יום שבת, 17 במרץ 2012

"אינדי אמיתי"

לפני כמה פוסטים השתפכתי כאן על לאנה דל ריי, זוכרים? גם העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית התעלפה עליה בהתחלה, הכתירו אותה כנסיכת האינדי החדשה וידה ידה ידה. אבל ברגע שפירור של שמועה על חברת תקליטים גדולה היה על השולחן כולם התחילו להשמיץ אותה כאילו אין מחר - שהיא חתיכת זיוף, שהיא תוצרת מהונדסת של מפיקים ומנהלים גדולים בלייבל, שהיא ניפחה את השפתיים כדי להיות מפורסמת, שהיא בעצם בובת פיתום ממש יפה. אני נשארת בדעתי על דל ריי, וחושבת שבעצם כל הביקורות על המוזיקה עצמה שקטלו אותה (ולא על כמה שהשפתיים שלה גדולות) ניסו להדגיש יותר מדי את הבעיות שאופייניות להרבה אלבומים ראשונים - חוסר מיקוד חלקי, עבודה עם מפיקים שהם לאו דווקא בז'אנר שלה (דל ריי עבדה על חלק מהשירים עם מפיקי היפ הופ) ועוד כהנה וכהנה תלונות והערות. מבחינתי רק לגיטימי שכל אמן צעיר ירצה לבדוק מה הם הגבולות שלו ויינסה להגדיר את עצמו בתוך הגבולות המוזיקליים של הז'אנר שלו. אחרי הכל, לא כל אלבומי הבכורה מושלמים (אלא אם קוראים לך ג'ף באקלי) ודל ריי צעירה, יש לה את כל הלגיטימציה לעשות מה שבא לה, גם להרגיש מיוסרת - ואני מרחמת על האדם שכתב באחת הביקורות ש"אסור לדל ריי להיות מיוסרת בהיותה כל כך יפה".

אז מה אם אני יפה? (לאנה דל ריי)

עכשיו, למה אני חותרת? אם דל ריי לפי העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית היא כזה זיוף וכזו בחורה מהונדסת, תנו לי להסב את תשומת ליבכם לשתי בחורות נוספות בתחום הפופ שמוחתמות בלייבלים גדולים שמגלמות בדיוק את מה התווית שמדביקים על דל ריי - כריסטינה פרי ודמי לובאטו. שתיהן צעירות, כביכול מיוחדג'ות ומיוסרות ואת שתיהן מנסים לשווק כ"אמיתיות" למרות שהן מאוד רחוקות מזה. תנו לי להרחיב.

כריסטינה פרי אחראית ללהיט סוחט הדמעות Jar Of Hearts שרץ נונסטופ בגלגל"צ (הרי יש בו כינורות). היא בדיוק הטייפ קאסט של הבחורה המיוסרת המודרנית - יפה, לבושה במיטב אופנת ילדי האימו, שיער בשני צבעים, כל האינצ'ילדה. השיר עצמו לא רע - בלדה עדינה ושבורת לב. הבעיה שמשהו פה לא מריח טוב - קשה לי להאמין שבחורה כמו כריסטינה פרי, שכמוה ביוטיוב יש עוד אלפים, אולי לא פוטוגניות כמוה, הצליחה לתפוס את אוזניהם של מנהלים בלייבלים גדולים. הרי פמפום כזה של שיר לא מגיע סתם מהשמעות בכמה תוכניות אלטרנטיביות. כמו שחברי הלהקות הבנים לוהקו בפינצטה כך גם פרי - בחורה שנשמעת בדיוק כמו אבריל לאווין שצוותה למיטב המוחות העיסקיים בעולם הפופ כדי להיכנס לנישה שהיתה פנויה.


