יום שישי, 29 בנובמבר 2013

שיר פרידה

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, כי נדמה כאילו לא משנה באילו מילים אבחר להספיד את אריק איינשטיין, הן לא יספיקו כדי לתאר את האמן הדגול הזה. אז אני אתן לרגש להנחות אותי. נראה לי שזו הדרך היחידה לעשות את זה. 

תמונה מפה

איזה אובדן גדול לעולם הבידור הישראלי. נראה שאריק איינשטיין היה תמיד אחד מהאנשים שתמיד יהיו שם. איזשהו קבוע במשוואה. אדם רב פעלים - זמר נהדר, שחקן כריזמטי, קומיקאי שנון ומעל לכל זה, אדם צנוע שהצליח להפוך לקונצנזוס כל-ישראלי ולהצליח לדבר לגבוה המצח כמו גם לעממיקו באותה הנשימה ולהיות אהוב על שניהם. 

ואיזו יריעה מוזיקלית הוא השאיר אחריו - אינספור קלאסיקות ישראליות שימשיכו לחיות הרבה אחריו, שירים שנשמיע לילדים ולנכדים שלנו כשנרצה להמחיש להם מהי "ארץ ישראל היפה והטובה". כי כזה היה איינשטיין, ההגדרה הכי טהורה של "מה ישראלי בעינייך?" שהבנו אותה רק בדיעבד. אין פלא שבמהלך שני ימי השידורים המיוחדים בגלגל"צ שהיו על טהרת יצירתו של איינשטיין מצאתי את עצמי (ואני מניחה שרבים אחרים גם יכולים לחלוק את התחושה הזו) מתרפקת על הנוסטלגיה הזו, כזו שנצרבה בתודעה המוזיקלית שלי גם אם לא נולדתי אפילו בתקופה שהיא שוחררה במקור. 

ובגלל זה אפשר להבין לחלוטין את האבל הקולקטיבי הזה. את הרצון הציבורי לבכות את האייקון הזה שהלך מאיתנו. כי אנחנו לא רק מבכים את איינשטיין, אנחנו מבכים את התרבות הישראלית הישנה, אליה אין ספק שרבים מאיתנו מתגעגעים. אבל רובנו התייאשנו, מקבלים בהכנעה את הטמטמת שמתעקשים לדחוף לנו בכוח מכל עבר, מתעלמים באלגנטיות מילדים שלא יודעים לכתוב משפט שלם קוהרנטי או להגיד אותו בלי טעויות דקדוק קשות אבל עדיין מתגעגעים, ולא יודעים איך להחזיר את מה שהיה פה פעם, כשהיה פה תמים ושמח. 

סוג של יאוש. 

בגלל זה היה כל כך חשוב לכל כך הרבה אנשים לעבור ליד הארון בכיכר רבין, לחלוק כבוד אחרון. וגם להגיע ללוויה, אפילו שהמשפחה העדיפה טקס פרטי וצנוע. כמו האדם עצמו. אנשים פשוט לא הצליחו להאמין שהאמן הענק הזה באמת איננו. הם היו צריכים לראות במו עיניהם. 

אז מה אנחנו יכולים לעשות מפה אחרי שהאבל יתפוגג? אולי להיות קצת יותר בתוך עצמנו כאנשים פרטיים, לאהוב קצת להיות בבית ולא לחשוב שיש כל הזמן בחוץ משהו שאנחנו מפספסים. לחזור למשהו פשוט יותר, לאהבה הפשוטה והטהורה. לנסות לחסום באמת את כל הזבל ששורץ סביבנו ולנסות להתמקד בערכים שחשובים לנו.




יום שישי, 8 בנובמבר 2013

We Were The Eighties

מישהו מוכן להסביר לי מה פשר מתקפת האייטיז שמגיעה אלינו מכל החזיתות לאחרונה? אני לא מתלוננת, אני פשוט תוהה למה דווקא עכשיו, ולמה בבת אחת. בואו נודה, האייטיז נזכרת אצל רובנו כתקופה מוזיקלית שאנחנו אוהבים להתרפק עליה בנוסטלגיה מתוקה, גם אם לא היינו ממש מודעים למוזיקה בזמן שהיא שוחררה. לא סתם יש ליינים מאוד חזקים של מסיבות אייטיז ששורדים נהדר לאורך שנים. גם הדברים הפחות טובים שהיו שם, והיי, אם אנחנו כבר מדברים, גם הדברים המחורבנים ביותר שהיו שם, מקבלים ברטרוספקטיבה מבט אוהב ומתגעגע. 

היום כולם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, מיילי סיירוס בטוחה שהיא עושה מוזיקה כל כך איכותית בעודה מקפצת חצי ערומה עם הלשון בחוץ. כל פליט ריאליטי מוציא שיר דרמטי מלא ברייקים מלאי נשמה, בלי טיפת הומור. הכל מחושב ומתוזמן. אבל פעם, כשהיה שמח פה באייטיז היה הרבה יותר מקום והבנה של הומור עצמי, גם אם היא לא היתה ישירות במוזיקה היא היתה באופנה ובסטייל של הלהקות הפופולאריות באותה התקופה - או במילים אחרות, געגועי לספריי שיער וכריות כתפיים אימתניות. 

מדונה באייטיז, Big Hair don't care (תמונה מפה)


גם המוזיקה הדכאונית ביותר ששוחררה באותו עשור היתה בעלת מלודיה כל כך רקידה ומקפיצה כך שיהיה קל יותר לעכל אותה, ואף אחד לא ראה את הסתירה הפנימית הקשה הזו כמשהו בעייתי. ואף אחד לא רואה את זה עד היום, להפך. 

גלגל"צ שידרו היום במלואו את מצעד העשור של שנות השמונים. זה היה הדובדבן על הבראוני-פאדג' סאנדיי שהם פימפו לנו במהלך כל השבוע, אולי יש משהו טוב בעובדה שהתחנה חגגה את יום הולדתה ה-20. אני חייבת להודות שעם כל התלונות והרטינות שיש לי על גלגל"צ המצעד הזה (ששמעתי בחלקים בין הסידורים של שישי) היה עונג צרוף - כל כך הרבה מוזיקה מעולה במצעד אחד. בעצם גלגל"צ עשו פה מין תצוגת תכלית אירונית של כל המוזיקה הטובה שהם יכולים לשדר וזה רק מדגיש את הפער מול מה שהם משדרים לרוב היום. אם נסתכל על השירים שנמצאים במצעד הזה, רובם לא היו מיינסטרימיים בזמן שהם שוחררו, אבל היום הם שזורים במרקם המוזיקלי הרגיל של גלגל"צ כמין הבלחות שגורמות למאזינים כמוני לתהות למה לעזאזל הם לא משדרים יותר מוזיקה כזו. זה לא שאני רוצה שגלגל"צ תעבור להיות תחנת רדיו מוקדשת כולה לאייטיז-ניינטיז, אבל הייתי רוצה שהם כן יבחרו את השירים הטובים יותר מתוך המגוון שמשוחרר כיום. לנסות לא לפנות תמיד רק למכנה המשותף הנמוך ביותר אלא להיות התחנה המגניבה שהם היו פעם. במילים אחרות, שיחזרו להיות ערוץ 2 הניסיוני שהביא לנו פנינים כמו "העולם הערב" ולא ערוץ 2 בן ה-20 המדושן והזחוח שיכול להאכיל את הצופים שלו בזבל כל היום ולצאת מזה בשלום. לשמחתי הקטנה והזהירה יש איזשהו שיפור במבנה הפלייליסט של גלגל"צ מבחינת השירים שנכנסים אליה אבל תמיד אפשר לשפר בלי להתפשר על טמטום. 

אז באתי לברך ויצאתי רוטנת. נו, ככה זה בפולניה. 

מתקפת הרטרו לא עוצרת בתחנות רדיו שמתרפקות על העבר כשהן היו צעירות וחלקות מקמטים אלא נוגעת גם בלהקות שפעילות בספירה המוזיקלית הפופולארית היום.

קחו לדוגמא את Arcade Fire, להקה כל כך מיוחדת ואדג'ית, מיוחדג'ת בלי להיות באמת כזו. האלבומים שלהם תמיד מעניינים, גם אם הם לא תמיד קליטים בפעם הראשונה. כששמעתי את הסינגל החדש שלהם Reflektor, היה לי קשה קצת לזהות אותם. השיר נשמע כמו פיוז'ן סבנטיז-אייטיז אלקטרוני שלא ברור איך פספסנו עד היום. כל האלמנטים של האלקטרו מהעשורים האלו נמצאים שם - הביטים המסונתזים, השירה המתכתית והמקטע האינסטרומנטלי, אבל יש משהו שגורם לשיר (החדש!!) הזה לא להישמע ארכאי. אני לא יכולה להסביר את זה בדיוק אבל יש משהו טבוע בארקייד פייר שהם לא יכולים להישמע ישנים, גם כשהם מנסים. 



הרטרו לא פסח גם על הלהקה רבת ההייפ Haim שכמו כל דבר שיש לו זיקה לישראל כבר מתייגים פה כדבר הישראלי הגדול הבא ומגוללים את ההיסטוריה של אבא שלו ככדורגלן ביפו. להקת האחיות הזו מנסה למתוח את גבולות "להקת הבנות". מצד אחד הן כותבות את המוזיקה שלהן ומנגנות בכלים שלהן ושרות ממש ממש יפה, אבל מהצד השני יש להן אפיל מאוד מסחרי, מאוד פופי בגישה שלו, זאת אומרת שהן משהו שלא יכול להיות בשוליים. עם זה, המוזיקה שלהן מאוד רקידה ומאוד קליטה. בטח שמעתם את הסינגל שלהן Don't Save Me מתרוצץ בשבוע האחרון בגלגל"צ וגם במקרה של השיר הזה תהיתי מה נסגר עם אווירת הרטרו ששורה על גלגל"צ ולמה אני לא זוכרת את השיר הזה מהאייטיז, למרות שהוא נשמע רענן מדי כדי להיות באמת מהעשור ההוא. הפעלה מהירה של Shazam גילתה לי שהאייטיז פה הוא רק כתקופה משפיעה, משהו שנשמע כמו פגישה בין בלונדי לריק אסטלי (הא! מעניין איך זה יישמע באמת ולא רק בראש שלי). השיר הזה רקיד מאוד ונראה כאילו הוא יכול להשתלב מצויין במסיבת אייטיז, אלקטרו-פופ קליל וסולנית עם קול מעושן-משהו. ההשאלה הכבדה של אלמנטים אייטיזיים נותנת הרגשה כייפית מאוד ושוב, לא ישנה במובן הרע של המילה. אני חוששת שאני בדרך להתמכרות קלה. אבל אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה. 



אז ההתרפקות הזו על האייטיז מסתברת כדבר בכלל לא רע, גם במוזיקה החדשה וגם בהעלאה מהאוב של שירים שכבר שכחנו שאהבנו לשמוע. אבל אולי כל הרטרו הזה הוא לא איזשהי זעקה שקטה שאנחנו רוצים לחזור לאיזשהו קסם שהיה שם בעשור שהיה גדוש בכל כך הרבה מוזיקה טובה כדי להפריד את עצמנו מכל הטמטום שפושה כמעט בכל חלקה תרבותית טובה. זו מחשבה מעניינת, ועוד יותר מעניין לראות האם אנחנו בפתחה של תקופה מרתקת יותר מבחינת מוזיקת מיינסטרים. 

ולפינת ה"משהו לא קשור אבל נחמד לדעת"
הפרויקט הישראלי Once In A Lifetime HD שם לעצמו למטרה להראות את ישראל דרך עיניים שמיליוני משתמשי אינסטגרם מסתכלים דרכן - העיניים של האינסטגרמרים המובילים ברשת החברתית. במסגרת הפרויקט מוזמנים הצלמים האלו לישראל ומקבלים את ה-grand tour בכל המקומות היפים שיש למדינה להציע ומתעדים את המסע הזה דרך חשבון האינסטגרם שלהם, וכך חושפים את "ישראל שלא רוכבים בה עם גמלים לעבודה" לאלפי העוקבים שלהם. אני גיליתי את הפרויקט הזה במקרה מכיוון שפתאום ראיתי תמונות מהארץ אצל כמה מהאינסטגרמרים החביבים עלי (המוטו שלי באינסטגרם - אם לראות את החיים של מישהו, לפחות שיהיו יפים). האמת היא שיש שם תמונות ממש יפות, ואני חושבת שזו דרך שיווק נהדרת, הרבה יותר מדוכנים של משרד התיירות (שאלוהים יודע מה עושים שם). 

אתם מוזמנים לחפור בפרופילים של האינסטגרמרים שהשתתפו במחזור האחרון של הפרויקט, הפידים שלהם פשוט מהממים.

יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

Lou Reed (1942-2013)

אני לא היסטוריונית של מוזיקה וגם לא כתבת מגזין, ולכן אני לא אפרט לכם את ההיסטוריה המוזיקלית של לו ריד. אני כותבת על מוזיקה מהלב, מהמקומות שהיא נוגעת בי וגורמת לרגש הכי טהור לפרוץ החוצה. כזו אני. זו הסיבה שהפוסט הזה לא הגיע מיידית כששמעתי על המוות של לו ריד, הייתי צריכה קצת זמן לעכל. 

אני לא רוצה לנתח את לו ריד ואת מה שהוביל את היצירה המוזיקלית הענפה לאורך שנות הקריירה שלו, קטונתי. אבל אני יודעת להעריך עמוקות את העובדה שריד היה אחד השרידים לתקופה פרועה ומופלאה בסצינה המוזיקלית הניו יורקית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. זו היתה תקופה בה הכול היה מותר, וכל ניסיון, לא משנה כמה מופרע, היה מבורך.  

ריד היה המשורר האפל, מי שבמילים שלו כיוון זרקור לאזורים הלא כל כך נעימים של התקופה הזו של דרך נושאים של מיניות, זנות, סמים ופסיכוזות. החופש האומנותי המוחלט הזה, שבמידה רבה נתן את הטון לקריירה המוזיקלית של ריד, התאפשר תודות לחסות שפרש עליהם אנדי וורהול. באופן בסיסי הוא נתן ללהקה לעשות מה שהם רוצים. המוזיקה שהם יצרו, ושיצר ריד בשלבים מאוחרים יותר של העשייה המוזיקלית שלו היתה לשם יצירת המוזיקה, ולא משום טעם אחד. 

לו ריד (תמונה מפה)

אין שום דבר קל לגמרי לעיכול במוזיקה של ריד, או של הוולווט אנדרגראונד. צריך יותר מכמה האזנות כדי להתחיל להבין את המורכבות שנמצאת שם. זו מוזיקה שגורמת להרגשת ניכור ושייכות בעת ובעונה אחת, שמסכמת בתוכה את השוליים בצורה הכי ביוגרפית שאפשר. מוזיקה שנתנה השראה ונקודת ייחוס לכל כך הרבה אמנים בעולם הרוק המודרני. אי אפשר שלא להצר על האבידה הגדולה הזו. 





Take a walk on the wild side


יום שבת, 19 באוקטובר 2013

שירים ישראלים שאהבתי לאחרונה

אם שמתם לב, אני לא כותבת הרבה על מוזיקה ישראלית בבלוג. יכול להיות שזה נובע מסף הריגוש היחסית גבוה שלי למוזיקה ישראלית וגם מהעובדה שהרבה פעמים היא פשוט נשמעת לי מאוד קלישאתית. אבל לאחרונה, אולי בהשפעת מזג האוויר הסגרירי שהתחיל להבליח, אני מוצאת את עצמי מצליחה לא להתעצבן על גלגל"צ. יתרה מכך, אפילו מצאתי כמה שירים שממש אהבתי. עד כדי כך שאני ארצה לכתוב עליהם, וזה משהו שכמעט ובכלל לא קורה לי.

אני חושבת שמה שגרם לי לרצות לכתוב דווקא על שלושת השירים הבאים זו קודם כל האווירה המלנכולית המקסימה ואחר כך שילוב של מילים ישירות וכנות שנראות אמיתיות להחריד בתוך בליל הזיוף שאפשר לזהות מקילומטרים אצל אמנים אחרים. שלושתם עשו לי את הדבר הזה שאני לא יכולה להגדיר אחרת מאשר קוועץ' בלב. פיוטי, אני יודעת. 

אריק ברמן - גרביטציה

מבין יוצאי רימון ששטפו את הרדיו לפני כמה שנים אריק ברמן היה החביב עלי. לא היה לו קול גדול כמו של מירי מסיקה אבל גם לא היה לו את הפאתוס והדרמה המוגזמים שלה. וברור שיכולת הכתיבה שלו היא מושחזת ומהוקצעת בשנות אור מזו של קרן פלס. הוא כתב על החיים שלו, כמו שאמן רעב צריך לכתוב. זה לא שהתחברתי יותר מדי לדמות הזיין התל אביבי הרגיש והמבולבל שהוא יצר לו, אבל הוא העביר את הלך הרוח של החיים של רווק צעיר באותה תקופה בחיים שלו בצורה מאוד אותנטית. 
בשיר החדש שלו, ברמן מראה התפתחות, גם אמנותית וגם בתוכן - קודם כל הוא שר. והוא שר ממש יפה, והמילים קטנות ועצובות, משדרות כמיהה להתיישב, לא להיות לבד. זו חתיכת התקדמות, אבל כזו שנצפה ממנה ממישהו שמתבגר ונלחם בשדים שלו. ההפקה של הקולקטיב תורמת לא מעט לשיר, שמתחיל שקט אבל הולך ונבנה עד לשיא בערך בתחילת הדקה השלישית של השיר. כמה כוח ויופי יכול לתת עיבוד מוזיקלי טוב. 




רז שמואלי - אף אחד

הסלידה הבסיסית שלי מתוכניות ריאליטי מוזיקליות בארץ כבר קיבלה פה כמה פוסטים זועמים/מיואשים אבל אפילו שהיא יוצאת The Voice אני מצליחה להקשיב לרז שמואלי בצורה כמעט אובייקטיבית. אי אפשר להתחמק מהתווית ששמה עלייך תוכנית טלוויזיה כזו, תמיד יזכרו אותך כ"זה מהטלוויזיה" אם הגעת לשלב מספיק מתקדם, ושמואלי הגיעה לגמר, והפסידה. התוכנית נתנה לה במה ומקפצה לעולם המוזיקה כזמרת-יוצרת עצמאית וחובת ההוכחה היתה רק עליה. בהתאם להיסטוריה (שרק חוזרת על עצמה), שמואלי עושה היום מוזיקה הרבה יותר מעניינת ומורכבת, בעיני, מאשר הזוכה במקום הראשון באותה עונה, קטלין ריטר. 
הקול של שמואלי מאוד עמוק ונקי, נשמע בוגר הרבה יותר משנותיה, והשיר עצמו משקף בדידות אמיתית, מקום שהיא כנראה היתה בו אחרי שכל הפלאשים הנוצצים מגמר The Voice כבו. זה לא נשמע "לבד" שנכתב רק כדי למכור רגש מזויף. נראה ששמואלי, ככל הנראה בעידוד המנטור שלה, אביב גפן, מנסה לבנות את עצמה כמוזיקאית רצינית (בדומה לגיא ויהל שהשתתפו באותה עונה וזוכים להשמעות לא מבוטלות ברדיו הפופולארי) ועל זה מגיע לה הרבה כבוד. 




מיקיאגי - לא כל אחד יכול

על פניו מיקיאגי נשאר אי שם בניינטיז מבחינת הפקה מוזיקלית - הגיטרה הספרדית, קולות הרקע הדרמטיים והעיבוד הכללי אומר "אני לא מעכשיו". אבל למען השם, זה שיר חדש של מיקיאגי! יש לי פינה מאוד חמה אליו בלב מאז ימי "נוער שוליים" והקול הדק והעדין שלו עדיין מקסים אותי. אני פשוט מוכנה לסלוח על כל דבר שאולי היה גורם לי לקרוע לגזרים שירים אחרים רק בגלל שאני יכולה להניח כמה אומץ נדרש לו להוציא שיר חדש לרדיו אחרי כל כך הרבה שנים של דממת אלחוט רדיופונית. מיקיאגי שופך את הנפש שלו לתוך השיר הזה ושום דבר אחר כבר לא משנה. 





יום שבת, 12 באוקטובר 2013

The Attractions

מדי פעם יש שילובים מוזיקליים שלא הייתי רואה מתרחשים באופן טבעי ואורגני אבל כשהם קורים, אי אפשר שלא לחשוב למה לא עשו אותם קודם. על פניו, זה בדיוק המקרה בשיתוף הפעולה בין אלביס קוסטלו והרוטס (The Roots). מה בדיוק הקשר בין רוקר מזדקן לבין אחד מצוותי ההיפ-הופ/נו-סול המרגשים והחדשניים שפועלים בסצינה המוזיקלית כבר מאז סוף שנות השמונים? 

אז זהו, מסתבר שכל צד בחתונה המוזיקלית הזו יוצא נתרם לא פחות ממה שהוא תורם למרקם הכללי של האלבום Wise Up Ghost. קוסטלו קיבל זריקה ממריצה למוג'ו שלו מהרעננות של הרוטס והרוטס קיבלו סולן-יוצר עם גישת אולדסקול רוקנ'רול שמאפשרת להם לפרוץ עוד קצת את גבולות קופסת ההיפ-הופ ומראה שבהגדרות מוזיקליות, זה לא הביט אלא הגישה. 

זו לא הפעם הראשונה שקוסטלו משתף פעולה עם הרוטס, הם ניגנו כמה פעמים יחד בתוכנית של ג'ימי פאלון לדוגמא, שם הרוטס מתפקדים כלהקת הבית, ולאט לאט דרך הג'אמים, האלבום הזה רקם עור וגידים. ויש בשת"פ הזה כל כך הרבה גרוב, וכל כך הרבה רגש, ועצבים. רואים שהאלבום הזה נעשה בתשוקה לעשות מוזיקה טובה, ולא כעוד דרך להוציא עוד כמה דולרים מהקהל הנאמן.

הסינגל המוביל מתוכו, Walk Us Uptown הוא פצצת קצב מטורפת, שאי אפשר שלא לנוע איתה. התופים הדומיננטיים של Questlove שתמיד עשו מבחינתי את המוזיקה של הרוטס מה שהיא, מתאימים למילים הציניות והאכזריות-משהו של קוסטלו. 

"Will you walk us uptown?
No matter what the price
Each crushed in the corner of their own paradise
Will you walk us uptown?
Will you walk us uptown?
That's always assuming
That you're partly divine and partly human
You're the king of our hearts
You're the clown with the drum
Will you walk us uptown?
If we promise not to run"


העובדה שהרוטס משתמשים בכלים אמיתיים ליצירת המוזיקה שלהם ולא בביטים ממוחשבים תורמת מאוד להרגשה האותנטית שהם מעולם לא איבדו. זה מה שעושה אותם מבחינתי יותר אמיתיים מרוב אמני ההיפ-הופ שפועלים היום ובגלל זה הם כל כך מוערכים מוזיקלית. בשיר הנושא של האלבום Wise Up Ghost שמתחיל איטי ושקט אבל מתפתח לקקופוניה מופלאה של תזמורת שלמה ובאמצע קוסטלו שנשמע כמו מטיף בכנסיה כלשהי, לפעמים נשמע לא מסונכרן עם המלודיה המבולגנת שסביבו אבל אחרי האזנה שניה ושלישית זה פשוט מתיישב כמו שצריך ונשמע כל כך טוב. 



ועכשיו למשהו לא קשור (אבל אני חייבת לדבר עליו):
פיונה אפל היתה ועודנה אחת המוזיקאיות שאני הכי אוהבת וזה כי היא מוכשרת כמו שד, לא מתפשרת אומנותית על שום פסיק ביצירה שלה ולא מתביישת כבר במי שהיא. לאחרונה אני שומעת המון את השיר Hot Knife שסוגר את האלבום האחרון שלה שיצא ב-2012 וכל פעם שומעת בו עוד ועוד דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. אפל מלווה את עצמה בפסנתר האופייני לה והפעם גם בתופים דרמטיים וזהו. אין יותר כלי נגינה. כל העושר שמתקבל מסביב זה לופים של אפל שרה את המילים וקולות רקע לעצמה. מה שתופס אותי במיוחד בשיר הזה הוא הדו-קוטביות שאופיינית כל כך למוזיקה שלה. 

מצד אחד:
If I'm butter - if I'm butter / If I'm butter, then he's a hot knife / He makes my heart a cinemascope / He's showing the dancing bird of paradise

מהצד השני:
I'm a hot knife- if I'm a hot knife / I'm a hot knife if he's a pad of butter / If I get a chance, I'm gonna show him that / He's never gonna need- never need another. 

ושני הצדדים של המטבע הזה מושרים אחד לצד השני ואחד על השני וזה פשוט אושר גדול.





יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

Sound City: Real To Reel

באיחור אופנתי פחות או יותר הצלחתי למצוא את הזמן לצפות בסרט הדוקומנטרי Sound City שמהווה את הבכורה של דייב גרוהל (סולן הפו פייטרז בהווה, מתופף נירוונה בעבר) כבמאי והוצג בפסטיבל סאנדאנס השנה. הסרט מספר את סיפורו של האולפן המיתולוגי .Sound City, בו עברו עשרות רבות של אמנים שהקליטו בו אלבומים שהפכו להיות אבני דרך ברוקנרול. אבל מעבר לכך, הוא מספר את סיפורה של תקופה קסומה ברוקנרול, בה הכול היה תמים יותר וזורם יותר, שדברים קרו בה בצורה אורגנית והדבר שהניע את כולם לא היה דווקא הכסף אלא הרצון לעשות משהו עם היצירה שיש בתוכם. הקליטו שם כמה מן האמנים הגדולים שהיום מהווים שם שגור בכל פה של חובב מוזיקה – פליטווד מק, ניל יאנג, הגרייטפול דד וריק ספרינגפילד, אם למנות רק כמה מהם.

כרזת הסרט (תמונה מפה)
 



חלק לא מבוטל מהסרט מתעכב על הקונסולה האגדית שהיתה באולפן, לוח האם של ספינת החלל, כמו שהיא נקראת שם. זו היתה קונסולת Neve שכמוה יצרו 4 בלבד כי היא היתה כל כך סבוכה, והיא עלתה מחיר שערורייתי בזמנו, אבל היא אפשרה לשלוט על הכול. ואני מתכוונת לכל צליל, פריטה, או מכה על התוף. בעצם השליטה המוחלטת הזו בכל מה שקורה באולפן היא זו שהביאה את הסאונד שהאולפן הזה נתן להיות כל כך טוב. במיוחד בדגש על הקלטת ליין התופים שהיא הלב והבסיס של כל שיר רוק טוב.


קונסולת Neve באולפן Sound City (תמונה מפה)
 
זו היתה המוזיקה נטו, בלי פעלולים, בלי ווקודרים, אבל שם הומצא מושג ה"מפיק" מעבר להיותו  המנהל האדמניסטרטיבי. שם התואר הזה התפתח שם למישהו שהיום לא רואים שום אלבום, באף ז'אנר בלעדיו, הוא זה שצריך לתת לאמן להעביר את המוזיקה שיש לו בראש להקלטה בצורה הטובה ביותר. היום אנחנו אפילו לא חושבים על זה כי זה כל כך מובן מאליו, אבל זה רק מראה איזה מקום חשוב היה לאולפן הזה בהיסטוריה של המוזיקה בכלל.

האולפן ירד מגדולתו בשנות ה-80 המאוחרות, עם כניסתו של העידן הדיגיטלי לעולם המוזיקה. פתאום כולם רצו לעבוד עם ציוד דיגיטלי, עם מכונות תופים וסינתיסייזרים ושכחו את הסאונד ה"חי" שעשה אמנים לגדולים כל כך זמן לא רב קודם. פתאום הכול נשמע גדול מדי, מופק מדי וסינתטי. בגלל חוסר היכולת לרדוף אחרי העידן החדש, סאונד סיטי נשארה אי שם מאחור, אולפן מאובק והרוס שנשכח בתהום הנשייה.
כל זה השתנה כשהגיעו שלושה חבר'ה, להקה שנקראת נירוונה. הם הביאו לאולפן הזה משהו אמיתי, שלא צריך עיבוד מיוחד, רק יד מכוונת שהתקבלה מהמפיק בוץ' ויג. אמנם היה שם קצת ציוד דיגיטלי, אבל לב ליבו של Nevermind, האלבום שהחזיר את האולפן לתמונת המוזיקה, היה הביצוע הכמעט נא, חשוף עד לשד העצמות של השירים באלבום. פתאום כולם רצו לעבוד באולפן הזה בגלל שזה המקום בו נירוונה הקליטו את האלבום המיתולוגי ההוא. כאילו נרשם מיאוס מהציוד הדיגיטלי שכולם נהרו אחריו, פתאום לא רצו משהו מושלם במוזיקה, רצו משהו אמיתי. פשוט להיכנס לאולפן ולהקליט כמו להקה. לחזור לבסיס שמגדיר את המוזיקאי.

וכשהמוזיקאים האלו נכנסו לאולפני סאונד סיטי הם ידעו מה הם מקבלים, מקום שהדיגיטציה לא הגיעה אליו, מקום שטכנאות האולפן וחיתוך סרט ההקלטה עדיין היו בגדר אמנות. לא נכנסה לשם התוכנה שסחפה את עולם המוזיקה בזמנו ועד היום Pro Tools. התלונה העיקרית כלפי התוכנה היתה שהיא מאפשרת גם לאנשים לא מקצועיים להפוך לכוכבים. בשלב מסויים הקידמה היתה אגרסיבית מדי והאולפן קרס מחוסר יכולת להתמודד מול המהפכה הדיגיטלית הזו. האולפן המפואר שידע אמנים ענקיים שצעדו והקליטו בו התפוגג בצורה מינורית.

אבל אז נכנס לתמונה דייב גרוהל, אותו בחור צעיר שהקליט שם את האלבום ששינה את חייו ועכשיו הוא רוק סטאר. קשה מאוד שלא לאהוב את דייב גרוהל, שקנה את הקונסולה האגדית לאולפן 606 שהקים אצלו בבית. אין פה הרגשה שהוא עשה את זה ממניעים לא טהורים, אלא רק מאהבה למוזיקה ומכבוד להיסטוריה העשירה והכמעט בלתי ניתנת לתפיסה של האולפן הזה. כדי לכבד את המורשת המטורפת של סאונד סיטי גרוהל החליט לאסוף את חלק מהאמנים המקוריים שהקליטו בסאונד סיטי וליצור מוזיקה חדשה על הקונסולה הישנה. המטרה היתה להיכנס לאולפן "כמו פעם" ופשוט לנגן, למצוא את הטעויות הנהדרות שהופכות מוזיקה למשהו גדול באמת. לעבוד מהגיטרה להקלטה וזהו, לא לנתח יותר מדי את הקסם שמתרחש כשאתה עושה משהו שבאמת בוער בך.

אחד הדברים שהכי הקסימו אותי מכל הראיונות בסרט על האולפן ועל דרך ההקלטה ה"ישנה" הם שאתה רוצה לשמוע מוזיקה שנשמעת שהוקלטה בידי אנשים אמיתיים ולא מכונות, המטרה היא לחזור לאנושיות. גרוהל אומר שמה שיוצר מוזיקה טובה בעיניו היא העובדה שהיא מוגבלת, יש לך 24 ערוצים וזה כל מה שאתה מקבל כדי לעשות את הכי טוב שלך. אתה לא יכול לחזור לעבוד על מה שהקלטת במחשב, כמו באולפן דיגיטלי מכיוון שהכול כבר נמצא על הסליל. אי אפשר לנסות לשפר על הקיים אלא רק להתחיל מהתחלה. זה הקסם שרוצים לחזור אליו ולשמר במוזיקה של היום.

בעצם הרבה פעמים כשמדברים בסרט על סאונד סיטי מדברים על Feel,התחושה שמקבלים ממשהו קסום שקורה באולפן או שמקבלים מאמן מסויים איתו אתה באינטראקציה. כשגרוהל שואל את בוץ' ויג, מי שהפיק גם את האלבום המלווה את הסרט איך הוא מגדיר את המושג החמקמק הזה, הוא עונה את התשובה הבאה שכמו מסכמת את כל המסר של הסרט.

"Every time you take a breath your body expands and every time you exhale your body collapses a bit, music does that, and it's so subtle. Feel is about being human"


באופן מעניין, כמין חיבור בין הגישה החדשה לישנה, גם טרנט רנזור, הרוח החיה מאחורי Nine Inch Nails מצא את עצמו מגוייס לטובת הפרויקט. רנזור הוא מחלוצי השימוש בדיגיטציה ככלי ולא כמשענת, אבל יחד עם זאת הוא עדיין חושב אנאלוגית. הוא מסתמך על ההכשרה הקלאסית שלו כדי ליצור מוזיקה, אבל מכניס את הצלילים הדיגיטליים בפיוז'ן כל כך נקי שזה נשמע נכון ולא מלאכותי. בסרט, אחד הדברים הנכונים והמעניינים שהוא אומר הוא שגם עם כל הטכנולוגיה והכלים הממוחשבים שמאפשרים לכל אחד ליצור אלבום בבית, המוזיקה שנעשית היום היא לא טובה יותר מזו שנעשתה פעם, באולד סקול. אתה עדיין צריך לדעת לבנות מוזיקה ולהרגיש אותה כדי ליצור משהו טוב באמת.

שניים מהשירים הכי טובים שיצאו מהפרויקט הזה שסוכם באלבום המלווה את הסרט Sound City: Real To Reel (להאזנה לאלבום במלואו) היו שיתופי פעולה עם שניים מהאמנים המקוריים שהקליטו בסאונד סיטי, You Can't Fix This בו שרה סטיבי ניקס ו-The Man That Never Was בו שר ומנגן ריק ספרינגפילד. שניהם מוכיחים שהם לא איבדו גרם מאבק הכוכבים שהם מפזרים על כל דבר בו הם נוגעים, גם ממרחק כל השנים. גם כאשר אנחנו יודעים שההקלטה היא חדשה, מהשנים האחרונות, יש פה איזה טעם של פעם, ואני חושבת שככה גרוהל הגיע למטרה שלו, להראות שהקלטה אנלוגית של משהו אמיתי עולה עשרות מונים על כל מוזיקה ממוחשבת עמוסת אפקטים ופעלולים ששוכחת שהדיגיטציה היא כלי ולא מטרה.
 




במעמדו הנוכחי של גרוהל הוא יכול היה להביא לאחד מרגעי השיא של הסרט – הוא וקריסט נובוסליק (הבסיסט לשעבר של נירוונה) מנגנים עם פול מקרתני בסטודיו של גרוהל, ויש פה סגירת מעגל. גרוהל מנגן עם האמן שגרם לו לרצות להיות מוזיקאי ומקליט אותה על הקונסולה שעליה הוקלט האלבום ששינה את חייו.
 

אני חייבת להגיד שבתוך אחת שמאוד אוהבת תיעוד של מוזיקה, אם זה בספרים ביוגרפיים או אם זה בסרטים או סדרות, מאוד אהבתי את הסרט הזה. גרוהל הצליח להעביר תקופה ענקית ברוקנרול דרך סיפור קטן של אולפן אחד שבדרך מקרה או מזל הכול עבר דרכו. הדגש פה הוא על הצורך להיות אנושי במוזיקה שלך, עם כל הקידמה, ועם כל המכשור המשוכלל והגאדג'טים שעוטפים היום אמנים. המטרה היא לשאוף ולהיות כמה שיותר אמיתי, עם כמה שפחות מסכות וכמה שפחות מחסומים בינך כאמן לבין הקהל שלך. אני חושבת שאם להקות צעירות יזכרו את המסר הזה אנחנו עתידים לראות מוזיקה שרק תלך ותתפתח ותהיה משהו חדש ומרגש, ושתהיה טובה לפחות כמו המוזיקה הזו "של פעם".