה, בביצוע האגרסיבי שיש בסרט, עם התזמורת שמספקת את הדרמה הנוספת, הוא התגלמות של כל מה שהיפ-הופ צריך להיות - בועט לפנים ולא מתפשר, ומדבר על חזרה בתשובה, לאו דווקא במובן הדתי כמו שנרמז מהשם, אבל חזרה למקורות ולמה שנכון לנו כבני אדם. אני חושבת שהשיר הזה מתאים במיוחד לאור בחירת האזור בו נערכת מסיבת הרחוב.

השיר השני, והוא זה הסוגר את הסרט, הוא ביצוע בלתי נשכח של לורין היל והפוג'יז ל-Killing Me Softly. הדרך שבה היל שרה את שני הבתים הראשונים של השיר עשה לי עור ברווז בכל פעם שאני שומעת את הביצוע. באותו הרגע בסרט הכל משתתק והקול שלה הוא הדבר היחיד שאפשר להתרכז בו.

אני לא חושבת שישראל היא מדינה מספיק מבוגרת כדי שתתפתח בה תרבות של מסיבות רחוב אמיתיות ולא "מסיבות רחוב" שאורגנו על ידי קבוצות של היפסטרים. הרי מסיבות רחוב הן דרך ספונטאנית של בלוק או שכונה לחגוג את ה-togetherness ולתמוך בתחושת הקהילתיות. זו לא צריכה להיות מסיבה מתוכננת שבאותה מידה היו יכולים לעשות אותה באומן 17. אולי דווקא את השכונתיות הזו אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקאים.