על שפה ומוזיקה - חלק א'

כבר הרבה זמן אני חושבת על הקשר בין מוזיקה לשפה, למה מוזיקה נשמעת יותר טוב כשהיא מושרת באנגלית מאשר בעברית. כאילו עברית נשמעת מאולצת בשירים, ארוכה מדי וטרחנית בעוד שבאנגלית אפשר להעביר את אותו רעיון בדיוק בפחות מילים ובצורה יותר אלגנטית, בלי לחפור. מעטים הכותבים הישראלים שהצליחו לשלב בין העברית המדוברת הנכונה והמאוזנת למלודיה הנכונה להם. שירים ישראלים סובלים מהבעיה שעולה הרבה פעמים כשאני קוראת ספרים מתורגמים לעברית, בהם השפה לא החליטה בדיוק אם היא גבוהה או מהביבים, אז היא מתפשרת על מין שעטנז מוזר שכזה.

כדי לסדר לעצמי בראש חלק מהסוגיות האלו חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לדבר עם מישהו שמתעסק עם טקסטים כל היום – עם מתרגם. הבעיה היתה למצוא מישהו שגם מתרגם וגם מוכן ללהג איתי על מוזיקה ושפה. יעל מהתרגומיה קישרה אותי לתומר בן-אהרון, מתרגם וסולן להקת הרוקנ'רול הישראלית באנדי. אחרי כמה הסברים ותיאומים פגשתי את תומר לשיחה על שפה ומוזיקה וכל מה שמסביב.

מתחילים מההתחלה...
אחת השאלות הראשונות שתומר שאל אותי בשיחה שלנו היא איזה אלבום ישראלי אני הכי אוהבת, והדבר הראשון שעולה לי לראש הוא האלבום של אסף אמדורסקי "מנועים שקטים" שאני אוהבת בכל ליבי, ולצערי אני לא מצליחה לחשוב על אמן ישראלי נוסף שאני ממש אוהבת ובלית ברירה אני מזכירה את המוזיקאי הישראלי שפועל (או לפחות פעל) באנגלית שי נובלמן. אני מעלה את הבעיה העיקרית שלי עם מוזיקה עברית עכשווית, מבחינת האורך וחוסר האלגנטיות. תומר מסביר לי שעברית היא לא שפה טובה כל כך למוזיקה, יש בה עיצורים קשים והיא לא נעימה לאוזן – המבנה של השפה מבחינת כינויי זכר/נקבה, מילות קישור, או מטבעות לשון שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מההתפתחות החדשה באנגלית פשוט לא עובדים בעברית.

אז למה לכתוב בעברית? 
תומר מכיר את הבעיה הזו מקרוב. בהרכב הקודם בו הוא היה חבר הוא יצר מוזיקה רק באנגלית, וממש היה לו אנטי לכתיבה בעברית. הוא הושפע בעיקר ממוזיקה באנגלית, והיה ברור מאליו שזו תהיה שפת הכתיבה שלו. ההרכב הנוכחי שבו הוא חבר הוקם כפרויקט צד כדי ליצור רוקנ'רול כייפי ופרוע. בשלב מסויים אחיו, גיטריסט הלהקה החדשה, עלה על הנקודה שבנישה שלהם במוזיקה הישראלית הם די בודדים – מעטות הלהקות שנשמעת כמוהם ויוצרות בעברית, וציבור המאזינים לרוק בארץ, שנשארו זנוחים יחסית מאז הניינטיז, רוצים שיתנו להם בראש בשפת האם שלהם, והלהקה יותר ממוכנה לעשות את זה. למי שהתרגל לשיר וליצור באנגלית הכתיבה בעברית  הגיעה כסוג של הלם תרבות, דווקא בגלל ההרגל הזה לשמוע את הכול באנגלית. אבל אחרי ניסיון ראשון לעבד שיר קודם שלהם באנגלית לעברית, הדרך לכתיבה בעברית בלבד היתה קצרה. תומר אומר שהיום הרבה יותר נוח וכיף לו לכתוב בעברית. בסך הכול זה נשמע לי מאוד הגיוני – קל לך לכתוב בשפה הכי קרובה אלייך ובה השליטה שלך היא הכי טובה וכך מאפשרת לך להשתמש גם במטבעות לשון ספציפיים לשפה, וכך כלום לא הולך לאיבוד בתרגום. זה לדעתו של תומר (וגם לדעתי) מה שיוצר טקסטים מתוחכמים ועשירים יותר, בניגוד לטקסטים הפשטניים והדלים שמקובלים היום ברוב המיינסטרים המוזיקלי בארץ (בלי להכליל!). זה הביא אותו לתובנה נוספת ביחסים העדינים בין כתיבת מילים למוזיקה – טקסטים שנכתבו על ידו באנגלית ללהקה הקודמת שלו, פתאום נראו לו כל כך קלישאתיים. אנחנו כל כך רגילים לשמוע כל סוג כל טקסט מושר באנגלית שאנחנו כבר סלחנים כלפי טקסטים שהם לא מספיק טובים רק כי הם באנגלית.

Same Old Cliché?
נושא הקלישאתיות נוגע אצלי בנקודה קצת רגישה, הרבה מהמוזיקה שאני שומעת באנגלית לא מתהדרת במילים הכי מתוחכמות בעולם, ופתאום התחלתי לשים לב לזה בכל שיר שאני שומעת וזה גורם לי לקצת אי-נוחות. במהלך השיחה אני תוהה על הסיבה בגללה אנחנו כמאזינים אינטליגנטיים מוכנים לסלוח על חוסר עומק של מילים בשירים באנגלית ולא מוכנים לסלוח עליו בעברית. תומר טוען שיש חשיבות מאוד גדולה לקונטקסט בו מגישים לנו את השיר. הוא נותן כדוגמא את גבריאל בלחסן, שהוא לטעמי אחד מהאמנים הטוטאליים ביותר שפועלים במוזיקה הישראלית. הוא מגלם את תמצית האמן שיוצר כי אין לו דרך אחרת להוציא את הכאב, את הסיוטים, את השיגעון. הטקסטים שלו יכולים להיות ברורים ופשטניים וגם אניגמטיים ולא ברורים. תומר אומר שכמאזינים ואנשים שמכירים קצת את סיפור החיים הלא פשוט של בלחסן ויודעים שכל מילה שם נכתבה בדם, אם נשים את חלק מהמילים האלו בקונוטציה אחרת, נגיד בלחן של שיר מזרחי-לייט אנחנו נסתכל עליו כעל משהו נחות יותר וחפפני.

כשאני שואלת אותו למה הוא חושב שאנחנו מסתכלים על זה ככה הוא אומר שלדעתו, ביחסים בין המוזיקה לטקסט, המוזיקה היא הדבר החשוב והיא מציבה את הטקסט בהקשר המתאים. בגלל שמוזיקה היא משהו שנוגע ברגש ומעורר תחושות אז ההקשר המוזיקלי ישפיע במידה רבה על מידת ההתחברות שלך לשיר. אני יכולה להבין את זה, אבל זה לא עונה לי על השאלה. נכון, הקונטקסט חשוב, אבל האם הפכנו כל כך קהים עד שלא ניתן אפילו את תשומת הלב המינימאלית לשיר רק כי הוא מושר בסגנון מוזיקלי שלא מדבר אלינו? תומר נותן לדוגמא את ה-Black Keys שהוא שומע לאחרונה (כתבתי עליהם גם כמה פעמים בפוסטים קודמים). הם פועלים בנישה מאוד צרה של בלוז-רוק והמילים שלהם מאוד פשטניות והן בדיוק מה שאנחנו מצפים מהז'אנר הזה. המוזיקה או הטקסט לא עומדים לבדם ויש קשר הדוק ביניהם, כך שאנחנו סלחנים כי אנחנו מצפים לשמוע את המילים הפשטניות בהקשר לז'אנר המוזיקלי הזה.

ולמה יש אמנים ישראלים שבוחרים ליצור באנגלית?
לא חסרים אמנים ישראלים שיוצרים באנגלית, כמו שי נובלמן (שהזכרתי קודם) ורוקפור, שאף פעם לא היו ממש במיינסטרים (להוציא כמה שירים יוצאי דופן). נובלמן יצר לעצמו את דמות אליל הרוקנ'רול שכאילו הובזק לפה מהסיקסטיז ויצר פאוור-פופ עם טאץ' נוסטלגי כייפי מאין כמוהו. רוקפור שיחקו עם המיינסטרים ויצרו מוזיקה נהדרת בעברית ובשלב כלשהו עברו לאנגלית למשך מספר אלבומים שאחריהם חזרו לעברית. הם ניסו לעשות את המוזיקה שלהם באנגלית ולקחת אותה לכיוונים יותר פסיכדליים. אני תוהה האם המעבר הזה לאנגלית השפיע על המוזיקה שלהם ואם הוא תרם לקסם שלהם או הוריד ממנו. תומר טוען שהמטרה כאן היתה להשיג הצלחה בחו"ל, כי האינטרנט מאפשר לאמן להביא את המוזיקה שלו לקהל רחב יותר שאיתו הוא יכול לתקשר מוזיקלית רק באנגלית. הגבולות הגיאוגרפיים לא כובלים את האמן לשום מקום. מבחינתי, למרות שהלהקות האלו, שפועלות בשוליים המוזיקליים בארץ ופועלות גם בחו"ל, מופיעות במקומות קטנים באירופה ובארה"ב ונוחלות שם הצלחה מינורית, הן עדיין ישראליות במהותן. האנשים הם עדיין ישראלים במנטאליות שלהם, ולדעתי אפילו אם להקות ישראליות מצליחות בחו"ל, הן עדיין צריכות את החותמת של ההצלחה במדינה ממנה הם באו על מנת להרגיש שהם באמת "עשו את זה". אני נותנת  כדוגמא את לירז דרור, דוגמנית שעשתה קריירה יחסית מוצלחת בחו"ל, קמפיינים של מעצבים מהשורה הראשונה, אבל מבחינתה הטופ המקצועי זה לעשות את הקטלוג של קסטרו בארץ. זה משהו טבעי שקיים בכל אמן שרוצה שישמעו אותו. הבעיה היא שכמעט ולא משמיעים ברדיו המיינסטרים הישראלי (גלגל"צ) מוזיקה ישראלית שמושרת באנגלית, לא משנה כמה היא קליטה וקומוניקטיבית. לפעמים זולג לשם איזשהו שיר כזה שתפס כנראה את האוזן של אחד העורכים (כמו לדוגמא Dreamer של theAngelcy, עליו כתבתי כבר בפוסט קודם) אבל הם נותנים את ההרגשה שאין שם מקום למוזיקה כזו, וחבל.

אז מי אתה? אמן ישראלי ששר באנגלית או אמן העולם הגדול?
בהמשך לנקודה של היצירה באנגלית כניסיון להצליח בחו"ל, תומר מציין את העובדה שאף זמר ישראלי ששר באנגלית לא הצליח בארץ. זה נכון, אבל אותי מעניין משהו עמוק יותר מזה – למה האמנים האלו התחילו בכלל ליצור באנגלית? למה לא לנסות להתחיל ליצור בעברית שהיא שפת האם שלהם? לדעתו של תומר זה קורה בעיקר אצל אמנים ולהקות צעירים שמושפעים מאוד מהמוזיקה שהם מכירים בקונטקסט התרבותי שלהם ולא יכולים לדמיין אפילו את המוזיקה הזו נוצרת בשפה שהיא לא אנגלית. ליצור את המוזיקה הזו בעברית נשמע להם לא הגיוני ומעבר לזה, לא מגניב. בנוסף, יש סגנונות מוזיקליים שאין להם הקשר ומקבילה במוזיקה הישראלית – אם מישהו שיוצר מוזיקה היום בארץ אהב גראנג' בניינטיז הוא לא יכול למצוא אף להקה ישראלית שתקטלג לו בראש את הסגנון והשפה יחד. הרעיון הזה מבחינתי בעצם יוצר מחסום כפול ללהקות האלו – הן מגבילות את עצמן בתוך ז'אנר מוגבל,  כלומר שכשלהקה ישראלית מחליטה לשיר באנגלית, היא מגבילה את עצמה באופן טבעי  במספר האנשים שייחשפו אליה, ואני לא חושבת שהמטרה היא להצליח רק בקרב החברים שלך. אדם שעושה מוזיקה רוצה שישמעו אותו, וגם אם הלהקות האלו יעלו את המוזיקה לרשתות החברתיות, ולא חסרות כאלו (MySpace, Bandcamp, Soundcloud, YouTube...), הם יהיו דגים קטנים בבריכה גדולה בה מסתובבות להקות רבות נוספות שנשמעות בדיוק כמוהם, כי גם הן מושפעות מאותם הדברים ועושות בבסיס את אותה המוזיקה. הסיכוי להצליח שם הוא אפילו קטן יותר.

כאן עולה בשיחה כמעט בטבעיות סוגיית אסף אבידן – אני טוענת שהוא לא היה מצליח בארץ כמו שהוא הצליח בלי הקול שלו. תומר מסכים ומוסיף שהקול הזה הכתיב את סגנון המוזיקה שסובבת אותו ואת השפה בה השירים נכתבים. אם השירים האלו היו מבוצעים ע"י כל זמר אחר או בעברית, יש סיכוי טוב שההצלחה שלהם היתה בקרב קהל הרבה יותר מצומצם. הסיפור של גבע אלון אפילו יותר קיצוני – הוא יוצר פולק-רוק בסגנון ניל יאנג כבר שנים, אבל רובנו מכירים אותו כמי שעשה את החידוש לשירו של דיוויד בואי Modern Love שהושמע באובססיביות בגלגל"צ. 90% ממי שהגרסא הזו של השיר מוכרת לו לא מכיר את שאר היצירה של אלון. לכן הוא נמצא בדיוק על התפר הזה של חוסר הצלחה מסחרית בארץ לבין הצלחה מינורית בחו"ל. אנחנו חוזרים לרגע שוב לשי נובלמן – בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו הוא יצר באנגלית בלבד במטרה להצליח בחו"ל. למרות הצלחה גדולה יחסית בסצינת האינדי הישראלית, ההצלחה בחו"ל לא הגיעה ולכן הוא חזר לארץ ולאחרונה שחרר סינגל ראשון מתוך אלבום בעברית. תומר אומר, ואני מסכימה איתו לגמרי, שבשלב מסויים נמאס לאמנים לא להצליח בחו"ל, הם מתבגרים ורוצים להתיישב ולכן היצירה בעברית נשארת האפשרות הכמעט יחידה להצליח במיינסטרים בארץ. אם הוא היה מצליח בחו"ל רוב הסיכויים שהוא היה נשאר שם. לאחר האזנה לסינגל העברי הראשון של נובלמן אני חייבת להגיד שהוא אחד המקרים הבודדים שאני מכירה בהם המוזיקה שלו עובדת מצויין גם בעברית והוא, שלא כמו אבידן, לא מוגבל במחסום השפה. הסינגל הוא סוכריית פאוור-פופ נוצצת שנדבקת לראש. רק אפשר לקוות שהוא יצליח עם השיר הזה בארץ כמו שמגיע לו.

אני אשאיר אתכם עם השיר הזה עד שאני אפרסם את החלק השני של השיחה בשבוע הבא, בו תוכלו למצוא הרהורים על מוזיקה ישראלית פופולארית, עוד מחשבות ומסקנות מעניינות על שפה ותרבות.

Stay tuned!