You're Standing On My Neck

כמישהי שחוותה את גיל ההתבגרות בזמן ש-MTV היתה כמעט המקום היחיד להשיג בו תכנים מוזיקליים ותרבותיים שמדיפים ניחוח חו"לי, ביליתי שעות מסך לא מבוטלות מול תוכניות שונות של התחנה. אהבתי במיוחד את תוכניות האנימציה האלטרנטיביות שחוו אז עדנה מסויימת במיינסטרים. מעולם לא התחברתי לביוויס ובאטהד, שמרתי אמונים במשך כל העונות לדריה ומאוחר יותר, לעונה הבודדת והנפלאה של Downtown. 

אבל בואו נחזור רגע לדריה. בדרך כלשהי היא היתה ועדיין הדמות שאני הכי יכולה להתחבר אליה בכל סדרה, אנימציה או אמיתית. הלשון החדה שלה, המיזנתרופיה, חוסר השייכות הטבוע בה, אלו דברים שמאוד הזדהיתי איתם, ובמיוחד בתקופה לא זוהרת בעליל של גיל ההתבגרות. ממש רציתי לראות את עצמי במקומה, יושבת שעות בחדר המרופד שלי וצופה ב-Sick Sad World עם תאומת הנפש הסרקסטית שלי, ג'יין. 

רגעים מכוננים (תמונה מפה)

וכמובן שהיתה את המוזיקה שליוותה את הסדרה, שהיתה הרבה פעמים מה שהחליף את המילים ותיאר את הסיטואציה הדרושה במדוייק. להקות חדשות וישנות במגוון סגנונות, כולן בועטות דרך הדיסטורשן או דרך הרגש. אז החלטתי שאני בונה פלייליסט לדריה שבי, למי שהייתי ורציתי להיות אז. ואני אפילו רוצה לקוות שאולי דריה עצמה היתה מעקמת את הפה בחצי חיוך אם היא היתה שומעת אותה.

1. Garbage - Queer

שירלי מנסון. המלכה שירלי. השיר הלא פחות ממהמם הזה מהאלבום הראשון של גארבג' מגדיר בצורה כל כך ברורה את השונות והוא חוגג אותה, בדרכו הגראנג'ית עם השירה הייחודית והחד פעמית של המלכה שירלי. היא מוזרה במידה וסקסית במידה ויחד עם השיר פשוט מושלמת. 

2. Mazzy Star - Fade Into You

אח, איזה שיר. הוא אולי לא רועש כלפי חוץ אבל הוא מרסק כל התנגדות שעומדת בדרכו. כל מה שנפש מיוסרת צריכה בלילה חסר שינה. 

3. Radiohead - My Iron Lung

הייתי יכולה לשים פה את Creep אבל זה היה פשוט יותר מדי שקוף. ואני חושבת שדווקא סאבטקסט יתאים יותר להלך הרוח הדריה-אי. והדיאלוג הקטן בסוף פשוט פרייסלס.

4. Fiona Apple - Sleep To Dream

הקול המעושן והבוגר שנים מעבר לגילה הצעיר, מצד אחד עדינה ושברירית כעלה, ומהצד השני יכולה לשבור לך את הפרצוף. אי אפשר שלא לאהוב את פיונה אפל. אחת מהבחורות האלטרנטיביות האהובות עלי ever. 

5. Sonic Youth - Bull In The Heather

קים גורדון היתה מהחלוצות שסללו את הדרך לנשים חזקות ובועטות ברוקנ'רול. משוחררות מכל עכבה או דעה קדומה,המוזיקה של סוניק יות' ממשיכה להיות רלוונטית ו-badass.

6. Joy Division - Love Will Tear Us Apart

האבא הרוחני של כל הדכדוך וחוסר ההתאמה, איאן קרטיס, בהמנון אייטיז שיכול להתאים כמו כפפה לרגעים מכוננים בחייו של כל מתבגר, לא משנה באיזו תקופה. 

