אולי זו העונה הגשומה שמשפיעה על הרגלי השמיעה שלי או שאולי זה משהו אחר באוויר, אבל האוזן שלי נודדת לאחרונה לבלוז על גווניו. אולי זה הצורך למוזיקה שיש בה תשוקה ונשמה אמיתית ואותנטית. מן הסתם הטעם שלי נוטה יותר לזווית הרוקיסטית של הבלוז, מעולם לא הייתי נערת קאנטרי (למרות שיש איזה שיר של קית' אורבן שאני מאוד אוהבת). מה שאני עוד מאוד אוהבת בבלוז היא הנוכחות הבלתי נפרדת של הגיטרה מהשיר. היא כאילו עוד קול על הבמה יחד עם המבצע, מעולם לא היתה הצדקה יותר גדולה מסולו גיטרה מאשר בשירים שגורמים לך ללכת ולמזוג לעצמך מנה או שתיים של וויסקי.
נתחיל באהבה החדשה שלי, האלבמה שייקס (Alabama Shakes). הם לא ממש חדשים בסצינה המוזיקלית, וכל מי שהכיר אותם כשהיו ידועים רק למעטים יכול לצקצק, וגם האלבום המשובח והנוכחי שלהם Sound & Color הוא השני שלהם, אבל אני נכנסתי למסיבה רק עכשיו ואני ארקוד אם אני רוצה. הסולנית בריטני האוורד היא פרפורמרית אדירה בעיני, לא מפחדת ממי שהיא, וממגנטת והקול הורסטילי שלה משרת היטב כל מילה במוזיקה הנהדרת שהלהקה הזו יוצרת. הם לוקחים את הבלוז מכיוון יותר ניסיוני, הם יוצקים הרבה יותר R&B ופ'אנק לז'אנר, אבל עדיין שומרים על הבס המוביל שנותן את הטון. אושר גדול.
ואני חייבת עוד אחד. חייבת. תרשו לי?
מוזיקאי בלוז-רוק שגיליתי כמעט במקרה הוא גארי קלארק ג'וניור. למה במקרה? כי בסרט המצויין Chef של ג'ון פאברו (לא ראיתם? טוסו לראות, ועדיף לא על קיבה ריקה) שולבה הופעה שלו עם שני שירים נהדרים, ואני, כשראיתי את הסרט, מיד הלכתי לחפש מי זה הפלא שמבצע אותם. יש לגארי קלארק ג'וניור משהו עצוב בעיניים. באמת! אני לא משתמשת בזה רק כקלישאת דייטים חבוטה. אני חושבת שבלי העצב המובנה הזה הוא לא היה יכול להוציא מתוכו את העוצמות שהוא מספק בשירים שלו. הסאונד שלו סמיך ודחוס, ועם זאת הוא מצליח להעביר את האמריקאנה בצורה נקייה וברורה. וסולו הגיטרה. הו סולו הגיטרה.
אני רוצה לסיים עם השיר שהוא הכי קאנטרי שעבר לי בנתיים בפלייליסט והוא שייך לכריס סטייפלטון (Chris Stapleton). סטייפלטון שתרם בכתיבת שירים למגוון של אמני פופ וקאנטרי עבר רק בשנתיים האחרונות לקדמת הבמה כמבצע. הוא סוג של פוסטר בוי לקאנטרי - זקן עבות, שיער בלונדיני ארוך, כובע בוקרים - the works. אבל גם בלי הטוטאל לוק, הקול של סטייפלטון חזק ועוצמתי, עם עומק נהדר, ולמרות שהוא הכי קאנטרי, יש משהו בקאבר שלו לשיר Tennessee Whiskey שהוא מאוד בלוזי וממכר.
קצת עושה חשק לעבור לנאשוויל או לממפיס. רק קצת.
 |
| Current Mood (תמונה מפה) |
נתחיל באהבה החדשה שלי, האלבמה שייקס (Alabama Shakes). הם לא ממש חדשים בסצינה המוזיקלית, וכל מי שהכיר אותם כשהיו ידועים רק למעטים יכול לצקצק, וגם האלבום המשובח והנוכחי שלהם Sound & Color הוא השני שלהם, אבל אני נכנסתי למסיבה רק עכשיו ואני ארקוד אם אני רוצה. הסולנית בריטני האוורד היא פרפורמרית אדירה בעיני, לא מפחדת ממי שהיא, וממגנטת והקול הורסטילי שלה משרת היטב כל מילה במוזיקה הנהדרת שהלהקה הזו יוצרת. הם לוקחים את הבלוז מכיוון יותר ניסיוני, הם יוצקים הרבה יותר R&B ופ'אנק לז'אנר, אבל עדיין שומרים על הבס המוביל שנותן את הטון. אושר גדול.
ואני חייבת עוד אחד. חייבת. תרשו לי?
מוזיקאי בלוז-רוק שגיליתי כמעט במקרה הוא גארי קלארק ג'וניור. למה במקרה? כי בסרט המצויין Chef של ג'ון פאברו (לא ראיתם? טוסו לראות, ועדיף לא על קיבה ריקה) שולבה הופעה שלו עם שני שירים נהדרים, ואני, כשראיתי את הסרט, מיד הלכתי לחפש מי זה הפלא שמבצע אותם. יש לגארי קלארק ג'וניור משהו עצוב בעיניים. באמת! אני לא משתמשת בזה רק כקלישאת דייטים חבוטה. אני חושבת שבלי העצב המובנה הזה הוא לא היה יכול להוציא מתוכו את העוצמות שהוא מספק בשירים שלו. הסאונד שלו סמיך ודחוס, ועם זאת הוא מצליח להעביר את האמריקאנה בצורה נקייה וברורה. וסולו הגיטרה. הו סולו הגיטרה.
אני רוצה לסיים עם השיר שהוא הכי קאנטרי שעבר לי בנתיים בפלייליסט והוא שייך לכריס סטייפלטון (Chris Stapleton). סטייפלטון שתרם בכתיבת שירים למגוון של אמני פופ וקאנטרי עבר רק בשנתיים האחרונות לקדמת הבמה כמבצע. הוא סוג של פוסטר בוי לקאנטרי - זקן עבות, שיער בלונדיני ארוך, כובע בוקרים - the works. אבל גם בלי הטוטאל לוק, הקול של סטייפלטון חזק ועוצמתי, עם עומק נהדר, ולמרות שהוא הכי קאנטרי, יש משהו בקאבר שלו לשיר Tennessee Whiskey שהוא מאוד בלוזי וממכר.
קצת עושה חשק לעבור לנאשוויל או לממפיס. רק קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה