Top 5 - Guilty Pleasures

הפוסט הזה מוקדש לחבר טוב שלי, אני מקווה שהוא יודע למה.

לכולנו יש guilty pleasures, חלקם יותר גרועים וחלקם פחות. אלו שלי כוללים העיקר פופ-מסטיק-בזוקה ובלדות. תהרגו אותי, אני שומעת את השירים האלו בכיף והאמת קצת מתפדחת להודות בזה בדרך כלל אבל היום אני מצהירה על זה בגאון מתחת לשולחן – לא תהיה פעם שאני לא אזמזם (או אשיר) עם השירים האלו כשהם מושמעים ברדיו או עולים לי באייפוד.

1. Backstreet Boys – Incomplete

כל ברבור צריך את שיר הסיום שלו, וכך היה גם לבאקסטריט בויז, חבורה של 5 בחורים יפי תואר (אבל לא בדרך מאיימת) שהיו להקת הבנים הכי לוהטת בניינטיז, והיי, הם גם ידעו לשיר ממש לא רע. אחרי ההצלחה האדירה שכללה גם המון להיטים שאני לא מתביישת להגיד שחיבבתי ומיליוני מעריצות צורחות באה ההתקשקשות של החבר'ה – אחד נכנס ויצא מגמילה מהשד יודע מה, אחד עשה ריאליטי עם המשפוחה, והשאר התפיידו בשקט לחיי משפחה אפרוריים בפרברים. שירת הברבור של הבאקסטריט בויז היתה הבלדה המופלאה וקורעת הלב הזו, מי יכול להישאר אדיש מול הפזמון המוחץ

"I tried, to go on like I never knew you,

I'm awake, but my world is half asleep,

I pray for this heart to be unbroken,

Girl, without you all I'm going to be is,

Incomplete"

אני חייבת להודות כשאני מסתכלת על הקליפ הלא ממש ישן הזה אני מחייכת חיוך דבילי של בחורה שרואה להקת בנים נוסטלגית ותוהה האם החבר'ה באמת התכוונו לאובר דרמטיות בה הם מעבירים את המילים עם המטאפורות לקשר שהתפרק (מכונית בוערת, אוקיאנוס סוער, לזרוק חול ממקום למקום, מכונת קונפטי שמעיפה עלים) או שזה סוג של הפוך על הפוך לצחוק על עצמם בסגנון All The Small Things של בלינק 182. בכל מקרה, נחת.

2. Stacie Oricco – Stuck

מה יש בשיר הזה שהוא טראש? מה יש שם שהוא לא טראש, זו השאלה האמיתית – החל מהפופ הילדותי שמדבר על בחור שלא מחזיר טלפונים, דרך העיוות האלקטרוני של הקול ב-hook ועד ההיגוי המטומטם של המילה Telephone רק כדי שהמילים יתחרזו. עם ולמרות הכול זה שיר חמוד שנותן 4 דקות של ניקוי ראש מכל מה שעצוב וכבד באייפוד. שיר רדוד היא לא מילה גסה וכל תו בשיר הזה ממלא את המאזין (או במקרה זה, אותי) באשמה מתוקה.

3. A1 – Caught In The Middle

עוד שיר מז'אנר להקות הבנים, נראה לי ש-A1 היו בריטים מגל הלהקות שהרים סיימון קאוול. זה שיר פופ מתקתק, שבו בחורים יפים שרים שירים שיגרמו לבחורות היסטריות לקנות את האלבום שלהם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה שיר פופ מופק בצורה שכמעט כל אחד יוכל לזמזם אותו וקליפ על כל הקלישאות של "שיואו איך היה לנו טוב פעם אבל עכשיו אני לא יודע מה קורה". התהייה היחידה שנותרת אחרי צפייה בקליפ של השיר הזה היא למה תמיד הבחור שנראה הכי טוב מקבל הכי פחות סולואים? אם בכלל?

4. Ashlee Simpson – Pieces of Me

כשהשיר הזה יצא הוא היה להיט דיי גדול. זו היתה תקופה בה כל בחורה אמריקאית מתבגרת חשה צורך ללמוד כמה אקורדים על גיטרה אקוסטית כדי שהיא תוכל להלחין את מכאובי ההתבגרות שלה לשיר שיהיה להיט בבילבורד. אשלי סימפסון הסתמנה כאחת מאלה, וגם הייחוס המשפחתי שלה לא הזיק (ממשפחה שמתפקדת כמכונת יחסי ציבור משומנת שהנפיקה לנו את ג'סיקה סימפסון, טראש לא קטן בזכות עצמה). במקום לעשות הגדלת חזה ולקפץ בקליפים, ובהיותה הברווזון המכוער של המשפחה היא אומצה ע"י מפיקים ממולחים שהפכו אותה לבחורה שדיברה בשם כל הבחורות האמריקאיות הרגישות. כי היא לא היתה יפה מדי ולא שחצנית מדי, מישהי "כמותן". השיר הזה מתעסק ברגשות הקטנים האלו, והאמת שזה עובד, ולמרות משפטים מטומטמים ולא נכונים תחבירית ודקדוקית כמו "make me happy is your mission" השיר דיי חביב והפזמון גורם לך לזמזם. אחרי הסינגל הזה הגיעה תקופת ה"אני רוצה להיות אבריל לאווין" של סימפסון הצעירה שכלל שירים פסאודו-בועטים והרבה אייליינר ובסופו של דבר ניתוח אף וחמצון מאסיבי של השיער גרם לה להפוך לכפילה של ג'סיקה. פה בערך האפיל שלה נגמר.

5. LeAnn Rimes – Can’t Fight The Moonlight

כל מי שראה את הסרט Coyote Ugly (חופשיות על הבר, בתרגום העברי) שומר פינה חמה בלב, גם אם מבויישת, לשיר הזה. הוא מתוק, הוא דביק, וכמו שאר השירים הרדודים פה הוא עוסק באהבה, אבל הדחף לעשו ליפ-סינקינג לשיר הזה הוא פשוט חזק מדי. נסו ותיווכחו.

ולסיום בונוס מיוחד לחמישיה: Lil Mama – Lipgloss

הקליפ נוטף קלישאות תיכון מסדרה אמריקאית אבל למרות המילים המטומטמות, ה-flow של ליל מאמא מטורף ורק בפעם השניה ששומעים את השיר (אלא אם מישהו אומר לכם קודם, אהמ), קולטים שאין ליווי מוזיקלי חוץ מהתופים ברקע. נאדה, הכול נופל וקם על הראפ, וכאן הוא מדביק וגורם לנענוע לא רצוני של הראש, ואולי גם של הגוף, אם אתם בקטע. אני מורידה את הכובע בפני הבחורה שכתבה שיר על הליפגלוס שלה.

זהו, פרקתי את מה שהיה לי על הלב, עכשיו תורכם.... אם אתם אמיצים מספיק.

Rolling In The Deep

אני מתה על אדל. קודם כל בגלל שהיא לא מתנצלת על מי שהיא ומה שהיא וגם כי היא מוזיקאית נהדרת, כותבת מחוננת וזמרת מדהימה. היא הוציאה את האלבום השני והמצויין שלה 21 ממש לא מזמן, אבל כבר רואים שיש לסינגל הראשון מתוכו, Rolling In The Deep השפעה גם על קולגות בתעשיית המוזיקה האמריקאית.

אחרת איך אפשר להסביר שני קאברים לשיר הזה שיצאו בזמן האחרון? יכול להיות שיש נקודת זמן בה מגיע שיר שהוא כל כך סוחף ומדבר לקהל כל כך רחב (בלי לכוון נמוך לרגע) והופך ללהיט כל כך גדול עד שעושים לו קאברים בזמן אמת. הקאבר שיצא ראשון הוא של ג'ון לג'נד, זמר אר'נ'בי ופסנתרן מחונן שעשה לשיר גרסת גוספל-סול כולל המקהלה מאחורה. הגרסה השניה שיצאה קצת אחריה היא של לינקין פארק, שעשו ביצוע שנשמע כמו כל בלדה טיפוסית של לינקין פארק.

האמת היא שאין לי חיבה לאף אחד מהקאברים האלו. שניהם לא מביאים שום דבר חדש ומרגש לשיר המקורי - לינקין פארק נשמעים פשוט כאילו הם שרים שיר של אדל וג'ון לג'נד מנסה לכפות על השיר דרמה מוגזמת שלא דרושה שם בכלל.

הביצוע המקורי של אדל הוא המושלם בעיני לשיר הזה - עם קילוגרמים של רגש אך בלי ניסיון לסחוט דמעות, פשוט וטהור. גם העיבוד המוזיקלי של השיר המקורי הוא מוצלח יותר בעיני. יש המון אמנים שעושים קאברים, בעיקר בהופעות ולא תמיד יש לזה צידוק. לדעתי, אם אין לאמן משהו חדש לתת לשיר, עדיף להשאיר אותו כמו שהוא.