7. The Smiths - Panic

אחד מהשירים שאני הכי אוהבת של הסמית'ס. אתם לא יודעים כמה פעמים בחיים שלי, ברגעים שהמוזיקה ברקע/במסיבה היתה הזויה ברמות שלא ניתן לתאר זמזמתי לעצמי את הפזמון Hang the DJ

8. PJ Harvey - Rid Of Me

פולי ג'ין הארווי תמיד היתה נקודת הייחוס שלי לזמרות שמשאירות את הלב והנפש חשופים בכל שיר. הזעם, האגרסיה והאובססיה ששזורים ביצירה שלה מצמררים אותי כל פעם מחדש והם נותנים למוזיקה שלה את העוצמה הייחודית שלה. זו המוזיקה שהייתי רוצה להיות חשופה אליה כשהתבגרתי, יש לי הרגשה שהאפקט שלה היה יכול להיות אפילו יותר עמוק. יש עוד הרבה מוזיקאיות דומות לה, אין עוד אחת כמוה. 

זה אמנם פלייליסט קצרצר אבל אני מרגישה שהוא קולע בדיוק להלך הרוח שרציתי להעביר. אם הייתי חוזרת לשנות ההתבגרות שלי (ותאמינו לי שאין לי שום רצון בכך), זה הפסקול שהייתי רוצה שילווה אותם. ומה אני יודעת, אולי גם אתם. 

You wanna go for a ride? (Vol II)

שני פוסטים בשבוע הם משהו מאוד לא אופייני לקצב החיים שלי ולזמן שיש לי להקדיש (לצערי הרב) לכתיבה, אבל לא כל שבוע אני הולכת להופעה של מר גרג דולי.

אני חושבת שראיתי הופעות של דולי בלייב 3 או 4 פעמים, רובן בבארבי, ולמרות שאני יודעת למה לצפות, אני אף פעם לא באמת יודעת מה מחכה לי. כי כל הופעה היא בקונסטלציה קצת שונה, עם הטוויילייט סינגרז, עם האפגן וויגז, במסגרת ה-Gutter Twins עם מארק לנגאן, אבל הפעם זה במסגרת עצמו, סולו. 

גרג דולי (תמונה מפה)

אני חייבת להתוודות, יש לי קראש על גרג דולי. זהו, אמרתי את זה. לכולנו מגיע איזה קראש על סלב לא? הקראש הזה לא התפתח ביום, הוא נבנה במשך שנים, דרך מוזיקה והופעות. האמת היא שעד שהייתי בצבא אפילו לא ידעתי מי זה גרג דולי. ידיד שפגשתי במקרה ברכבת נתן לי לשמוע להקה שהוא גילה, טווילייט סינגרז. זה היה שיר מהאלבום הראשון של ההרכב, Twilight והוא היה חולמני ועדין, עם אדג' שמשך אותי אליו. קניתי את הדיסק והאזנתי לו לא מעט, ואז המשכתי בחיי. 

הצטלבות הדרכים הבאה שלי עם דולי היתה כמה שנים אחר כך. הייתי מסתובבת בשעות הפנאי בחנות טאואר רקורדס בקניון, מעבירה אצבעות מרפרפות על כל הדיסקים שאין לי כרגע כסף לקנות וזמן להקשיב להם, וכמובן כמו בכל חנות מוזיקה טובה, פיתחתי מערכת יחסים ידידותית עם הבחור שעבד שם, אני זוכרת שהיה לו זקן זיפים לא מטופח בעליל, משקפיים וכובע מצחייה נצחי. בעוונותי אני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו. אבל הוא דיבר על מוזיקה בלהט שבזמנו יכולתי רק לחלום עליו וכל פעם שעברתי שם הוא דחף לי ליד את האלבום 1965 של האפגן וויגז וניסה לשכנע אותי לקנות אותו בהתלהבות. לא הכרתי את האפגן וויגז באותו זמן, זו היתה תקופה פחות אקספרימנטלית מבחינה מוזיקלית בשבילי, לא הרחבתי יותר מדי את האופקים שלי לכיוונים לא צפויים לי, אבל משהו גרם לי לקנות את האלבום הזה, בלי להקשיב לו אפילו. אני חושבת שזו היתה נקודת מפתח בדרך הליקוט של מוזיקה אצלי בשנים שעיצבו את הטעם המוזיקלי הסופי שלי. 

אחרי שהאזנתי לאלבום הזה בפעם הראשונה עף לי המוח. זה היה כמו משב רוח מרענן לשגרה המוזיקלית שלי. זה היה רועש. סליזי. rough around the edges. וכל כך, כל כך סקסי. לא חשבתי בזמנו על למה הבחור נתן לי דווקא את האלבום הזה אבל בירכתי אותו על כך. זה היה שונה ממה ששמעתי באותה תקופה, שהיה בעיקר רוק אמריקאי מתחילת שנות ה-2000. לא היה לי ספק שנפלתי על משהו אמיתי ואותנטי, לא מהונדס או מופק לעייפה באף צורה, וממש אהבתי את זה.

משם הדרך לאלבומים נוספים של האפגן וויגז והטווילייט סינגרז היתה קצרה, ועם כל אלבום, אם בעבר או אם בהווה נחשפתי לעוד צדדים של דולי דרך המילים שלו ודרך ההגשה הייחודית לו. השירים הפכו להיות חוויה אישית, הרגשתי מושקעת רגשית במוזיקה, החיבור שלי אליה היה חזק בצורה לא ברורה. התחושות האלו של חוסר קבלה, אהבה, אובדן, התמכרות, גמילה, אופוריה והנפילה שלאחריה שהיו מאוד נוכחות בכתיבה של דולי. הרצון הכמעט אובססיבי שלו לבצע תרפיה באמצעות המוזיקה, לחטט בפצעים הפתוחים כדי לנסות להגיע לפתרון ולהביא לריפוי ותוך כך להפנות זרקור עוצמתי לכל התחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתן ולשים אותן במרכז הבמה. 

אני לא יודעת מה יהיה הדבר הבא שדולי יחליט לעשות אבל אני יודעת שאני כבר מצפה לזה בכיליון עיניים. נראה שהשנים לא מקהות את החושים שלו, ההפך הוא הנכון בעיני. היצירה שלו היתה ועודנה משובחת, רק כל פעם מזווית קצת שונה. וזה פשוט נהדר. 

אז אני אהיה מחר בבארבי, ולא משנה לאיזה סיבוב דולי יחליט שהוא לוקח אותי הפעם, אני בטוחה שזה יהיה מענג בדיוק כמו בפעם הראשונה, אם לא יותר. 

I've Got The Best Blues

אולי זו העונה הגשומה שמשפיעה על הרגלי השמיעה שלי או שאולי זה משהו אחר באוויר, אבל האוזן שלי נודדת לאחרונה לבלוז על גווניו. אולי זה הצורך למוזיקה שיש בה תשוקה ונשמה אמיתית ואותנטית. מן הסתם הטעם שלי נוטה יותר לזווית הרוקיסטית של הבלוז, מעולם לא הייתי נערת קאנטרי (למרות שיש איזה שיר של קית' אורבן שאני מאוד אוהבת). מה שאני עוד מאוד אוהבת בבלוז היא הנוכחות הבלתי נפרדת של הגיטרה מהשיר. היא כאילו עוד קול על הבמה יחד עם המבצע, מעולם לא היתה הצדקה יותר גדולה מסולו גיטרה מאשר בשירים שגורמים לך ללכת ולמזוג לעצמך מנה או שתיים של וויסקי. 

Current Mood (תמונה מפה)

נתחיל באהבה החדשה שלי, האלבמה שייקס (Alabama Shakes). הם לא ממש חדשים בסצינה המוזיקלית, וכל מי שהכיר אותם כשהיו ידועים רק למעטים יכול לצקצק, וגם האלבום המשובח והנוכחי שלהם Sound & Color הוא השני שלהם, אבל אני נכנסתי למסיבה רק עכשיו ואני ארקוד אם אני רוצה. הסולנית בריטני האוורד היא פרפורמרית אדירה בעיני, לא מפחדת ממי שהיא, וממגנטת והקול הורסטילי שלה משרת היטב כל מילה במוזיקה הנהדרת שהלהקה הזו יוצרת. הם לוקחים את הבלוז מכיוון יותר ניסיוני, הם יוצקים הרבה יותר R&B ופ'אנק לז'אנר, אבל עדיין שומרים על הבס המוביל שנותן את הטון. אושר גדול. 

ואני חייבת עוד אחד. חייבת. תרשו לי?

