רקוויאם לויינהאוס

כשלא פותחים את האינטרנט במשך יום שלם רק הגיוני לגלות שיהיו דברים שייפלו עלייך ב"בום". כזה היה המוות של איימי ויינהאוס. חתיכת בום.

איימי ויינהאוס היתה בחורה מאוד מוכשרת. כן, גם מתוסבכת, דיכאונית ובעלת נטייה נרקוטית-אלכוהולית אבל עדיין, מוכשרת כמו שד. התקופה האחרונה לא עשתה לה הרבה טוב - כשאדם עם כל כך הרבה עניינים בעייתיים הוא גם מאוד מפורסם רק הגיוני שכולם יירצו את הדם שלו, לראות מתי הוא נופל, נכנס ויוצא מגמילה, נותן הופעות מביכות בסרביה.

מה שאירוני במצב הזה הוא חוסר היכולת להתעלם מנתון הטריוויה הכמעט בלתי נמנע - איימי ויינהאוס מתה בגיל 27. גיל שבו מתו עוד כמה כמוה, אגדות בחייהם - ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ף באקלי. כולם יוצרים מאוד רגישים, מאוד טוטאליים - כאילו הם הגיעו בפיצוץ לחיינו ונעלמו מהם באותה הדרך. באחד הראיונות האוחרים למותו של אליוט סמית' (שהוא אמנם לא חלק מהמועדון הזה אבל אני עדיין מרגישה שאפשר לצרף אותו לשם) - אחותו סיפרה שלדעתה הוא אחד מהאנשים שנולדו עם שכבת עור אחת פחות מדי, מה שגרם לו להיות כל כך רגיש, לטוב ולרע. אולי זו אבחנה שיכולה להיות משותפת לכל האמנים הנזכרים לעיל.

קראתי לא מזמן ראיון שנערך עם ויינהאוס במגזין Q, ובו היא מתארת שאחרי הפרידה מבן הזוג האחרון שלה, לפני הכתיבה של Back To Black המשובח היא היתה במצב של דיכאון קליני בו מה שהיא הצליחה להביא את עצמה לעשות כל בוקר זה להתגלגל מהמיטה, להגיע למטבח ולבלות את כל היום שותה בשכיבה על רצפת המטבח. כשקראתי את זה הבנתי שאף אחד מאיתנו לא יכול לשפוט אותה. היא לא היתה מושלמת בלשון המעטה, אבל גם אף אחד מאיתנו.

את ויינהאוס למדתי מתוך השירים שלה, ומתוך הראיונות שלה שקראתי. ניסיתי לא לפזול למדורי הרכילות שדיווחו על הפאדיחות האחרונות שהיא עשתה. אני לא אתייחס פה למלודיה, זה מאוד תלוי במפיק המוזיקלי, ובמקרה של ויינהאוס המלודיה היתה רק הרקע, זה לא היה העיקר. שירים טובים קמים ונופלים על המילים. ויינהאוס היתה אחת הכותבות הטובות בדורנו לטעמי. לא הכרתי אמנית כל כך כנה, פתוחה וחסרת רחמים ומעצורים כמוה. באחד הראיונות איתה (במקרה, שוב ב-Q) שאלו אותה על הנושא הזה, של הכתיבה הלא מתפשרת. ברשותכם, אני אביא את הציטוט כמו שנכתב במקור:

Does she ever write a line and thinks "Nah, too honest"?

"No", she replies "When I put pen to paper, I'm the most honest I get. Even stuff I wouldn't admit to in my head, I'll write it down and I'll be like, Whoah. It's nice to get something good out of something bad"

הגישה הזו נהדרת בעיני, והיא התמצית של כתיבה טובה ואמיתית. עצוב לי שהיא כבר לא תהיה.

מכל השירים הנהדרים שיש ב-Back To Black, הכי אהבתי את שיר הנושא. את החיבור שלי אליו אני לא יכולה להסביר במילים. אני רק יודעת שהוא אחד השירים שאף פעם לא יפסיק להיות רלוונטי. בגלל זה אני מסיימת איתו.

RIP Amy Winehouse, you will be missed

אלקטרוניקה היא לא מילה גסה

לגלות להקה חדשה זה תמיד מאוד מרגש, כמו קראש על מישהו, שומעים איזשהו שיר ברדיו, בפרסומת או באחד מערוצי המוזיקה (מישהו עוד צופה בהם חוץ משמירת מסך?) ומגלים שחוץ מהשיר שתפס אותנו יש לאמן/ללהקה עוד מלא שירים נהדרים שאתם ממש אוהבים. כמובן שלאחר מכן מגיע השלב בו שומרים את התגלית בסוד, כדי שזה יהיה ה"דבר" שלנו או חופרים בגאווה לכל העולם ואחותו על איזה מעולה הדבר החדש הזה שגיליתם. אני מניחה שבין שתי נקודות הקיצון האלו יש הרבה אזורים אפורים ולכל אחד יש אסטרטגה משלו/ה לחלוק את החדשות המסעירות.

יש שני הרכבים שגיליתי, האמת דיי מזמן, ושניהם דרך Q Radio, כשהם עוד נתנו לאנשים מחוץ לבריטניה להאזין להם. אלו הרכבים אלקטרוניים, אך הם שונים זה מזה, ומראים עד כמה באמת הסקאלה של מה שנקרא "מוזיקה אלקטרונית" היא רחבה.

ההרכב הראשון הוא Delphic - הרכב בריטי שאפשר להגדיר אותו בהרבה דרכים, אינדי-דאנס, אימו-אלקטרוניקה, דאנס מלודי... להמשיך? לדעתי מה שמייחד את Delphic ומפריד אותם מהשאר היא המלודיות הנהדרת של השירים שלהם, וכן, אני מתכוונת לשירים ולא לטראקים, כי יש פה מילים ויש פה כוונה שלא רק לעשות אלקטרוניקה לשם האוצים תוצים. האווירה הכללית היא של להקת אינדי שגילתה את מכונות התיפוף האלקטרוניות ואת הבליפים המגניבים שאולפן משוכלל יכול לתת להם. אני חושבת שהצלילים המסונתזים מעצימים את החוויה שהשירים נותנים למאזין, ולאו דווקא מסיטים את האוזן מהשיר. הם בשום אופן לא מנסים להיות הסחת דעת.

Delphic (האתר הרשמי)

הם הוציאו כמה סינגלים מהאלבום הראשון והמעולה שלהם Acolyte, ובהם Doubt ו-Counterpoint שמהווים מבחינתי את השירים המובילים באלבום. במייספייס שלהם אתם יכולים להתרשם מכמה מהשירים מהאלבום בגרסאות המלאות.

השיר שבחרתי לצרף פה הוא Counterpoint

הלהקה השניה היא Pendulum, הרכב אוסטרלי-בריטי שהתחיל בנישה של דראם'נ'בייס אבל הכיוון שלו נכון להיום נוטה הרבה יותר לאלקטרו-רוק (או אולי רוקטרוניקה...?)

Pendulum (האתר הרשמי)

אם הייתי צריכה לסווג אותם הייתי אומרת שהם בגזרת המטאל של האלקטרוניקה, if that makes any sense. המוזיקה שלהם היא מאוד אגרסיבית וכוחנית ויש לי תחושה שההופעות שלהם זה משהו מטורף. בכל מקרה, האלבום האחרון שלהם Immersion פשוט כייפי.

השיר שהכי אהבתי מהאלבום הזה הוא Watercolour

אז אני מקווה שהכרתי לכם משהו חדש, ואם הכרתם כבר קודם, כל הכבוד לכם :)

שיהיה שבוע נפלא

Suck It And See

אני מקשיבה כבר כמה ימים לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז Suck It And See בשלמותו ובחלקים והחלטתי לחלוק כמה מהמחשבות שעלו לי במהלך השמיעות. תקראו לזה ביקורת של מישהי שיש לה פינה חמה גדולה בלב למאנקיז...

כבר בשיר הראשון עם השורה הראשונה בשיר She's Thunderstorms אני מרגישה שיש פה קסם. הדרך שבה אלכס טרנר שר את השורה הזו היא קסם. ההרגשה היא יותר רגועה, אפשר להישען אחורה ולפתוח את האוזניים. כשאני חושבת על זה, אם משווים את הפתיחה של האלבום הזה לפתיחה של האלבום הראשון של המאנקיז אפשר לראות סוג של תהליך התבגרות – גם של הלהקה וגם של הקהל. אם השיר הפותח את האלבום הראשון The View From The Afternoon נפתח בתופים וגיטרות לא מתפשרים וכמובן בהצהרהAnticipation has a habit to set you up for disappointment בהגייה הלא פחות ממדהימה של טרנר. יש פה רצון לתפוס את השומע וכאילו להגיד "אנחנו פה, תסתכלו עלינו". וזה לגיטימי, במיוחד ללהקות באלבום הראשון ובמיוחד לאלבום שההייפ סביבו היה מטורף. אחרי 3 אלבומים כבר לא צריך את הצעקות, כולם כבר יודעים במי מדובר, וגם הקהל כבר שבוי.



מתי האוטובוס אמור להגיע? (ארקטיק מאנקיז)

ככלל, בכל האלבום יש הרגשה של ישן-חדש כזה, יש מין אולד-סקוליות בשירים - בהגשה ובמלודיה, אולי אפילו טייק חדש ורענן על להקות הרוקנ'רול של הסיקסטיז. אני לא יודעת למה, אבל במשך כל השמיעה של האלבום, הייתי יכולה לדמיין את המאנקיז מופיעים בטופ אוף דה פופס לפני 40 שנה. וזה בכלל לא רע. זה מומחש היטב בשיר השני Black Treacle. הרטרו ממשיך בשירים השלישי Brick By Brick (אותו סקרתי פה) והחמישי (Don't Sit Down 'Cause I've Moved Your Chair) שאפשר לזהות בהם גלישה לפסיכדליה מקסימה. אפשר לשמוע קריצה לסגנון המאנקיז המוקדם יותר בשיר Library Pictures. זה רטרו, אבל עם טוויסט, שום דבר לא נשמע מיושן, ההפך הוא הנכון.

הקצב הכללי של האלבום הוא הרבה יותר איטי, מין המשכיות ל-Humbug ולאו דווקא לשני האלבומים הראשונים. אם לשים את זה במילים פשוטות, יש פה הרבה יותר שירים שדומים סגנונית ל-Cornerstone ולא ל-I Bet You Look Good On The Dancefloor. הליריקה של טרנר עדיין חכמה ומשעשעת (המילים הנהדרות של The Hellcat Spangled Shalalala – רק דוגמא להמחשה "Makes me wanna blow the candles out just to see if you glow in the dark") לפחות משהו אחד תמיד נשאר קבוע...

למרות שהאלבום הזה כבר התחבב עלי מאוד, אני הולכת לתת לו עוד כמה וכמה סיבובים של שמיעה מלאה. אי אפשר לערער על יכולת כתיבת השירים המופלאה של אלכס טרנר שמתבטאת בכל שיר ושיר באלבום אבל האווירה היא שונה – איטית ורגועה יותר, וזה משהו שצריך להתרגל אליו. במקרה הזה יש לי הרגשה שהשינוי הוא לטובה.

השיר הסוגר את האלבום That's Where You're Wrong כולל את השורות הבאות שהרגישו לי מאוד מתאימות לסיים פוסט שעוסק באלבום הזה:

All the old flames fastened on
make a wish that weighs a ton
there are no handles that you can hold
and no understanding where it goes

שיהיה שבוע נפלא...

Radio Ga Ga

אני כבר לא ממש שומעת רדיו, הוא נמצא שם בעיקר כמוזיקת רקע (בדר"כ בגלגל"צ, כברירת מחדל). כדי לשמוע מוזיקה בין לבין יש את האייפוד. אין פרסומות, אין חסויות, אין שדרנית עם קול מלחשש שמודיעה על עומסי תנועה באיילון או שדרן מת'להב שנכנס ומדבר לפני שהשיר נגמר (טראומת ילדות כשהייתי מקליטה שירים מהרדיו).

ביום שישי האחרון בנהיגה לתל אביב בשעת צהריים נמאס לי לחלוטין ממה ששמעתי בגלגל"צ ובצעד לא אופייני לי העברתי ל-88FM. ככלל, אני יודעת שיש שעות שבהן יש מוזיקה ממש טובה בתחנה הזו אבל עוד לא יצא לי ליפול אפילו על אחת מהן עד אז. משום מה כל פעם שהעברתי ל-88FM לפני כן מצאתי את עצמי מול תוכנית בלוז/ג'אז, שהן quite frankly לא כוס התה שלי. לכן הייתי מאוד מופתעת למצוא את עצמי לאחר 10 דקות של האזנה מרותקת לגמרי (כמובן תוך תשומת לב לכביש) לתוכנית שהפלא ופלא לא כללה רק מוזיקה אלא גם דיבורים (shock!) – טל השילוני, שדרנית רדיו מהז'אנר המלחשש אך האינטליגנטי מארחת את שלום גד (איש פונץ' לשעבר, אחיו של אביב גדג' מלהקת אלג'יר). ריתק אותי לשמוע את גד מדבר על המוזיקה שהוא אוהב, ולהזדהות עם דברים עליהם הוא מדבר. אומר מראש – אני לא מכירה ממש את יצירתו של גד, פה ושם פונץ' בקטנה אבל לא יותר מדי, אבל האהבה שנשפכת מהקול שלו כשהוא מדבר על מוזיקה היא משהו שאני בהחלט מכירה.


להאזנה להקלטה של התוכנית (כדי להגיע לתוכנית במערכת המנוונת של רשות השידור, תבחרו תוכניות ב-ט', זו התוכנית היחידה שם). תהנו.

כמה עקרונות שעלו בשיחה של שילוני וגד שגם אני סוג של עובדת על פיהם במוזיקה שאני שומעת:

Keep it simple – מוזיקה צריכה להיות פשוטה, במיוחד בתקופה הנוכחית שהאצבע על ה-next מאוד מהירה. גד טוען שהוא, ככל הנראה מתוך עצלנות, אוהב שירים קצרים ומהירים. זה לא שהוא לא מכיר בשירים מתפתלים פסיכדליים או ארוכים לשם האורך אבל תהיה לאדם הפשוט פחות סבלנות אליהם.  

חוק 10 השניות – בדר"כ לוקח לנו 10 שניות של האזנה לדעת אם אנחנו אוהבים את השיר שאנחנו שומעים, או לא. ככה אני עובדת כשאני שומעת דיסקים חדשים – שמיעה של 10-20 שניות מכל שיר כדי לתת לי את הידיעה אם אני אוהבת או לא אוהבת את השיר. קורה לעיתים נדירות שאני מנסה לתת עוד צ'אנס לאלבומים שלא התחברתי אליהם בשמיעה ראשונה. בינתיים השיטה הזו לא הכשילה אותי.

כולנו ילדי מיינסטרים – ולא בדיוק כמו שזה נשמע... שלום גד אמר שהוא אוהב מאוד מיינסטרים, כל עוד הוא אינטליגנטי, שלא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, משום שהמכנה המשותף הוא לאו דווקא כל כך נמוך. הוא אוהב את מה שהיה מיינסטרים, בתקופה שהוא היה פופולארי – רוק מהסיקסטיז, גאראז' מהניינטיז. אני מסכימה עם הנקודה הזו אבל הייתי רוצה לשכלל אותה קצת - גם אם אהבת את המוזיקה הכי אזוטרית ואקספרימנטלית בכל תקופה בחיים שלך מצאת לך אנשים שאהבו את הדברים האלו יחד איתך ויש מצב שהטעם הביזארי שלכם במוזיקה הוא זה שחיבר אתכם יחד. אף אחד לא יכול לאהוב את המוזיקה שלו לבדו, צריך מישהו לחפור לו על זה.

שני דברים נוספים שגד דיבר עליהם ומאוד קסמו לי נוגעים לדרך שבה הוא רואה את המוזיקה והכתיבה – האחד, הכתיבה בעברית, שהיא מאתגרת וכשפה, לא נותנת לך לאנוס אותה לעשות מה שאתה רוצה שהיא תעשה. העברית היא שפה כבדה, מתפתלת ולכן קשה מאוד לכתוב אותה ואולי זו הסיבה שהמון הרכבים שעושים מוזיקה טובה היום בישראל בוחרים להשתמש באנגלית ולא בעברית. קשה מאוד ככל הנראה למוזיקאים צעירים היום לשבת ולכתוב שיר שמנצל את העברית למלוא הפוטנציאל שלה להביע, ובשימוש נכון, העברית היא אחת השפות היפות ביותר בהן אפשר לכתוב שיר. לא מזמן, אחרי ששמעתי שפעם המי יודע את "צליל מכוון" אמרתי לנדב שכבר לא כותבים שירים כאלה היום. חוץ מהעובדה שבאותו הרגע הרגשתי בת מאתיים שמתרפקת בנוסטלגיה על מה שהיה פה לפני שהיו קניונים וחופים מוסדרים עם בוטקה גבייה בכניסה, אני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו. לא כותבים, ויש מצב שלא יכתבו יותר שירים כאלו בארץ (ראו הסתייגות למטה), וזה מכיוון שהעברית היפה הזו, הולכת ונכחדת. גם שלמה ארצי, שהכתיבה שלו פעם היתה מודל לכתיבה אניגמטית ואינטליגנטית התחיל לפשט. אמנם הוא חלילה לא הגיע למה שקורה בזמר הים-תיכוני העכשווי (שמכוון להפלגה על המג'יק 1) אבל מרגישים את השינוי.