ג'ינג'ים נהנים יותר?

בהנחה שלא חייתם מתחת לסלע בחודש האחרון ואתם שומעים גלגל"צ כסוג של ברירת מחדל בעבודה או באוטו, בטח שמעתם את השיר הראשון ש-אד שירין (Ed Sheeran) הוציא, The A Team. זה שיר רגוע כזה, נורא דמיאן רייסי, חמוד וקומיוניקטיבי לעורכים המוזיקליים הקשוחים בגלגל"צ, שיר שמתאים לטחון בכל שעה של היום. מזל באמת שהם נזכרו מכיוון שהשיר הזה כבר חודשים להיט בבריטניה.

Ed Sheeran

האמת היא שהשיר הזה ממש טוב, למרות הנושא המורבידי משהו שלו (הוא עוסק בבחורה מכורה לסמים) אבל לא משנה מה אד שירין ישיר, הכל יישמע טוב עם קול נהדר כמו שלו, או כמו שרנדי ג'קסון היה אומר באמריקן איידול - "you can sing the phonebook DAWG!".

אד שירין הוא בחור בן 20 שפרץ ממש לפני כמה חודשים לתודעה המוזיקלית עם השיר האמור, מסתבר שהוא חורש את לונדון כבר כמה שנים בהופעות נון-סטופ ורק עכשיו הגיעה הפריצה הגדולה. עוד משהו שהבריטים מתייחסים אליו בחיבה רבה הוא היותו ג'ינג'י. יש לי חברה שטוענת שרק העובדה הזו מבטיחה לו מקום בגן עדן...


השיר החדש שלו שרץ עכשיו ברדיו הבריטי הוא You Need Me I Don't Need You שהסגנון שלו הוא הפוך לגמרי מ-The A-Team - זה שיר שנוטה יותר לכיוון ההיפ-הופ ופחות לכיוון הפולקי שמאפיין את הסינגל הראשון שלו. האמת? אני מתה על השיר הזה, יש לשירין את הדבר החמקמק הזה שנקרא Swag, אני לא ממש יכולה לתרגם את זה מבחינת תיאור של הגישה. זה רק מראה עד כמה שירין יכול להיות מגוון ולא לסמוך רק על סגנון אחד ולהיות one trick pony. דמיינו לכם את דמיאן רייס עושה ראפ... לא מתיישב כל כך טוב, הא?

השאלה המעניינת היא האם גלגל"צ ילכו בעקבות הרוח הבריטית ויטחנו גם את השיר החדש או שישארו נאמנים לסגנונות מוזיקליים מנומנמים עד ים-תיכוניים. בכל מקרה, אם הם יחליטו שכן להכניס את השיר לפלייליסט זה רווח נקי לכולנו.

DNA מוזיקלי

באותו אופן שהמאגר הגנטי של כל מין הוא מוגבל למספר קומבינציות עצום אך סופי, כך גם ה-DNA המוזיקלי הוא סופי, מכלל האקורדים, התווים, האפקטים והווקודרים ניתן להוציא מספר עצום, אך לא אין סופי של מנגינות. לכן זה לא ממש מקרי כשאתם שומעים איזשהו שיר והוא ממש מזכיר לכם שיר אחר שאתם מכירים. הדמיון המקרי/לא מקרי בכלל הוא אינו רק תוצאה של העתקה או "השראה" ממש חזקה, אבל אותה מנגינת בסיס יכולה לשמש בצורות שונות בשירים שונים ולהישמע שונה לחלוטין עד שבאמת מקשיבים.

דוגמאות יש בשפע, ואני לא מדברת רק על אפיזודת ליידי גאגא ומדונה (שם האמת אני שומעת דמיון קלוש מאוד, יחסית לדרמה שהתחוללה סביב זה). קחו לדוגמא את השיר Walking Away של קרייג דיוויד. השיר הזה היה חתיכת להיט כשהוא יצא, וההתחלה שלו תמיד נשמעה לי ממש מוכרת. לא ממש ידעתי לשים על זה את האצבע עד שנפל לי האסימון – היא נשמעת ממש דומה לפתיחה של One  האלמותי של U2. כמובן שקרייג דיוויד לא מתקרב אפילו לקצה הציפורן ברגל של בונו אבל זה לא מפריע לו ככל הנראה להעתיק מגדולים ממנו.

לראיה One

ו-Walking Away

עוד שיר ששאב השראה לא מבוטלת משיר קלאסי הוא Don't Look Back In Anger, אחד השירים האהובים עלי של אואזיס, שהפתיחה שלו תמיד הזכירה לי באופן מאוד מחשיד ברוחה את הפתיחה של Imagine של ג'ון לנון. אחרי הפתיחה שני השירים ממשיכים בכיוונים שונים לגמרי אבל זה לא משנה ממש לעניין ההשראה. אולי זו אפילו איזשהי קריצה של נואל גאלאגר להשוואות של אואזיס לביטלס. חסידי לנון יכולים להגיד שזה שונה לגמרי, ושאני לא מבינה מהחיים שלי, אבל מה לעשות, זה מה שאני שומעת שם – תשפטו בעצמכם...

לנון

ואואזיס

הדמיון הבא משותף לשלושה שירים, אבל המקור הוא קלאסי והכי טוב מביניהם. המקור הוא עוד שיר של U2, Even Better Than The Real Thing, והקטע המשותף לו ולשני השירים שקיבלו ממנו השראה הוא הגיטרות בהתחלה, מין קטע קצת אוריינטלי... בכל מקרה, השיר הראשון שמכיל את הגיטרה הזו הוא Same Size Feet של הסטריאופוניקס, להקה שאני מאוד אוהבת. השיר הזה הופיע ב- 1997 באלבום הראשון של הלהקה הוולשית, והגיטרות המוכרות מופיעות אחרי הבית הראשון ומלוות את השיר לכל אורכו. שיר יותר מאוחר שדומה בגיטרות באופן מחשיד לשני השירים הקודמים שהזכרתי הוא Hindu Times של אואזיס שיצא ב-2002 כסינגל מהאלבום Heathen Chemistry (שלא עשה ממש המון רעש) – גם בו יש משהו מאוד מוכר (רמז, זה לא התופים). ממש יפה לראות איך אואזיס וסטריאופוניקס לקחו את הגיטרות האלו ועשו איתם דברים שונים לגמרי מהשיר המקורי של U2 ואחד מהשני.

אז הנה המקור של U2

השיר של סטריאופוניקס מעולם לא יצא כסינגל למיטב ידיעתי, אז הבאתי קליפ עם המילים. גם משהו.

בגלל שכל הגרסאות של Hindu Times ביוטיוב דיי מחורבנות מבחינת האיכות, זו גרסת הופעה מצוינת של השיר.

שני שירים נוספים שיש ביניהם דמיון אותם הציעה לי אחותי אחרי שדיסקסתי את הפוסט הזה איתה והאמת היא שלא שמתי לב לדמיון עד שהיא ציינה את זה, הם Silvia של MiIke Snow ו"עמוק בטל" של מארינה מקסימיליאן בלומין. אני מאוד אוהבת את המוזיקה ש-Miike Snow עושים, מין פופ-רוק-אלקטרוני נחמד כזה. אני חושבת שהשיר של בלומין הוא נחמד, לא יותר מזה. מה שאני מאוד אוהבת אצלה הוא ההיגוי הנהדר של המילים, אירוני שבחורה שעלתה מרוסיה לארץ נותנת יותר כבוד לעברית מאשר אמנים שנולדו וגדלו פה. קשה יחסית לזהות את העקבות הדומים בין השירים ולכן צריך להאזין היטב למנגינה בפתיחות של שני השירים הללו. מצד שני יכול להיות שזו שמיעה סלקטיבית.

Miike Snow

מארינה מקסימיליאן בלומין

שיהיה שבוע נפלא!

Top 5 - BBC Live Lounge

צודק מאוד היה חנוך לוין ז"ל שכתב ש"בלונדון יש מוזיקה טובה". בבריטניה ה-BBC,רשות השידור הממלכתית הדגולה שלהם מפעילה מס' תחנות רדיו, אלטרנטיביות ומיינסטרימיות. מכל תחנות הרדיו האלו Radio 1 היא תחנת הדגל, תחנת ה-default של הבריטים, תחשבו גלגל"צ מבחינת התפוצה והפופולאריות אבל עם מוזיקה הרבה יותר טובה (לדעתי) ועריכה מוזיקלית הרבה יותר אינטליגנטית. בתחנת הרדיו הזו, חוץ מהמוזיקה המצוינת שמנוגנת שם, קיים ה-Live Lounge בו אמנים, חלקם מהלוהטים בכוכבי בריטניה, מבצעים ממיטב שיריהם וכן יש הם מבצעים קאבר או שניים לבחירתם, בדר"כ של שירים ממש חדשים, ומתוך כל הקאברים האלו יש כמה פנינים רציניות. הביצועים של השירים המקוריים והקאברים מוקלטים מן הסתם ויוצאים תקופתית באוסף כפול, יש כבר שלושה כאלה ומתוכם ליקטתי לכם את הקאברים הטובים בעיני. כל ביצוע מחודש של שיר נותן משהו חדש ומרענן והביא שיר קיים ומצויין לרמה חדשה וגבוהה יותר.

1.      Pendulum – Violet Hill (Coldplay cover) 

השיר המקורי של קולדפליי הוא שיר לא רע בפני עצמו. קולדפליי בעיני לא עשו משהו מרגש באמת מאז האלבום השני שלהם, A Rush Of Blood To The Head. אם היו שואלים אותי יש מצב שהם שקעו בשאננות של להיות הלהקה הגדולה ביותר בעולם אחרי U2 ובמאבקים חברתיים כדי שיהיה להם רעב אמיתי לעשות מוזיקה.

המקור:

והקאבר:

הביצוע של Pendulum (עליהם כתבתי כבר פה) לשיר הזה מפתיע ברעננותו – הוא כוחני, אבל שומר על המלודיות הפשוטה של המקור. עדיין נותן את הכבוד למילים מעבר לכל הביטים והגיטרות.

2.      R.E.M. – Munich (Editors cover) 

למייקל סטייפ יש יכולת מדהימה לקחת כל שיר ולגרום לו להישמע כאילו הוא כתב אותו. בשיר הזה המשימה לגרום לו להישמע כמו שלך היא קשה במיוחד כי לטום סמית', הסולן של ה-Editors שביצע את השיר במקור יש הגשה מאוד ייחודית.

המקור:

הקאבר:

עם זאת, בקאבר הזה מייקל סטייפ לא מאכזב. קצת בניגוד למקור, הביצוע פה הוא מינימליסטי, מקלף את המקור מכל השכבות. הדבר הכי יפה בקאבר הזה היא הדרך בה סטייפ מושך את ההברות במילים בסוף השורות מה שנותן מהות למילים הנהדרות של השיר הזה.

3.      Goldfrapp – Not Over Yet (Grace cover) 

השיר הזה עבר דיי הרבה גלגולים – הגרסה המקורית של השיר היא של Grace, אז זה היה טראק יורו-דאנס ניינטיזי מובהק שהושפע קשות מהאייטיז. הגרסה המשמעותית הבאה שלו היתה הקאבר של ה-Klaxons שאני אישית מאוד אהבתי. השיר הזה השתלב נהדר בגישה הנו-רייבית שלהם והקאבר היה משב רוח מרענן לשיר. באולפן של ה-BBC אליסון גולדפראפ ביצעה את השיר הזה בגישה שקטה, מרגשת ומשדרגת את השיר המקורי בכמה וכמה רמות. 

המקור:

הקאבר 1:

הקאבר 2:

4.      Guillemots – Black & Gold (Sam Sparro cover) 

הגרסה המקורית של השיר של סאם ספארו היא מאוד מתכתית, ולמרות שהוא מנסה, ההגשה שלו היא פשוט קצת יבשה, ואין שום דבר רע בזה, ספארו עושה מצויין את הסגנון הזה. ה-Guillemots לקחו את השיר הזה והכניסו אליו את הנשמה והחום שהוא היה צריך.

המקור:

את הקאבר אפשר למצוא פה, וזה רק בגלל שאין את ההקלטה בקליפ עם שמע באיכות נורמלית בשום מקום. זה מה יש ועם זה ננצח, חבל להפסיד את הקאבר המשובח הזה בגלל חוסר רצון להקליק.

5.      The Hoosiers – Lovestones

היופי של הקאבר הזה הוא שאם אתם לא זוכרים מה זה השיר המקורי או שאתם סתם שומעים אותו בלי לדעת מה אתם שומעים, אתם באמת לא מזהים את השיר עד הפזמון. מי היה מאמין ששיר של ג'סטין טימברלייק יוכל להישמע כל כך טוב?

המקור:

הקאבר:

ואל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה בכלל עם מה שג'סטין עושה, אפילו היו לו כמה הברקות בסיועם של מפיקי על אבל את מה שהקאבר הזה של ה-Hoosiers עושה לשיר לטעמי, גם המפיק הכי טוב לא היה יכול להביא לו.

בעיקרון אפשר גם להאזין לבוטלגים של הופעות אולפן אבל אי אפשר לגשת להקלטות ממקורות מחוץ לבריטניה... סוג של באסה. מכיוון שההופעות ממשיכות, אני בטוחה שיהיו עוד קאברים מוצלחים ששווה לפקוח עין ולגלות אותם.

שיהיה לכולם אחלה שבוע!

רקוויאם לויינהאוס

כשלא פותחים את האינטרנט במשך יום שלם רק הגיוני לגלות שיהיו דברים שייפלו עלייך ב"בום". כזה היה המוות של איימי ויינהאוס. חתיכת בום.

איימי ויינהאוס היתה בחורה מאוד מוכשרת. כן, גם מתוסבכת, דיכאונית ובעלת נטייה נרקוטית-אלכוהולית אבל עדיין, מוכשרת כמו שד. התקופה האחרונה לא עשתה לה הרבה טוב - כשאדם עם כל כך הרבה עניינים בעייתיים הוא גם מאוד מפורסם רק הגיוני שכולם יירצו את הדם שלו, לראות מתי הוא נופל, נכנס ויוצא מגמילה, נותן הופעות מביכות בסרביה.

מה שאירוני במצב הזה הוא חוסר היכולת להתעלם מנתון הטריוויה הכמעט בלתי נמנע - איימי ויינהאוס מתה בגיל 27. גיל שבו מתו עוד כמה כמוה, אגדות בחייהם - ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ף באקלי. כולם יוצרים מאוד רגישים, מאוד טוטאליים - כאילו הם הגיעו בפיצוץ לחיינו ונעלמו מהם באותה הדרך. באחד הראיונות האוחרים למותו של אליוט סמית' (שהוא אמנם לא חלק מהמועדון הזה אבל אני עדיין מרגישה שאפשר לצרף אותו לשם) - אחותו סיפרה שלדעתה הוא אחד מהאנשים שנולדו עם שכבת עור אחת פחות מדי, מה שגרם לו להיות כל כך רגיש, לטוב ולרע. אולי זו אבחנה שיכולה להיות משותפת לכל האמנים הנזכרים לעיל.

קראתי לא מזמן ראיון שנערך עם ויינהאוס במגזין Q, ובו היא מתארת שאחרי הפרידה מבן הזוג האחרון שלה, לפני הכתיבה של Back To Black המשובח היא היתה במצב של דיכאון קליני בו מה שהיא הצליחה להביא את עצמה לעשות כל בוקר זה להתגלגל מהמיטה, להגיע למטבח ולבלות את כל היום שותה בשכיבה על רצפת המטבח. כשקראתי את זה הבנתי שאף אחד מאיתנו לא יכול לשפוט אותה. היא לא היתה מושלמת בלשון המעטה, אבל גם אף אחד מאיתנו.

את ויינהאוס למדתי מתוך השירים שלה, ומתוך הראיונות שלה שקראתי. ניסיתי לא לפזול למדורי הרכילות שדיווחו על הפאדיחות האחרונות שהיא עשתה. אני לא אתייחס פה למלודיה, זה מאוד תלוי במפיק המוזיקלי, ובמקרה של ויינהאוס המלודיה היתה רק הרקע, זה לא היה העיקר. שירים טובים קמים ונופלים על המילים. ויינהאוס היתה אחת הכותבות הטובות בדורנו לטעמי. לא הכרתי אמנית כל כך כנה, פתוחה וחסרת רחמים ומעצורים כמוה. באחד הראיונות איתה (במקרה, שוב ב-Q) שאלו אותה על הנושא הזה, של הכתיבה הלא מתפשרת. ברשותכם, אני אביא את הציטוט כמו שנכתב במקור:

Does she ever write a line and thinks "Nah, too honest"?

"No", she replies "When I put pen to paper, I'm the most honest I get. Even stuff I wouldn't admit to in my head, I'll write it down and I'll be like, Whoah. It's nice to get something good out of something bad"

הגישה הזו נהדרת בעיני, והיא התמצית של כתיבה טובה ואמיתית. עצוב לי שהיא כבר לא תהיה.

מכל השירים הנהדרים שיש ב-Back To Black, הכי אהבתי את שיר הנושא. את החיבור שלי אליו אני לא יכולה להסביר במילים. אני רק יודעת שהוא אחד השירים שאף פעם לא יפסיק להיות רלוונטי. בגלל זה אני מסיימת איתו.

RIP Amy Winehouse, you will be missed