מה שמשאיר אותי חשדנית עוד יותר לגבי הבחורה השניה שנופלת בדיוק לאותו שטאנץ מהונדס - דמי לובאטו. לכאורה שתיהן זהות לחלוטין מבחינת מרכולת מוזיקלית עצובה מיוסרת ושבורת לב, ושתיהן, בקליפים, נראות כאילו הן עוד שניה מתחילות לבכות ואפילו משתמשים בשניהם באותו מוטיב של לב. לובאטו אחראית לשיר Skyscraper - אם אתם זוכרים את הפוסט על DNA מוזיקלי, כשתקשיבו לשיר אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שהשיר הזה נשמע כמו פיוז'ן של השיר Jar Of Hearts עם השיר Broken Strings של ג'יימס מוריסון עם נלי פורטדו. כאילו הדרמטיות בפזמון לקוחה היא פיוז'ן של שני השירים והבתים דומים דמיון מחשיד ל-Broken Strings. כאילו לא מספיק ששיבטו טינאייג'ר מיוסרת, אז גם משבטים לה שיר?



בכל מקרה, מה הנקודה שלי פה? קיימים לא מעט מקרים של שיבוטים מוזיקליים שנועדו להיראות כאילו הם הכי אותנטיים בעולם אבל הם בעצם פרי יצירתם של מומחי שיווק שיכולים להגיד לנו מה אנחנו רוצים לשמוע. אז מה אם שיווקו את לאנה דל ריי כיוצרת אינדי ללא גב של לייבל? זה עושה אותה מוזיקאית פחות טובה? בניגוד למקרים שראינו קודם, נראה שיש פה בחורה שבאמת יש לה משהו להגיד לנו דרך המוזיקה. אם נניח שבסופו של דבר כל מי שעובד כאינדי בסופו של דבר רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, מה שבדר"כ מחייב מעבר ללייבל גדול יותר שיש לו את הכלים להפיץ את המוזיקה בצורה הרבה יותר מסחרית, לא צריך להיות שום דבר שהוא לא בסדר במקרה דל ריי. לכן אני מאוד מעריכה מגזינים כמו Q שנתנו ביקורת עניינית על המוזיקה עצמה ולא על הרעש התקשורתי שהלך סביבה.

יכול להיות שקובעי הדיעה בעולם האלטרנטיבי פשוט לא האמינו שעשו להם את התרגיל הכי שחוק בעולם הפופ מתחת לאף - לייבל גדול שיווק להם משהו שנראה כל כך אמיתי מבחינה מוזיקלית כדי לקבל מהם אישור לטיב שלו. בעצם לאנה דל ריי לא נשפטה דווקא על המוזיקה שלה אלא ספגה את הכעס של העולם האלטרנטיבי על עצמו בזיהוי "אמיתי", והעובדה שלא ידע לירוק בזמן על משהו שמריח מסחרי מבחינתו. עם כל הכבוד, אני חושבת שלא משנה מאיפה אתה מגיע, תמיד כדאי שקודם ישמעו מה יש לך להגיד. ואם זה משהו טוב, למי באמת אכפת באיזה לייבל אתה חתום? 

3 תגובות:

  1. פוסט מדהים ומדויק!
    אני חושבת שבמקרה הזה הכי הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו.
    עכשיו באים עם הביקורת? לפני זה היה כיף לאמץ אותה לכמעט חיבוק דב בלי להתחשב שברקע יש קולות שמבקרים את העובדה שדל ריי שינתה את שמה ואת התדמית שלה בעקבות כשלון האלבום הראשון שלה. פחח.
    את המשפט ש"אסור לדל ריי להיות מיוסרת בהיותה כל כך יפה" אני עוד מנסה לעכל.

    השבמחק
  2. צודקת לגמרי. אני חושבת שבכל מקרה צריך תמיד להסתכל על המוזיקה ולא על הרקע. ואני איתך בזעזוע - כשקראתי את הטיעון על היופי והייסורים לא קלטתי מה עבר למי שכתב את זה בראש.

    השבמחק
  3. כדאי גם לציין שדמי לובאטו הייתה במשך שנים בובה של דיסני (ואולי היא עדיין), כמו סלינה גומז. (הדברים שמגלים כשמתרגמים...)

    השבמחק