הדבר השני שגד אמר שקנה אותי הוא התשובה שלו לשאלה האם הוא כותב קודם את המוזיקה או קודם את המילים כשהוא כותב שירים. הוא אמר שפעם ככה ופעם ככה, אחרת היו יוצאים כל הזמן אותם שירים. מקסים.

התוכנית חולקה לשני חלקים – בשעה הראשונה בחר גד שירים לועזיים בסימן "היהודי המעופף", לפי מה שהבנתי, יוצרי פופ ורוק יהודיים מכל הזמנים שעשו לו משהו בלב, והחלק השני כלל שירים של יוצרים ישראלים עכשוויים. כמה היילייטס מהבחירות של גד:

Beck – The Golden Age

אחד השירים היפים באלבום הכי עצוב של בק, Sea Change.

Elvis Costello - My Funny Valentine

הגרסה היפה ביותר והעצובה ביותר ששמעתי של השיר הזה (אמנם קוסטלו הוא לא יהודי, ככל הידוע לי, אך כותבי השיר, לורנץ והארט, הם כן)

טליה אליאב – חזור

משהו שאני מאוד אוהבת שקורה לי, כשאני שומעת משהו חדש לי שאני ממש רוצה, מתוך משהו חזק יותר ממני, להעמיק בו ולשמוע עוד. כשהקול של טליה אליאב עולה לגבהים מצמררים בשיאי השיר אני מתחילה להאמין במוזיקה ישראלית מקורית שוב. אולי באמת עוד יכתבו פה שירים כאלה?

נסיים בשיר מצויין של גד, מתוך האלבום "קוץ ברוח" שהוא פשוט, קצר ויפה, כל כך יפה.

שיהיה לכולם שבוע מצויין, ותנו לרדיו צ'אנס לפעמים. אתם יכולים להיות מופתעים...

Genius Playlist #2 – I Could've Been The Heavyweight Champion of the World

יוצא לי בזמן האחרון לשמוע המון מוזיקה כשאני בתנועה (מ/אל תחבורה ציבורית או סתם בהליכה ממקום למקום) והרשימה הזו שעלתה לי לאחרונה היא אחד הדברים המושלמים להתרוצצויות, בנוסף לעובדה שאני אוהבת בכל ליבי כל אחד מהשירים ברשימה, שלא להזכיר שכמעט לכולם יש מילים נהדרות. דרך טובה לתאר בכללי את הסגנון של הרשימה זה הגל החדש והמתוחכם יותר של הבריט-פופ (Nu-Britpop? זה מונח תקני בכלל? האם ניתן להוסיף לכל סגנון Nu? שאלות קיומיות שכאלה). יש פה להקות יחסית צעירות שחייבות את הקריירה שלהן למהפכה של אואזיס ובלר אי שם בניינטיז. בלי הרבה דיבורים, נתחיל ברשימה. אחד הדברים שאני הכי אוהבת ברשימה זה ה-Flow שלה, לא הייתי יכולה לסדר את השירים יותר טוב בעצמי.

*כל רשימה שנוצרת ב-genius באייפוד או באייטיונס כוללת 25 שירים, השיר בו התחלתי תמיד יופיע ראשון, אני בכוונה לא מייפה ולא מורידה או מחליפה אף שיר, אני לא מתביישת במוזיקה שאני אוהבת

ניק הורנבי היה גאה

למי שקרא את הספר High Fidelity של ניק הורנבי מוכר המנהג של גיבור הספר לקטלג את חייו לפי רשימות של חמישה שירים בסגנון/נושא מסויים. ונראה לי שבכל אוהב מוזיקה יש את החלק הזה שאוהב את בניית הרשימות האלו כדרך לבטא ולסכם אלף ואחד דברים. אז ברוחו של רוב, גיבורו של הורנבי, יש לי Top 5 שבאופן אירוני מה שמשותף להם זו רק העובדה שנתפסתי עליהם בתקופה האחרונה (מי שמסוגל למצוא חוט מקשר, מוזמן להציע) אז החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם, מגיע להם. אני מקווה שלחמישיות הבאות יהיה קשר הגיוני יותר טוב..

הראשון הוא The Basket, שיר מהאלבום החדש של ה-Guillemots, מאוד frantic בהרגשה שלו, מאוד לא צפוי ומאוד, אבל מאוד, יפה. אחרי כמה השמעות הוא התחיל להזכיר לי את Mew אם הם אי פעם היו עושים מוזיקה קצת יותר פופית ונגישה (לא שיש משהו רע במה שהם עושים).

את ההכרות עם השיר הבא אני חייבת לגיאחה מהעונג, Simple Math של Manchester Orchestra. זה אחר מהשירים היחידים ששמעתי לאחרונה ובאמת הצליח לטלטל אותי, אין לי אפילו מושג למה, אבל זה היופי פה ואי הידיעה הזו נכונה ומשותפת לכל השירים שמטלטלים אותי. יש בשיר הזה משהו שתופס אותי בבטן ולא משחרר עד שהוא מסתיים, זה שיר שאם מקשיבים לו באמת הוא בולע את המאזין באפיות שלו, ומצמרר גם את הוורידים העמוקים.

מכירים את זה שיש שיר ברדיו שאתם לא מכירים אבל אחרי הבית השני אתם כבר יכולים לזמזם את הפזמון יחד עם הזמר? אז השיר Animal של ה-Neon Trees הוא כזה. הוא לא מחדש שום דבר ולא עושה משהו שלא עשו לפניו, ואפילו המילים לא ממש מתוחכמות (אך מאוד חמודות), אבל הוא עושה את זה ממש טוב. יש לשיר עוד גירסת קליפ אבל אני אוהבת את זו יותר.

מאוד מעניין לראות שאנשים שמקימים להקות מכוונים לעשות מוזיקה שמתכתבת ואפילו מושפעת קשות (שלא להגיד מחקה) את המוזיקה שהם גדלו עליה. אפשר לראות במקרה של הלהקה Brother סוג של "גונב מגנב פטור". אני רק יכולה להניח שחברי הלהקה גדלו והעריצו את אואזיס בתקופה בה התעצב הטעם המוזיקלי שלהם ומהיום שהם החזיקו גיטרה ביד הם באופן אפילו לא מודע היו מושפעים מכל מה שהאחים גאלאגר עשו בקריירה שלהם. זה רק טבעי, אם להיזכר בהשוואות של אואזיס לביטלס (שלא לדבר על הפתיחה של Don't Look Back In Anger). השיר Still Here של Brother הוא בכל רמ"ח איבריו גרסה תמימה יותר ועגולת עיניים של אואזיס, החל מהגיטרות ועד סגנון השירה. עם ולמרות כל זה אני עדיין מחבבת את השיר, מין נוסטלגיה בלי לשים שוב את Definitely Maybe במערכת.

השיר שסוגר את הרשימה הוא Teenager של להקת Mona. לאחרונה נראה שיש אנשים שמנסים לטעון על כל מיני במות ציבוריות (בעיקר בחו"ל, בארץ זה לא ממש מדגם מייצג) שהרוק מת. האמת, רק צריך להסתכל על מצעדים בשנים האחרונות לראות שהרוק’נ'רול לא ממש חי יותר במיינסטרים, אלא יותר באינדי ובשוליים. לכן אפשר להבין את הצמא הקיים בקהל המאזינים ללהקה שתעשה רוק שמדבר בגובה העיניים, שיעבוד גם במועדון דחוס וגם באצטדיון. אני מאמינה שיש מקום גם לרוק בסיסי, שלא צריך שלושה תארים במוזיקה והבנה עמוקה בפסיכדליה ובתנועות אומנותיות שונות כדי להתחבר אליו. כאלו הם Mona, סוג של התקווה החדשה של הרוק. הם אמריקאים, אך אומצו בחום קודם כל ע"י הבריטים (מישהו אמר Kings of Leon?). יש בשיר הזה ובצורת ההגשה של הלהקה רעב, שנחמד מאוד למצוא במוזיקה היום.

מקווה שאהבתם. בנימה זו, על איזה שירים נתפסתם לאחרונה? איזה שיר חדש ומרגש חרך את האוזניים שלכם לאחרונה? תגובות והצעות יתקבלו בברכה...