מוזיקאי בלוז-רוק שגיליתי כמעט במקרה הוא גארי קלארק ג'וניור. למה במקרה? כי בסרט המצויין Chef של ג'ון פאברו (לא ראיתם? טוסו לראות, ועדיף לא על קיבה ריקה) שולבה הופעה שלו עם שני שירים נהדרים, ואני, כשראיתי את הסרט, מיד הלכתי לחפש מי זה הפלא שמבצע אותם. יש לגארי קלארק ג'וניור משהו עצוב בעיניים. באמת! אני לא משתמשת בזה רק כקלישאת דייטים חבוטה. אני חושבת שבלי העצב המובנה הזה הוא לא היה יכול להוציא מתוכו את העוצמות שהוא מספק בשירים שלו. הסאונד שלו סמיך ודחוס, ועם זאת הוא מצליח להעביר את האמריקאנה בצורה נקייה וברורה. וסולו הגיטרה. הו סולו הגיטרה. 

אני רוצה לסיים עם השיר שהוא הכי קאנטרי שעבר לי בנתיים בפלייליסט והוא שייך לכריס סטייפלטון (Chris Stapleton). סטייפלטון שתרם בכתיבת שירים למגוון של אמני פופ וקאנטרי עבר רק בשנתיים האחרונות לקדמת הבמה כמבצע. הוא סוג של פוסטר בוי לקאנטרי - זקן עבות, שיער בלונדיני ארוך, כובע בוקרים - the works. אבל גם בלי הטוטאל לוק, הקול של סטייפלטון חזק ועוצמתי, עם עומק נהדר, ולמרות שהוא הכי קאנטרי, יש משהו בקאבר שלו לשיר Tennessee Whiskey שהוא מאוד בלוזי וממכר. 

קצת עושה חשק לעבור לנאשוויל או לממפיס. רק קצת. 

למה אני לא מצלמת בהופעות

חדירת הצילום הדיגיטלי ככלל והזמינות הגבוהה שלו בסמארטפון בפרט הפכה את פעולת הצילום למשהו הרבה יותר פשוט ונגיש - לא עוד צילום שחייבים לפתח מהפילם (זוכרים?) כדי לקבל רצף של תמונות שחלקן מטושטשות, אלא פידבק מיידי ויכולת לתעד כל אירוע בכל רגע נתון. אח, הקידמה. אני חושבת שהעניין שלי בצילום החל להתפתח כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי. היה לי פתאום כל כך קל ומעניין ללמוד מיומנות חדשה ואפשר להגיד שמאז המצלמה לא עזבה לי את היד בפורמטיה השונים. 

הייתי מצלמת גם בהופעות, רציתי תמיד לתפוס את הרגע הזה שהזרקור נמצא בדיוק על האדם הנכון, בזווית הנכונה ובשיר הנכון, ולתעד את החוויה שלי כדי שיהיה לי ממה להיזכר, אבל משהו שם לא עבד. אני לא מתיימרת לצלם ברמה מקצועית, ולכן המצלמה שלי לא מאוד מקצועית וזה, מה לעשות, מקשה קצת. אני חושבת שנקודת המפנה בה הפסקתי לצלם בהופעות היתה בהופעה הראשונה של דפש מוד בארץ. ישבתי על הדשא, מחכה להופעה ומבואסת על החיים שלי שאין לי בטריה למצלמה. הגונג הזה שפתאום צלצל לי בראש היה קריאת השכמה - תראו אותי, כל כך מסכנה שקניתי כרטיס במיטב כספי כדי לראות להקה שאני כל כך אוהבת ועכשיו מה שמפריע לי זה שאין לי מצלמה? מה דה פאק נסגר איתי? 

וזה היה פשוט כל כך. פשוט לא צילמתי. זה היה מרענן כל כך לא להיות צריכה להתחיל להתעסק עם ההגדרות של המצלמה ולראות איזה תמונה יצאה ואיזו לא ולבזבז את הזמן שלי במקום אשכרה להנות מההופעה. במקום לנסות לתעד את הרגע פשוט לחוות אותו. קונספט מהפכני ממש. מה שכן, אז הסמארטפונים לא היו נפוצים כמו שהם הפכו להיות היום ולכן מי שצילם היו מעטים יחסית. היום נראה שכל מה שאנשים עושים כשהם מגיעים להופעה זה לצלם. יעידו על כך מאות ואלפי המכשירים המונפים דלוקים ומצלמים במקום מציתים נוגים. 

