אני חושבת שאם כבר מתחילים סדרת פוסטים שכולם עוסקים באמנים בריטיים כדאי לעשות את זה בזהירות. יש הרי כל כך הרבה אמנים מהממלכה המאוחדת ששינו את עולם המוזיקה, אז החלטתי ללכת בצורה שנראתה לי הכי טבעית - ישבתי וכתבתי לי את ההרכבים והאמנים שאני רוצה לכתוב עליהם לפי המשמעות שלהם לגבי והרגשות והזכרונות שהם מעלים בי, ולפי זה התחלתי. במהלך הכנת הרשימה הזו החלטתי גם שאני הולכת לעבוד בשיטה של ה-Top 5 שאותה כבר ראיתם בבלוג. אני חושבת שמכיוון שאי אפשר לכסות ביוגרפיה שלמה של אמן בפוסט (זאת אומרת, אפשר, אבל אפילו לי לא היתה סבלנות לקרוא...) אז אני אבחר את החמישיה שלי מכל הקטלוג של האמן/הרכב המדובר לפי מה שהם אומרים לגבי. עכשיו אחרי ההקדמה הזו, אפשר להתחיל.
אואזיס היתה ה-להקה של הניינטיז בשבילי. אם עקבתם קצת אחרי הפוסטים בבלוג אתם בטח זוכרים שכתבתי עליה כבר ואתם כבר מכירים את החיבה שלי לאחים גלאגר וחבריהם. האלבומים Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory היוו חלק בלתי נפרד מהפסקול של החיים שלי בתקופה מסויימת. בשירים שנואל גלאגר כתב היתה פשטות ועממיות שהיוו בעצם תחכום גאוני. לכן הם היו כל כך נגישים, The People's Band. הם דיברו לאנשים בגובה העיניים ונתנו להם הרגשה שהם "משלהם". הם בהתחלה היו להקת אינדי על אמת, בלי לייבל גדול מאחוריהם אבל עם הרבה דרייב להצליח ולהפוך ללהקה הגדולה ביותר בבריטניה, מין יורשים של הביטלס אם תרצו, וההשוואות לא איחרו להגיע מצד התקשורת הבריטית. ב-2009 הלהקה התפרקה, וזה היה משהו שכל מי שעקב אחרי מעללי האחרים גלאגר היה יכול לצפות - החיכוכים ביניהם הגיעו לרמת פיצוץ והפעם זה היה סופי. מאז גם נואל וגם ליאם יצאו בפרויקטי סולו משלהם עם הרכבים אחרים אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה האדירה שהיתה לאואזיס בשיאה. הם השאירו מין ואקום במוזיקה הבריטית ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה, אף להקה עוד לא הצליחה לעבור לשלב ההצלחה הזה ולמלא אותו. במקרה הזה, השלם לגמרי עולה על סך חלקיו.
1. Live Forever
המנון שמגלם בתוכו את השאיפה האולטימטיבית של הרוקנ'רול, שאם לא אתה, לפחות המוזיקה שלך תחיה לנצח. אני חושבת שזו היתה המטרה של נואל מלכתחילה - להיות גדול יותר מכל כותב שירים שהיה לפניו, להטביע את חותמו על המוזיקה הבריטית בצורה כל כך חזקה עד שבשלב מסויים הוא, והמוזיקה של אואזיס ייזוהו כמוזיקה הבריטית עצמה.
2. Wonderwall
השיר שהיווה את הרגע המכונן באלבום השני Morning Glory. זה השיר שהקפיץ את גודל קהל ה"מעריצים" של אואזיס בצורה אקספוננציאלית, אנשים שלא ידעו את Definitely Mabye התחילו ללכת להופעות ולקנות את האלבומים. אואזיס הפכו ל-household name, מלהקת אינדי בועטת לחביבי הפלייליסט ונושאי דגל הבריט-פופ להמונים. או כמו שנואל ניסח את זה
3. Don't Look Back In Anger
זה דווקא שיר שנואל לוקח את תפקיד הסולן וליאם מסתובב ברקע, משקשק תוף מרים או משהו... אבל זה הרגע שלו לזרוח - אני לא יכולה לתאר את ליאם שר את השיר הזה, הקול שלו חרוך יותר ומתאים לשירים יותר אגרסיביים או אדישים. זה אחד השירים היותר "ביטלסיים" שנואל גלאגר כתב ואפשר לראות את קריירת הסולו שלו כהמשך טבעי של השיר הזה.
4. Supersonic
נראה לי שאפשר לקרוא לזה ארס-פואטיקה כשנואל כותב על להיות מפורסם. ואני חושבת שזה רק מתאים שליאם שר את המילים כי בואו נודה, הוא היה הרוק-סטאר האמיתי בלהקה, מי שסיפק את רוב השערוריות הקשורות להתמכרויות או למכות לפפאראצי (או לאחיו). ההסתכלות של נואל על ה"מפורסמים" היא מאוד צינית, מאוד מרירה, יש פה התמרמרות על זה שאנשים חושבים שהם מכירים מישהו מפורסם מהטלוויזיה או ממה שהם קראו עליו. הם חושבים שהם מכירים אותו לפי התדמית שנבנית לו בתקשורת אבל בעצם אין להם מושג.
5. Morning Glory
הגיטרות בפתיחה שלו כל כך אופייניות לאואזיס, אפשר להשוות בין השיר הזה והמבנה שלו והנושא שלו לשיר My Generation של The Who. רק שהדור של האנשים שגדלו על אואזיס קצת שונה מהדור שגדל על The Who. התקופה היתה הרבה פחות תמימה ואופטימית, המוזיקת הרוק ששלטה בבריטניה התחלפה במוזיקה אלקטרונית ואיתה הגיעו גם הסמים כאסקפיזם. אני רוצה לקרוא לזה בזהירות My Generation 2.0
המילים של נואל לא היו שירה, אבל הן היו המילים הנכונות שהציבור הבריטי רצה לשמוע כשאואזיס פרצו בסערה לזירת המוזיקה הבריטית והפכו את הבריט-פופ למיינסטרים. אני באמת חושבת שבנקודת הזמן ההיא, באווירה ששררה אז בניינטיז, בגישה שלו לחיים ולמוזיקה, נואל גלאגר ואואזיס, היו קול של דור. אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה על מישהו מהאמנים שפועלים היום.
אואזיס היתה ה-להקה של הניינטיז בשבילי. אם עקבתם קצת אחרי הפוסטים בבלוג אתם בטח זוכרים שכתבתי עליה כבר ואתם כבר מכירים את החיבה שלי לאחים גלאגר וחבריהם. האלבומים Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory היוו חלק בלתי נפרד מהפסקול של החיים שלי בתקופה מסויימת. בשירים שנואל גלאגר כתב היתה פשטות ועממיות שהיוו בעצם תחכום גאוני. לכן הם היו כל כך נגישים, The People's Band. הם דיברו לאנשים בגובה העיניים ונתנו להם הרגשה שהם "משלהם". הם בהתחלה היו להקת אינדי על אמת, בלי לייבל גדול מאחוריהם אבל עם הרבה דרייב להצליח ולהפוך ללהקה הגדולה ביותר בבריטניה, מין יורשים של הביטלס אם תרצו, וההשוואות לא איחרו להגיע מצד התקשורת הבריטית. ב-2009 הלהקה התפרקה, וזה היה משהו שכל מי שעקב אחרי מעללי האחרים גלאגר היה יכול לצפות - החיכוכים ביניהם הגיעו לרמת פיצוץ והפעם זה היה סופי. מאז גם נואל וגם ליאם יצאו בפרויקטי סולו משלהם עם הרכבים אחרים אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לרמת ההצלחה האדירה שהיתה לאואזיס בשיאה. הם השאירו מין ואקום במוזיקה הבריטית ובניגוד לכל חוקי הפיזיקה, אף להקה עוד לא הצליחה לעבור לשלב ההצלחה הזה ולמלא אותו. במקרה הזה, השלם לגמרי עולה על סך חלקיו.
1. Live Forever
המנון שמגלם בתוכו את השאיפה האולטימטיבית של הרוקנ'רול, שאם לא אתה, לפחות המוזיקה שלך תחיה לנצח. אני חושבת שזו היתה המטרה של נואל מלכתחילה - להיות גדול יותר מכל כותב שירים שהיה לפניו, להטביע את חותמו על המוזיקה הבריטית בצורה כל כך חזקה עד שבשלב מסויים הוא, והמוזיקה של אואזיס ייזוהו כמוזיקה הבריטית עצמה.
2. Wonderwall
השיר שהיווה את הרגע המכונן באלבום השני Morning Glory. זה השיר שהקפיץ את גודל קהל ה"מעריצים" של אואזיס בצורה אקספוננציאלית, אנשים שלא ידעו את Definitely Mabye התחילו ללכת להופעות ולקנות את האלבומים. אואזיס הפכו ל-household name, מלהקת אינדי בועטת לחביבי הפלייליסט ונושאי דגל הבריט-פופ להמונים. או כמו שנואל ניסח את זה
"The Squares got involved! and once Squares get involved in your music, you fucking become massive! Seriously. And Wonderwall, y'know, it's not an edgy tune, is it? I can't believe how many records it sold, it was incredible. I became a millionaire four times in one week. One week." (BBC's Seven Ages of Rock interview)
3. Don't Look Back In Anger
זה דווקא שיר שנואל לוקח את תפקיד הסולן וליאם מסתובב ברקע, משקשק תוף מרים או משהו... אבל זה הרגע שלו לזרוח - אני לא יכולה לתאר את ליאם שר את השיר הזה, הקול שלו חרוך יותר ומתאים לשירים יותר אגרסיביים או אדישים. זה אחד השירים היותר "ביטלסיים" שנואל גלאגר כתב ואפשר לראות את קריירת הסולו שלו כהמשך טבעי של השיר הזה.
4. Supersonic
נראה לי שאפשר לקרוא לזה ארס-פואטיקה כשנואל כותב על להיות מפורסם. ואני חושבת שזה רק מתאים שליאם שר את המילים כי בואו נודה, הוא היה הרוק-סטאר האמיתי בלהקה, מי שסיפק את רוב השערוריות הקשורות להתמכרויות או למכות לפפאראצי (או לאחיו). ההסתכלות של נואל על ה"מפורסמים" היא מאוד צינית, מאוד מרירה, יש פה התמרמרות על זה שאנשים חושבים שהם מכירים מישהו מפורסם מהטלוויזיה או ממה שהם קראו עליו. הם חושבים שהם מכירים אותו לפי התדמית שנבנית לו בתקשורת אבל בעצם אין להם מושג.
You make me laugh
Give me your autograph
Can I ride with you in your BMW ?
You can sail with me in my yellow submarine
You need to find out
Cause no one's gonna tell you what I'm on about
Give me your autograph
Can I ride with you in your BMW ?
You can sail with me in my yellow submarine
You need to find out
Cause no one's gonna tell you what I'm on about
5. Morning Glory
הגיטרות בפתיחה שלו כל כך אופייניות לאואזיס, אפשר להשוות בין השיר הזה והמבנה שלו והנושא שלו לשיר My Generation של The Who. רק שהדור של האנשים שגדלו על אואזיס קצת שונה מהדור שגדל על The Who. התקופה היתה הרבה פחות תמימה ואופטימית, המוזיקת הרוק ששלטה בבריטניה התחלפה במוזיקה אלקטרונית ואיתה הגיעו גם הסמים כאסקפיזם. אני רוצה לקרוא לזה בזהירות My Generation 2.0
המילים של נואל לא היו שירה, אבל הן היו המילים הנכונות שהציבור הבריטי רצה לשמוע כשאואזיס פרצו בסערה לזירת המוזיקה הבריטית והפכו את הבריט-פופ למיינסטרים. אני באמת חושבת שבנקודת הזמן ההיא, באווירה ששררה אז בניינטיז, בגישה שלו לחיים ולמוזיקה, נואל גלאגר ואואזיס, היו קול של דור. אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה על מישהו מהאמנים שפועלים היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה