Join The Party

בשבועיים האחרונים מהדהדות לי כל הזמן בראש סצנות ומוזיקה מהסרט של הקומיקאי דייב שאפל "Block Party". אין סיבה מיוחדת לזה, אבל אני מאוד שמחה שזה קורה כי זה אחד מהסרטים האהובים עלי. אני יכולה לראות אותו עשרות פעמים ולא יימאס לי. הפעם האחרונה שראיתי את הסרט היתה שתפסתי אותו במקרה באחד מערוצי הסרטים ואתמול ראיתי אותו שוב במלואו. אין פיסה מהסרט הזה שהייתי משנה. הוא מצחיק כמו שרק דייב שאפל יכול להיות ברגעים שהוא עוזב את בדיחות הפיפי-קקי שלו ויש בו אהבה כל כך עצומה וטהורה למוזיקה שפשוט קשה להכיל את זה.

מוסד ה-Block Party (מסיבת רחוב) מוכר מאוד בארה"ב, סוגרים את תנועת המכונית בבלוק מסויים ועושים מסיבה - זה יכול להיות הפנינג של ברביקיו שכונתי עם כל מיני דוכנים או שזה יכול להיות משהו פשוט כמו להוציא כמה מגברים, כמה מיקרופונים ורמקולים וכל מי שיש לו כלי נגינה מגיע, וכל מי שיש לו משהו להגיד יכול לקפוץ לבמה.

ממסיבות רחוב כאלו צמח בשנות ה-70 של המאה הקודמת ההיפ-הופ כצורת מחאה ספונטאנית של אנשים בשכונות קשות יותר בניו יורק, לדוגמא בברונקס ובברוקלין. קל מאוד לשכוח שעם כל מה שהיפ-הופ מייצג היום שכוללת בעיקר את תרבות הבלינג, היפ-הופ הוא מחאתי בבסיסו, אנשים שעושים ראפ והיפ-הופ עושים את זה לא רק כדי לעשות כסף, הם עושים את זה כדי לנסות להגיד משהו ולעורר שינוי במערכת. או לפחות ככה זה היה בעבר אצל רובם.

הרעיון של דייב שאפל היה לקחת את מסיבת הרחוב לרמה הבאה - הוא הביא את כל השמות הכי גדולים והכי מוערכים בהיפ-הופ ונתן להם להשתולל על הבמה. יש שם כמה ביצועים מדהימים שאני לא יודעת אם היו מצליחים לקבל עם כל הטריקים שאפשר לעשות באולפן. האנרגיה שמתקבלת ממוזיקה חיה ובועטת על הבמה ומפידבק מיידי של הקהל שעומד מולך אי אפשר לחקות. מסיבת הרחוב מתקיימת באזור Bed-Stuy בברוקלין, אזור שבשנות ה-70 היה מוכה כנופיות ואלימות ולא מפתיע ששאפל בחר לעשות את המסיבה דווקא שם - מהאזור הזה פרצו כמה מאמני ההיפ-הופ המוערכים בקהילה המוזיקלית האמריקאית כמו  Mos Def,
Talib Kweli, Notorious B.I.G, Jay Z ועוד רבים אחרים. אני מאמינה שהבחירה באזור היא מין מחווה לשכונה שגידלה אותם, שהיתה לא קלה בלשון המעטה והמוזיקה היתה מה שהרחיק אותם מהרחובות, היא היתה המפלט שלהם.

עוד משתתפים במסיבה ה-Roots, אחד מהרכבי ההיפ-הופ הוותיקים והיציבים בארה"ב, קנייה ווסט, הפוג'יז (עם לורין היל המופלאה), אריקה באדו וג'יל סקוט. הייצוג הנשי הוא דיי זעום יחסית לרוב הגברי אבל כל אחת משלוש הנשים הגדולות שמופיעות פה יכולות לעמוד בגאווה מול כל ראפר זועם ולגנוב את ההצגה. כמו הרגש שנשפכת מכל מילה שהן שרות והעומק שהן מביאות היא משהו שאפשר רק לקנא בו ולשמוח על זה שיש כאלו נשים בכזה תחום לא קל.

החלטתי להביא לכם לסיכום הפוסט הזה ולהמחשת אווירת המסיבה של הסרט שני ביצועים שריגשו אותי במיוחד מהסרט הזה. הראשון הוא הביצוע המטורף של קניה ווסט (עם ג'ון לג'נד) ל-Jeasus Walks. אפשר להגיד על קניה ווסט הרבה דברים - שהוא שחצן, אגו-מניאק וחסר בושה ואפילו שאין לו את ה-flow הכי טוב בסצינת ההיפ-הופ, אי אפשר לקחת ממנו את הרגש האותנטי שמתלווה לכל מה שהוא מוציא. השיר הזה, בביצוע האגרסיבי שיש בסרט, עם התזמורת שמספקת את הדרמה הנוספת, הוא התגלמות של כל מה שהיפ-הופ צריך להיות - בועט לפנים ולא מתפשר, ומדבר על חזרה בתשובה, לאו דווקא במובן הדתי כמו שנרמז מהשם, אבל חזרה למקורות ולמה שנכון לנו כבני אדם. אני חושבת שהשיר הזה מתאים במיוחד לאור בחירת האזור בו נערכת מסיבת הרחוב.

השיר השני, והוא זה הסוגר את הסרט, הוא ביצוע בלתי נשכח של לורין היל והפוג'יז ל-Killing Me Softly. הדרך שבה היל שרה את שני הבתים הראשונים של השיר עשה לי עור ברווז בכל פעם שאני שומעת את הביצוע. באותו הרגע בסרט הכל משתתק והקול שלה הוא הדבר היחיד שאפשר להתרכז בו.

אני לא חושבת שישראל היא מדינה מספיק מבוגרת כדי שתתפתח בה תרבות של מסיבות רחוב אמיתיות ולא "מסיבות רחוב" שאורגנו על ידי קבוצות של היפסטרים. הרי מסיבות רחוב הן דרך ספונטאנית של בלוק או שכונה לחגוג את ה-togetherness ולתמוך בתחושת הקהילתיות. זו לא צריכה להיות מסיבה מתוכננת שבאותה מידה היו יכולים לעשות אותה באומן 17. אולי דווקא את השכונתיות הזו אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקאים.

בשמיעה חוזרת

אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לגלות מחדש אלבום שאני מכירה. כמויות המוזיקה שאני צורכת הן אדירות, יש כל כך הרבה דברים חדשים ומרגשים ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עוברת מאוד מהר בין מצבי רוח מוזיקליים ומחפשת ריגושים מיידיים, שירים שהעברתי שלשום לאייפוד וחרשתי עליהם אתמול "נזנחים" לעיתים קרובות מדי עבוד הדבר החדש של היום. אני לא יכולה להגיד שאני מאוד מרוצה מזה, אבל ככה זה בדרך כלל קורה, (כל אחד צריך לעבוד על משהו...).

בכל מקרה, האלבום האחרון שגיליתי מחדש הוא Lights של אלי גולדינג (Ellie Goulding). אהבתי את גולדינג מהרגע הראשון ששמעתי אותה, יש בה משהו מאוד מיוחד (בדומה לפלורנס וולש עליה כתבתי כבר פה) והיא לא נשמעה כמו אף אחד אחר. מצד אחד הקול שלה קטן, דק ושברירי, רק תעשו לו "פוו" והיא עפה, אבל מצד שני היא יכולה להכניס בו כל כך הרבה עוצמה ולתת חיים למילים שהיא שרה. זה דבר שלאו דווקא מצפים מקול שנשמע קטן. בנוסף המוזיקה היא אלקטרו-פופ עשיר ומהוקצע, אבל השירים ישמעו גם טוב בלי ההפקה מסביב. מין ערבוביה של ניגודים שמשתלבים נהדר יחד.

השיר הראשון שלה ששמעתי היה Under the Sheets, שיר "יחסינו לאן" לא קונבנציונאלי, עם תופים דרמטיים שמובילים אותו.

שיר אחר שבטח גם אתם שמעתם כי תקופה מסויימת טחנו אותו בגלגל"צ הוא Starry Eyed. זה שיר המוכיח את הטענה שלי - הוא נשמע מצויין (אולי אפילו יותר טוב?) בגירסא אקוסטית נטולת סינתיסייזרים. אני שמה פה את שתי הגירסאות כדי להמחיש את הנקודה שלי.

החשמלית:

האקוסטית:

השיר שכבש אותי בצורה טוטאלית באלבום הזה הוא Guns and Horses - לדעתי השיר הטוב שהיא כתבה, יש בו זיקוק של כל האלמנטים שעושים אותה כל כך מיוחדת בעיני, גם הקליפ החמוד עם הרקדנים הטים-ברטוניים לא מזיק...

אני חושבת שבשמיעה מחודשת של האלבום הזה קיבלתי ערך מוסף להרבה מהשירים, זיהיתי דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, כל מיני מעברים מעניינים, לשמוע מחדש את המילים ולמצוא שם שוב איזשהו קסם, את הדבר שמשך אותי מלכתחילה למוזיקה שלה, רק חדש וטוב יותר. 

ומה איתכם? יש משהו שגיליתם מחדש לאחרונה?

Spectrum

האלבום השני של פלורנס וולש, Ceremonials (הידועה יותר כ-Florence and the Machine) היווה חתיכת ציון דרך מבחינתה ובפופ הנשי בכלל. אני יודעת שזו הגדרה דיי בומבסטית אבל וולש הצליחה בזמן קצר מאוד בספירה המוזיקלית לקבע את מעמדה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הנוכחות שלה ממגנטת, והקול שלה  מגלם בתוכו את הסיבה שבגלל שהמציאו פזמונים ענקיים.

אם להסתכל על האלבומים של וולש, רואים קו מנחה ברור וחזק שמקשר ביניהם. ברור לי לגמרי שאם לא היה נוצר האלבום הראשון שלה, Lungs (ממנו אתם בטח מכירים את החידוש שלה ל-You've Got The Love) לא היה יכול להיווצר האלבום Ceremonials. יש פה אבולוציה יצירתית נהדרת כך שוולש לקחה את כל מה שהיה כל כך ממכר באלבום הראשון וסובבה לזה את החוגה למקסימום. הפזמונים הפכו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, המוזרויות הפכו להיות מוזרות יותר (במובן הטוב של המילה). וולש היא ציפור לא ממש קונבנציונאלית בנוף המוזיקלי של הפופ הנשי וטוב שהיא שם. אני לא יכולה לחשוב על זמרת אחרת שמסוגלת לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה אותו. באלבומים שלה, וולש מזמינה אותנו כמאזינים לקחת חלק במה שקורה לה בראש והתוצאה פשוט מהממת חושים.

התכנסתי כאן היום, אם כן, לדבר על הסינגל האחרון שיצא מהאלבום האחרון, Spectrum. האוזן צריכה להתרגל אליו, אם אתם מכירים את וולש זה יבוא יותר בקלות, אבל זה לא שיר "רגיל" באף קנה מידה. אין לו מקצב קונבנציונאלי, הכלי המוביל בו הוא נבל שזה משהו שלא רואים הרבה. אבל כשמתרגלים למוזרויות השיר מתגלה כאחת הפנינים הבורקות ביותר באלבום. הוא מדבר על יציאה מהקליפה, גידול עור שיגן מפני העולם והמוזיקה מתאימה בדיוק לזה - מתחילה שקטה מאוד ועדינה עד לפזמון המתפרץ שמרעיף עליך את כל העושר התזמורתי הדרמטי שיכול להיכנס לשיר אחד. העושר הזה שוטף אותך, לא נותן לך להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלנסות לפרוט בראש  לפרטים את כל מה שהולך שם.

Say my name and every colour illuminates  

we are shining and we will never be afraid again

כשוולש שרה את השורות האלו שוב ושוב במהלך השיר אפשר להרגיש שהיא נוסקת, הקול שלה מתנהג כאילו הוא ישות בפני עצמו ולטעמי בשיר הזה היא מתעלה על כל מה שהיא עשתה בנתיים מבחינה ווקאלית.

את הקליפ ביימו דיוויד לה-שאפל והכאורוגרף ג'וני ביירן, והאסתטיקה היא לגמרי לה-שאפלית, מאוד בובתית ומושלמת מצד אחד ומהצד השני אפלה ומטרידה. אני לא יודעת אם הצלחתם לתפוס את התערוכה של הצילומים שלו כשהיא הגיעה לארץ והוצגה תקופה במוזיאון תל אביב לאומנות. אם פספסתם, הנה רק דוגמא לתמונה מסדרה של תמונות באותה הרוח שהוצגה. לה-שאפל מצלם המון כוכבים אמריקאים, אתם יכולים להתרשם בקישור הזה.

לה-שאפל יוצר תמונות גדולות מהחיים של סצינות שהן מושלמות ולא מושלמות בו בזמן, הקומפוזיציה שלו תמיד מדוייקת ומרפררת לתרבות הפופ ולמוטיבים נוצריים מובהקים. בעבודות שלו הכל כל כך יפה וכל כך מוקפד שזה כמעט לא אנושי. בקליפ הזה וולש פשוט מושלמת - הסטיילינג יפיפה ואדג'י, היא עומדת ייחודית מכל רקדני הבלט המקיפים אותה בפיאה ג'ינג'ית והיא זורחת. 

אני חושבת שזה מאוד מרשים שוולש צועדת לקצב משל עצמה, היא לא מפחדת להתנסות ולהיות ייחודית, היא לא מאויימת על ידי הצלחה של זמרות cookie cutter גנריות והיא בטוחה בעצמה ובמוזרות שלה כי זה מה שמבדיל אותה משאר הזמרות בשכבת הגיל שלה.

אני אסיים בציטוט של וולש מתוך ריאיון שהעניקה למגזין Q בגיליון מרץ 2012, שלדעתי מסכמות וממחישות בצורה הכי טובה את המהות שלה כאדם וכאמנית.

"There's no future and there's no past when you're onstage. There's that feeling when I hit a note where all the wittering goes quiet. It's a way of being out of control that is in your control. So the two things I am fighting against in the songs, the chaos and the control, are united... I can communicate things through songs that I can't otherwise. There's no big crescendo to a conversation".

Blue Jeans, White Shirt...

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם בטח שמים לב שאני מאוד אוהבת את לאנה דל ריי. הבחורה הזו יכולה לשיר את דפי זהב ולא ממש יהיה לי אכפת. הסינגל החדש שלה (יחסית) הוא Blue Jeans, וגם הוא נוגע בכל התחומים שמאפיינים את יצירתה של דל ריי - אהבה, סקס, מוות. הכל נראה לי כל כך טוטאלי אצלה, נראה שאין תחומים אפורים, אם עושים משהו אז עושים אותו עד הסוף.

לאנה דל ריי (ווג בריטניה, מרץ 2012)

המלודיה והמקצב ברקע מהפנטים, ה-phrasing של דל ריי קצר וחד, חצי דיבור-חצי שירה. כמו בכל שיר של דל ריי היא מספרת סיפור, אבל הזרימה של השיר לא גורמת לי לחשוב שאני נמצאת בפסטיבל מספרי סיפורים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. המילים הן לא שירה, הן מאוד פשוטות ויומיומיות אבל זו כנראה הדרך הכי טובה להעביר סיפורים פשוטים, כמו בפזמון:

I will love you till the end of time
I would wait a million years
Promise you'll remember that you're mine
Baby can you see through the tears?
Love you more
Than those bitches before
Say you'll remember, oh baby, say you'll remember
I will love you till the end of time

השיר הזה מבחינתי שם את דל ריי בפאזה משל עצמה, אי אפשר לקטלג או להכניס לתבנית את המוזיקה שהיא עושה, אין פה cookie cutter music, יש פה מיקס של המון סגנונות ואיכשהו הם משתלבים באלכימיה לא ברורה. וכשזה עובד, כמו בשיר הזה או ב-Born To Die, זה זהב טהור.

אני חייבת לדבר גם על הקליפ שמתלווה לשיר - במקרה הזה הקליפ הוא לא רק כלי ריק שבא לתת ערך ויזואלי רדוד אלא הוא מפיח בשיר חיים ומגלם את רוח השיר. הבמאי הצרפתי Yoann Lemoine (תסלחו לי שאני לא יודעת להעביר את זה לעברית בצורה אמינה, כן?) שביים גם את הקליפ ל-Born To Die (וגם את Teenage Dream של קייטי פרי) משתמש פה בצילום שחור-לבן שנותן את מנת הדרמה הנחוצה לעמוד מול השיר ובנוסף הוא משתמש במדיה של המים בצורה מאוד אינטיליגנטית והאסתטיקה הכוללת של הקליפ מעבירה היטב את הכוונה של דל ריי. 

נראה לי ששמעתי את השיר הזה לפחות 10 פעמים בזמן שכתבתי את הפוסט, וכל פעם מצאתי בו משהו חדש שריתק אותי, אני מקווה שגם אם אתם לא מתים על דל ריי, תנסו לתת לשיר הזה צ'אנס, ולכן החלטתי לחרוג ממנהגי ולהציע את השיר הזה להורדה בבלוג. השיר יהיה זמין לחודש בדיוק מיום פרסום הפוסט ואז אני מוחקת אותו מהשרת. Get it while you can.

Lana Del Rey - Blue Jeans

Gotye או: ללמוד להקשיב

אם האזנתם לרדיו בחודשים באחרונים בטוח תפסתם לפחות פעם אחת (על מי אני עובדת? לפחות 100 פעמים) את השיר Somebody That I Used To Know של Gotye (גוטייה) וקימברה.

אני לא סובלת את השיר הזה. למעשה, לא סבלתי אותו מהשניה הראשונה ששמעתי אותו - הפזמונים הלחששנים מול הפזמון הצעקני, הקסילופון, המלודיה הלא ברורה עד שהיא לא שם בכלל. אם היתה הגדרה במילון למילה מיוחדג' היה לידה לינק לשיר הזה ביוטיוב.
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי הוא ששיר שאני ממש שונאת הופך לאהוב הפלייליסטס וצערי זה קורה לי יותר מדי. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התקנתי על הסמארטפון TuneIn שמאפשר לי לשמוע רדיו מכל מדינה שאני רוצה בכל מקום והכי חשוב - באוטו, שם ההתחמקות מגלגל"צ הופכת לי הכי קשה.

תודות לאפליקציה הזו אני יכולה עכשיו לשמוע Xfm באוטו (סופסוף!) ולהתעדכן בכל מה שחדש במוזיקה בממלכה המאוחדת. ככה נחשפתי גם לשיר החדש של גוטייה - Eyes Wide Open. האמת כשהשדרן אמר שהוא הולך לנגן שיר חדש של גוטייה לא היו לי ציפיות גבוהות מדי. עדיין, זה לא שהשיר הקודם שלו זיעזע את עולמי. ההפתעה שלי היתה גדולה מאוד כששמעתי את השיר - פופ אלקטרוני מהוקצע וחלק, אבל עם רגש. ובניגוד לסינגל הקודם שלו, ממש אפשר להבין מה שהוא אומר, שזה לעצמו כבר הישג.

אז מה זה לימד אותי? שכמו תמיד, צריך לשמור על ראש פתוח. העובדה שלא אהבתי את השיר הראשון של גוטייה, לא מבטיחה שאני אשנא גם את השיר הבא אחריו. נו, כל יום לומדים משהו. 

יש מה לשמוע ברדיו (לפחות בקרוב...)

לאחרונה מושמעים ברדיו שני שירים ישראליים שממש ממש אהבתי, וזה מאוד משמח אותי לכתוב את זה כי אני תמיד מחפשת מוזיקה ישראלית שתרגש אותי.

השיר הראשון הוא "מישהו פעם" של עברי לידר. על עברי לידר יש לי בטן חצי מלאה. למה חצי? כי האלבומים הראשון והשני שלו היו נהדרים ובאמת הצביעו על לידר כשייך לדור המוזיקאים הצעירים שיעצבו את העתיד של המוזיקה הישראלית. האלבום השלישי היה בסדר, לא משהו מעבר לזה, אבל מה שהגיע אחר כך ממש לא דיבר אלי. היה שם משהו מתאמץ מדי, לוחץ בכוח, וזה ממש לא התאים לי, אז דילגתי על האלבומים האלו. בנוסף פרויקט הצד של לידר TYP לא ממש היה כוס התה שלי ולכן גם הוא לא ממש זכה להתייחסות מעמיקה מעבר לטבח שהם ביצעו לטעמי ב-D.I.S.C.O.

את הקול של לידר קשה לפספס כשהוא מושמע ברדיו. כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה וזיהיתי אותו, הוא גרם לי לעזוב את מה שעשיתי באותו רגע, לכבות את המחשבות ואת הדברים שצריך לעשות, ולהקשיב. זה לא קרה לי הרבה זמן כבר ברדיו, במיוחד לא ברדיו ישראלי וזה כבר ראוי לציון. בשיר הזה לידר חוזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לכתוב שיר יפיפה שמצליח לרגש בלי שום מאמץ. הפסנתר שמוביל את השיר נע בין שברירי לאלים וחוזר חלילה ומחמיא היטב למילים שמתארות אהבה גדולה, שלא תלויה בדבר, ושהסתיימה במפח נפש גדול בגלל חוסר בטחון של אחד הצדדים. לידר כותב כאן מנקודת מבט נשית ואני מאוד אוהבת שהוא עושה את זה (לדוגמא בשיר המצויין שלו "מרי לנצח") כי לדעתי הוא מצליח לעשות את זה בצורה מאוד אמינה ולא מלאכותית. עברי לידר כבר מזמן לא שר בכזה שכנוע פנימי אמיתי. 

השיר השני הוא של להקת "כל החתיכים אצלי" בהנהגתה של איה זהבי פייגלין (שהגיעה בשלב כלשהו לכוכב נולד ועשתה שם בדיוק מה שבא לה, bless her). השירים הקודמים שלהם ששמעתי היו במקרה הטוב מצחיקים, ובמקרה הרע משחררים ממני הבעה של WTF. בכל מקרה המילים של זהבי פייגלין היו תמיד ישירות ולא מתנצלות. פה, בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה קלטתי שיש פה ווינר אמיתי של השיטה שלה - מילים באותה המתכונת אבל המלודיה - איזה מלודיה! היא מהווה את הרקע המושלם להאזנה אמיתית למילים הנוקבות בלי לנסות למצוא אותן בתוך הרעש, ועל זה שאפו.

אפשר להגיד שזה לא אופייני לי להתלהב משירים ישראליים, אבל זה רק אומר משהו מאוד חזק לדעתי על כמה הם טובים בעיני, שהם לא עוד משהו ששמים ברדיו כ"שיר מילוי" (filler) ועובר לידך. לידי, לפחות, זה לא עבר בלי תגובה ראויה.