הרי תמונות לא באמת מעבירות אווירה

הרצון לתעד את הדברים המגניבים שקורים לנו הפך לאובססיה, כאילו להפוך את החיים שלנו לגלויה או לבנות פיד אינסטגרם של פיות ופרפרים. נראה שאם לא נתעד זה כנראה לא קרה. כאילו זה שאנחנו מודיעים לעולם שהיינו שם נותן לנו ערך מוסף. אני לא יודעת מה איתכם אבל בשנים האחרונות, כשאני מגיעה להופעה הסלולרי שלי לא יוצא מהכיס, אלא לכמה תמונות וצ'קאין במקרים מסויימים (נו טוב, גם אני חוטאת בזה לפעמים. רוצים לעשות מזה סצינה?). אני מתרכזת באמן שלשמו התכנסנו ובמוזיקה, כי זה באמת מה שמשנה, נכון?

אני רוצה לתת למדיום הבלתי אמצעי של ההופעה החיה לכלות אותי, לתת למוזיקה להיכנס לי לכל תא בגוף וליצור את אפקט הייחודי שלה, זה שבגללו הגעתי לשמוע אותה. אם אתם קוראים את הבלוג באופן עקבי פחות או יותר בטח כבר שמתם לב שמוזיקה היא משהו מאוד מאוד רגשי מבחינתי. שיר אחד יכול להעלות אותי לאולימפוס ושיר אחר או phrasing מסויים יכול לרגש אותי או לשבור לי את הלב לרסיסים. אז אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה אני מתרגשת כשבדיוק בשניה של שיא השיר, כשהאינטראקציה בין הלהקה לקהל קרובה לנקודת רתיחה, מישהו מחליט לדחוף את הסלולרי שלו בדיוק מול הפרצוף שלי ולדפוק לי את כל הכיף. 

Sigh

הרי אם לא בשביל רגעים קליימאקטים כאלה, למה אתה פה? בשביל מה להגיע? לשלם, להשתנע, להישאר ערה עד מאוחר כשהילדים העירו אותך ב-5:00 בבוקר ואת אחרי יום עבודה מלא וגם היית צריכה למרפק את עצמך בין מאות אנשים כדי להגיע בדיוק לנקודה שאת אוהבת לעמוד בה בבארבי? בשביל מה באמת אם לא כדי להנות מההופעה? נשגב מבינתי. 

אז בחייאת רבאק, אני פונה ללב שלכם. כבר באתם להופעה של אמן/להקה שאתם אוהבים! אז למה פשוט לא להנות מהחוויה בלי לתעד כל פיפס? כמה תמונות מייצגות זה לגמרי סבבה, ואני מפרגנת לכם גם סרטון. אנשים שבאמת צריך להיות אכפת לכם מדעתם לא צריכים תמונות מטושטשות של הסולן כדי לדעת שהייתם שם. הם יאמינו לכם בכל מקרה וישמעו את החוויות שלכם בשמחה. וכל השאר, למי אכפת?

Bad Blood

בעודי נוהגת היום שמעתי בגלגל"צ את הקאבר של ראיין אדמס ל-Bad Blood של טיילור סוויפט. התחושה הראשונה ששטפה אותי היתה עצב נוראי. עצב על זה שאמן מוכשר כמו אדמס, ששחרר כמה מהאלבומים המרגשים והמופלאים שקיימים באוסף שלי, מבצע את השיר המפגר הזה של טיילור סוויפט. והוא עושה את זה ברצינות תהומית, ועוד גרוע מכך, כחלק מאלבום קאבר שלם שלו לאלבום 1989 שלה. 

אדמס מול סוויפט (תמונה מפה)

אדמס תמיד היה אמן אלט-קאנטרי שפעל בשוליים היחסיים של הז'אנר הלא ממש פופולארי כשלעצמו. הוא זכה לעדנה מסחרית בארה"ב ובבריטניה ב-2001 כששחרר את האלבום המופתי Gold ומאז הוא נופל פנימה והחוצה ממצב דכאוני אחד לאחר. והוא היה גם נשוי באמצע למנדי מור, כוכבת פופ לשעבר בעצמה. גם סוויפט הגיעה מז'אנר הקאנטרי אבל מחלק שונה לגמרי שלו - הרבה יותר מיינסטרימי ומתוק. הדרך שלה ושל אדמס לא היתה יכולה להיות שונה יותר. 

וזה מרגיש כמו בעיטה בבטן שלי כמישהי שמאוד אוהבת את היצירה של אדמס בכך שהוא מצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים ולהפוך להיות רלוונטי לעיתונות מוזיקה רק כשהוא הולך בדרך הקאברים. בואו נבהיר משהו - אני לא חושבת שהקאבר הזה טוב. הוא לא מוסיף שום דבר לשיר המקורי חוץ מהקול המלנכולי של אדמס והאטת הקצב. אין פה "קטע". אין פה משהו מעבר. גם השיר המקורי הוא לא כזה משהו, הוא נשען בעיקר על ההפקה ועל הרגליים הארוכות של סוויפט וחברותיה. מה שעוד יותר מוזר לי זה שהקאבר הזה לוקח את עצמו ברצינות, כמו כל דבר שאדמס עושה, ואפילו לא מנסה להראות כמה השיר המקורי הוא ממש לא כזה משהו בלי ה"הפקה". 

ואדמס מעולם לא היה כמו סוויפט. לא היה חשוב לו אם יאהבו אותו או את מה שהוא יעשה. הוא כתב מוזיקה שהוא מאמין בה ויכול לעמוד מאחוריה. אני מניחה שמבחינת סוויפט היא גם עומדת מאחורי המוזיקה שלה, ושהיא מאוד מאמינה בה, אבל בהיגיון שלי, ראיין אדמס לא יכול לעמוד באמינות מאחורי המוזיקה של טיילור סוויפט. הדיסוננס גדול מדי. זה מרגיש כאילו סוויפט צריכה להיות חביבת הקהל. היא לא תגיד שום דבר שנוי מדי במחלוקת, היא לא תצא מדי מגבולות הקופסא מפחד שתדרוך על מוקש או תפעיל פעמון אזהרה שיגרום לאנשים לא לאהוב אותה.

ואם להיות כנים, עולם הפופ היום לא בנוי על זה שכולם יאהבו אותך? 

אדמס הוכיח כבר שהוא יכול לעשות קאבר לשיר ולגרום לזה להרגיש כאילו הוא כתב את השיר. שתי דוגמאות מצויינות הן When The Stars Go Blue, קלאסיקת קאנטרי שקיבלה מאדמס טיפול עדין ורגיש, ו-Wonderwall המיתולוגי של אואזיס. בואו נסכים שכדי לעשות קאבר לאחד השירים הכי פופולאריים שאי פעם היו דורש ביצים בגודל של בת יענה. אבל שאדמס לקח את השיר הזה ועשה אותו שלו לגמרי, בלי לפגוע במקור. הגירסא של אדמס לשיר הזה טעונה בכל כך הרבה רגש והיא מופשטת מכל הפקה מתוחכמת, עירומה ופוגעת. הקאבר הזה היה עד כדי כך טוב, עד שנואל גלאגר בכבודו ובעצמו מבצע וריאציה שלו בהופעות במסגרת ההרכב הנוכחי שלו. זה חתיכת כבוד. 

וזה מחזיר אותי לנושא לשמו התכנסנו - אם אדמס באמת היה רוצה הוא היה יכול לקחת את 1989 ולעשות ממנו קציצות. הוא היה יכול לנסוך עליו ממגע הקסם שלו ולתת לו לעוף גם בלי ההפקה הנוצצת והסינתטית משהו של סוויפט. אבל אני מניחה שבשביל זה לשירים היה צריך להיות קצת עומק, משהו שאדמס יכול היה לשחק איתו ולהתחבר אליו באמת. אבל אין, ולכן עם כל העצב שבדבר, הגירסא של אדמס לסוויפט, בעיני, היא קריוקי ולא קאבר. כנראה שזה הטוב ביותר שהוא יכול היה לעשות עם מה שהיה בפניו. 

בואו נגיד שהייתי לגמרי מעדיפה לכתוב לכם ביקורת על חומר חדש של ראין אדמס מאשר לדון בעומק (או החוסר בו) בשירים של טיילור סוויפט אבל לפעמים קורה שאני שומעת משהו שמעורר בי רגשות כל כך עזים וכל כך הרבה כעס לא מוסבר שאני פשוט חייבת לתת לו להשתחרר. וזה מה שזה. 

לפעמים כל מה שצריך זה קצת רעש

שני הרכבים שחורכים את הפלייליסט שלי לאחרונה חולקים הרבה דברים במשותף מבחינה סגנונית - שניהם דיי רועשים כמו שאני אוהבת אבל אני חושבת שמה שמייחד אותם ביחס לדברים אחרים שעברו אצלי באוזן לאחרונה זה שהם לא נשמעים "מופקים" מדי, זאת אומרת שהם נשמעים שאנשים מנגנים שם ושלא יצרו את הכל על מחשבים. זה התחדד אצלי עוד יותר אחרי שצפיתי שוב בסרט התיעודי הנהדר של דייב גרוהל "סאונד סיטי" שעליו כבר כתבתי כאן. 

ווידוי קטן - מוזיקת הספונג'ה שלי היא מה שמתנגן כרגע ב-MTV2 וזו הדרך בה אני מכירה את רוב המוזיקה החדשה שלי לאחרונה. קרה לא פעם שרצתי מהצד השני של הבית לנייד להריץ חיפוש בשזאם (יש כזו מילה? לשאזם?) על שיר רנדומלי שתופס לי את האוזן. וזה עונג לא קטן לעמוד באמצע הסלון כשרייג' צורחים ברקע ולהרגיש כאילו חזרתי אי אילו שנים אחורה לאחת המסיבות של הליין האלטרנטיבי. 

או אולי רק אני ככה? 

ככה הכרתי את ההרכב We Are The Ocean, להקה בריטית שמסתבר שכבר שחררה שלושה אלבומים והסינגלים החדשים שמתרוצצים ב-M2 מגיעים מהאלבום הרביעי שלהם, Ark. בחפירה קצת אחורה גיליתי שהם היו בשלושת האלבומים הקודמים מין להקת אימו-פאנק גנרית, מהסוג שיש מצב שהייתי מחבבת אבל לא משהו מיוחד מדי. ואז הם זרקו את הסולן שלהם ונשארו רביעיה, ומבחינה סגנונית אני חושבת שזה עשה להם יותר טוב. יש פה עדיין קצת שאריות אימו-פאנק אבל הם הלכו למחוזות יותר כבדים ומורכבים מאשר הרדידות היחסית שהיתה שם קודם, יותר רוק כבד ובלוז.

We Are The Ocean (תמונה מפה)

אני מכורה קשות לשיר Good For You שלהם, ממש לא אימו-פאנק. תחשבו Black Keys פוגשים את הארקטיק מאנקיז של האלבום האחרון AM עם קצת פ'אנק. וזה פשוט נהדר. מתחיל פ'אנקי וחלקלק ומסיים עם חתיכת המראה. וזה אחד השירים הסקסיים ששמעתי לאחרונה. כבר מספיק כדי לתת לו השמעה. 

ההרכב השני, גם בריטי, הוא בסה"כ צמד - Royal Blood. הסינגל שלהם Little Monster לא חדש, הוא יצא בתחילת השנה שעברה אבל משום מה רק עכשיו הוא נכנס אצלי לרוטציה כבדה. כנראה בגלל הסטייט אוף מיינד הנוכחי שלי.

Royal Blood (תמונה מפה)

הוא מייצג את רוח האלבום שמורכבת בעיקר מגאראז' מאוד מלוכלך ולא מלוטש. אפילו שהנושא של השיר דיי לא עמוק ומזכיר קצת את שגעת הערפדים-אנשי זאב שהתרוצצה פה בימי טרילוגיית Twilight (לא משהו שחיבבתי יותר מדי), אני אוהבת יותר מדי את הווייב שלהם כדי להתחיל ולהתקטנן.