בשמיעה חוזרת

אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה לגלות מחדש אלבום שאני מכירה. כמויות המוזיקה שאני צורכת הן אדירות, יש כל כך הרבה דברים חדשים ומרגשים ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עוברת מאוד מהר בין מצבי רוח מוזיקליים ומחפשת ריגושים מיידיים, שירים שהעברתי שלשום לאייפוד וחרשתי עליהם אתמול "נזנחים" לעיתים קרובות מדי עבוד הדבר החדש של היום. אני לא יכולה להגיד שאני מאוד מרוצה מזה, אבל ככה זה בדרך כלל קורה, (כל אחד צריך לעבוד על משהו...).

בכל מקרה, האלבום האחרון שגיליתי מחדש הוא Lights של אלי גולדינג (Ellie Goulding). אהבתי את גולדינג מהרגע הראשון ששמעתי אותה, יש בה משהו מאוד מיוחד (בדומה לפלורנס וולש עליה כתבתי כבר פה) והיא לא נשמעה כמו אף אחד אחר. מצד אחד הקול שלה קטן, דק ושברירי, רק תעשו לו "פוו" והיא עפה, אבל מצד שני היא יכולה להכניס בו כל כך הרבה עוצמה ולתת חיים למילים שהיא שרה. זה דבר שלאו דווקא מצפים מקול שנשמע קטן. בנוסף המוזיקה היא אלקטרו-פופ עשיר ומהוקצע, אבל השירים ישמעו גם טוב בלי ההפקה מסביב. מין ערבוביה של ניגודים שמשתלבים נהדר יחד.

השיר הראשון שלה ששמעתי היה Under the Sheets, שיר "יחסינו לאן" לא קונבנציונאלי, עם תופים דרמטיים שמובילים אותו.

שיר אחר שבטח גם אתם שמעתם כי תקופה מסויימת טחנו אותו בגלגל"צ הוא Starry Eyed. זה שיר המוכיח את הטענה שלי - הוא נשמע מצויין (אולי אפילו יותר טוב?) בגירסא אקוסטית נטולת סינתיסייזרים. אני שמה פה את שתי הגירסאות כדי להמחיש את הנקודה שלי.

החשמלית:

האקוסטית:

השיר שכבש אותי בצורה טוטאלית באלבום הזה הוא Guns and Horses - לדעתי השיר הטוב שהיא כתבה, יש בו זיקוק של כל האלמנטים שעושים אותה כל כך מיוחדת בעיני, גם הקליפ החמוד עם הרקדנים הטים-ברטוניים לא מזיק...

אני חושבת שבשמיעה מחודשת של האלבום הזה קיבלתי ערך מוסף להרבה מהשירים, זיהיתי דברים שלא שמתי לב אליהם קודם, כל מיני מעברים מעניינים, לשמוע מחדש את המילים ולמצוא שם שוב איזשהו קסם, את הדבר שמשך אותי מלכתחילה למוזיקה שלה, רק חדש וטוב יותר. 

ומה איתכם? יש משהו שגיליתם מחדש לאחרונה?

Spectrum

האלבום השני של פלורנס וולש, Ceremonials (הידועה יותר כ-Florence and the Machine) היווה חתיכת ציון דרך מבחינתה ובפופ הנשי בכלל. אני יודעת שזו הגדרה דיי בומבסטית אבל וולש הצליחה בזמן קצר מאוד בספירה המוזיקלית לקבע את מעמדה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הנוכחות שלה ממגנטת, והקול שלה  מגלם בתוכו את הסיבה שבגלל שהמציאו פזמונים ענקיים.

אם להסתכל על האלבומים של וולש, רואים קו מנחה ברור וחזק שמקשר ביניהם. ברור לי לגמרי שאם לא היה נוצר האלבום הראשון שלה, Lungs (ממנו אתם בטח מכירים את החידוש שלה ל-You've Got The Love) לא היה יכול להיווצר האלבום Ceremonials. יש פה אבולוציה יצירתית נהדרת כך שוולש לקחה את כל מה שהיה כל כך ממכר באלבום הראשון וסובבה לזה את החוגה למקסימום. הפזמונים הפכו להיות גדולים יותר, חזקים יותר, המוזרויות הפכו להיות מוזרות יותר (במובן הטוב של המילה). וולש היא ציפור לא ממש קונבנציונאלית בנוף המוזיקלי של הפופ הנשי וטוב שהיא שם. אני לא יכולה לחשוב על זמרת אחרת שמסוגלת לעשות את מה שהיא עושה כמו שהיא עושה אותו. באלבומים שלה, וולש מזמינה אותנו כמאזינים לקחת חלק במה שקורה לה בראש והתוצאה פשוט מהממת חושים.

התכנסתי כאן היום, אם כן, לדבר על הסינגל האחרון שיצא מהאלבום האחרון, Spectrum. האוזן צריכה להתרגל אליו, אם אתם מכירים את וולש זה יבוא יותר בקלות, אבל זה לא שיר "רגיל" באף קנה מידה. אין לו מקצב קונבנציונאלי, הכלי המוביל בו הוא נבל שזה משהו שלא רואים הרבה. אבל כשמתרגלים למוזרויות השיר מתגלה כאחת הפנינים הבורקות ביותר באלבום. הוא מדבר על יציאה מהקליפה, גידול עור שיגן מפני העולם והמוזיקה מתאימה בדיוק לזה - מתחילה שקטה מאוד ועדינה עד לפזמון המתפרץ שמרעיף עליך את כל העושר התזמורתי הדרמטי שיכול להיכנס לשיר אחד. העושר הזה שוטף אותך, לא נותן לך להתרכז בשום דבר אחר חוץ מלנסות לפרוט בראש  לפרטים את כל מה שהולך שם.

Say my name and every colour illuminates  

we are shining and we will never be afraid again

כשוולש שרה את השורות האלו שוב ושוב במהלך השיר אפשר להרגיש שהיא נוסקת, הקול שלה מתנהג כאילו הוא ישות בפני עצמו ולטעמי בשיר הזה היא מתעלה על כל מה שהיא עשתה בנתיים מבחינה ווקאלית.

את הקליפ ביימו דיוויד לה-שאפל והכאורוגרף ג'וני ביירן, והאסתטיקה היא לגמרי לה-שאפלית, מאוד בובתית ומושלמת מצד אחד ומהצד השני אפלה ומטרידה. אני לא יודעת אם הצלחתם לתפוס את התערוכה של הצילומים שלו כשהיא הגיעה לארץ והוצגה תקופה במוזיאון תל אביב לאומנות. אם פספסתם, הנה רק דוגמא לתמונה מסדרה של תמונות באותה הרוח שהוצגה. לה-שאפל מצלם המון כוכבים אמריקאים, אתם יכולים להתרשם בקישור הזה.

לה-שאפל יוצר תמונות גדולות מהחיים של סצינות שהן מושלמות ולא מושלמות בו בזמן, הקומפוזיציה שלו תמיד מדוייקת ומרפררת לתרבות הפופ ולמוטיבים נוצריים מובהקים. בעבודות שלו הכל כל כך יפה וכל כך מוקפד שזה כמעט לא אנושי. בקליפ הזה וולש פשוט מושלמת - הסטיילינג יפיפה ואדג'י, היא עומדת ייחודית מכל רקדני הבלט המקיפים אותה בפיאה ג'ינג'ית והיא זורחת. 

אני חושבת שזה מאוד מרשים שוולש צועדת לקצב משל עצמה, היא לא מפחדת להתנסות ולהיות ייחודית, היא לא מאויימת על ידי הצלחה של זמרות cookie cutter גנריות והיא בטוחה בעצמה ובמוזרות שלה כי זה מה שמבדיל אותה משאר הזמרות בשכבת הגיל שלה.

אני אסיים בציטוט של וולש מתוך ריאיון שהעניקה למגזין Q בגיליון מרץ 2012, שלדעתי מסכמות וממחישות בצורה הכי טובה את המהות שלה כאדם וכאמנית.

"There's no future and there's no past when you're onstage. There's that feeling when I hit a note where all the wittering goes quiet. It's a way of being out of control that is in your control. So the two things I am fighting against in the songs, the chaos and the control, are united... I can communicate things through songs that I can't otherwise. There's no big crescendo to a conversation".

Blue Jeans, White Shirt...

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג אתם בטח שמים לב שאני מאוד אוהבת את לאנה דל ריי. הבחורה הזו יכולה לשיר את דפי זהב ולא ממש יהיה לי אכפת. הסינגל החדש שלה (יחסית) הוא Blue Jeans, וגם הוא נוגע בכל התחומים שמאפיינים את יצירתה של דל ריי - אהבה, סקס, מוות. הכל נראה לי כל כך טוטאלי אצלה, נראה שאין תחומים אפורים, אם עושים משהו אז עושים אותו עד הסוף.

לאנה דל ריי (ווג בריטניה, מרץ 2012)

המלודיה והמקצב ברקע מהפנטים, ה-phrasing של דל ריי קצר וחד, חצי דיבור-חצי שירה. כמו בכל שיר של דל ריי היא מספרת סיפור, אבל הזרימה של השיר לא גורמת לי לחשוב שאני נמצאת בפסטיבל מספרי סיפורים, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. המילים הן לא שירה, הן מאוד פשוטות ויומיומיות אבל זו כנראה הדרך הכי טובה להעביר סיפורים פשוטים, כמו בפזמון:

I will love you till the end of time
I would wait a million years
Promise you'll remember that you're mine
Baby can you see through the tears?
Love you more
Than those bitches before
Say you'll remember, oh baby, say you'll remember
I will love you till the end of time

השיר הזה מבחינתי שם את דל ריי בפאזה משל עצמה, אי אפשר לקטלג או להכניס לתבנית את המוזיקה שהיא עושה, אין פה cookie cutter music, יש פה מיקס של המון סגנונות ואיכשהו הם משתלבים באלכימיה לא ברורה. וכשזה עובד, כמו בשיר הזה או ב-Born To Die, זה זהב טהור.

אני חייבת לדבר גם על הקליפ שמתלווה לשיר - במקרה הזה הקליפ הוא לא רק כלי ריק שבא לתת ערך ויזואלי רדוד אלא הוא מפיח בשיר חיים ומגלם את רוח השיר. הבמאי הצרפתי Yoann Lemoine (תסלחו לי שאני לא יודעת להעביר את זה לעברית בצורה אמינה, כן?) שביים גם את הקליפ ל-Born To Die (וגם את Teenage Dream של קייטי פרי) משתמש פה בצילום שחור-לבן שנותן את מנת הדרמה הנחוצה לעמוד מול השיר ובנוסף הוא משתמש במדיה של המים בצורה מאוד אינטיליגנטית והאסתטיקה הכוללת של הקליפ מעבירה היטב את הכוונה של דל ריי. 

נראה לי ששמעתי את השיר הזה לפחות 10 פעמים בזמן שכתבתי את הפוסט, וכל פעם מצאתי בו משהו חדש שריתק אותי, אני מקווה שגם אם אתם לא מתים על דל ריי, תנסו לתת לשיר הזה צ'אנס, ולכן החלטתי לחרוג ממנהגי ולהציע את השיר הזה להורדה בבלוג. השיר יהיה זמין לחודש בדיוק מיום פרסום הפוסט ואז אני מוחקת אותו מהשרת. Get it while you can.

Lana Del Rey - Blue Jeans

Gotye או: ללמוד להקשיב

אם האזנתם לרדיו בחודשים באחרונים בטוח תפסתם לפחות פעם אחת (על מי אני עובדת? לפחות 100 פעמים) את השיר Somebody That I Used To Know של Gotye (גוטייה) וקימברה.

אני לא סובלת את השיר הזה. למעשה, לא סבלתי אותו מהשניה הראשונה ששמעתי אותו - הפזמונים הלחששנים מול הפזמון הצעקני, הקסילופון, המלודיה הלא ברורה עד שהיא לא שם בכלל. אם היתה הגדרה במילון למילה מיוחדג' היה לידה לינק לשיר הזה ביוטיוב.
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי הוא ששיר שאני ממש שונאת הופך לאהוב הפלייליסטס וצערי זה קורה לי יותר מדי. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התקנתי על הסמארטפון TuneIn שמאפשר לי לשמוע רדיו מכל מדינה שאני רוצה בכל מקום והכי חשוב - באוטו, שם ההתחמקות מגלגל"צ הופכת לי הכי קשה.

תודות לאפליקציה הזו אני יכולה עכשיו לשמוע Xfm באוטו (סופסוף!) ולהתעדכן בכל מה שחדש במוזיקה בממלכה המאוחדת. ככה נחשפתי גם לשיר החדש של גוטייה - Eyes Wide Open. האמת כשהשדרן אמר שהוא הולך לנגן שיר חדש של גוטייה לא היו לי ציפיות גבוהות מדי. עדיין, זה לא שהשיר הקודם שלו זיעזע את עולמי. ההפתעה שלי היתה גדולה מאוד כששמעתי את השיר - פופ אלקטרוני מהוקצע וחלק, אבל עם רגש. ובניגוד לסינגל הקודם שלו, ממש אפשר להבין מה שהוא אומר, שזה לעצמו כבר הישג.

אז מה זה לימד אותי? שכמו תמיד, צריך לשמור על ראש פתוח. העובדה שלא אהבתי את השיר הראשון של גוטייה, לא מבטיחה שאני אשנא גם את השיר הבא אחריו. נו, כל יום לומדים משהו. 

יש מה לשמוע ברדיו (לפחות בקרוב...)

לאחרונה מושמעים ברדיו שני שירים ישראליים שממש ממש אהבתי, וזה מאוד משמח אותי לכתוב את זה כי אני תמיד מחפשת מוזיקה ישראלית שתרגש אותי.

השיר הראשון הוא "מישהו פעם" של עברי לידר. על עברי לידר יש לי בטן חצי מלאה. למה חצי? כי האלבומים הראשון והשני שלו היו נהדרים ובאמת הצביעו על לידר כשייך לדור המוזיקאים הצעירים שיעצבו את העתיד של המוזיקה הישראלית. האלבום השלישי היה בסדר, לא משהו מעבר לזה, אבל מה שהגיע אחר כך ממש לא דיבר אלי. היה שם משהו מתאמץ מדי, לוחץ בכוח, וזה ממש לא התאים לי, אז דילגתי על האלבומים האלו. בנוסף פרויקט הצד של לידר TYP לא ממש היה כוס התה שלי ולכן גם הוא לא ממש זכה להתייחסות מעמיקה מעבר לטבח שהם ביצעו לטעמי ב-D.I.S.C.O.

את הקול של לידר קשה לפספס כשהוא מושמע ברדיו. כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה וזיהיתי אותו, הוא גרם לי לעזוב את מה שעשיתי באותו רגע, לכבות את המחשבות ואת הדברים שצריך לעשות, ולהקשיב. זה לא קרה לי הרבה זמן כבר ברדיו, במיוחד לא ברדיו ישראלי וזה כבר ראוי לציון. בשיר הזה לידר חוזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לכתוב שיר יפיפה שמצליח לרגש בלי שום מאמץ. הפסנתר שמוביל את השיר נע בין שברירי לאלים וחוזר חלילה ומחמיא היטב למילים שמתארות אהבה גדולה, שלא תלויה בדבר, ושהסתיימה במפח נפש גדול בגלל חוסר בטחון של אחד הצדדים. לידר כותב כאן מנקודת מבט נשית ואני מאוד אוהבת שהוא עושה את זה (לדוגמא בשיר המצויין שלו "מרי לנצח") כי לדעתי הוא מצליח לעשות את זה בצורה מאוד אמינה ולא מלאכותית. עברי לידר כבר מזמן לא שר בכזה שכנוע פנימי אמיתי. 

השיר השני הוא של להקת "כל החתיכים אצלי" בהנהגתה של איה זהבי פייגלין (שהגיעה בשלב כלשהו לכוכב נולד ועשתה שם בדיוק מה שבא לה, bless her). השירים הקודמים שלהם ששמעתי היו במקרה הטוב מצחיקים, ובמקרה הרע משחררים ממני הבעה של WTF. בכל מקרה המילים של זהבי פייגלין היו תמיד ישירות ולא מתנצלות. פה, בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה קלטתי שיש פה ווינר אמיתי של השיטה שלה - מילים באותה המתכונת אבל המלודיה - איזה מלודיה! היא מהווה את הרקע המושלם להאזנה אמיתית למילים הנוקבות בלי לנסות למצוא אותן בתוך הרעש, ועל זה שאפו.

אפשר להגיד שזה לא אופייני לי להתלהב משירים ישראליים, אבל זה רק אומר משהו מאוד חזק לדעתי על כמה הם טובים בעיני, שהם לא עוד משהו ששמים ברדיו כ"שיר מילוי" (filler) ועובר לידך. לידי, לפחות, זה לא עבר בלי תגובה ראויה.

Soundtrack of a Vacation

בכל פעם שאני נוסעת לחו"ל אני משתדלת לאסוף קצת ניסיון עם המוזיקה המקומית, במיוחד ברדיו. אני חושבת שזה תורם לחופשה ותורם מאוד לזכרונות נהדרים שיש ממנה. לדוגמא, כשהייתי עם אחותי בחופשה בברלין ליקטתי את השיר הבא, בגרמנית (!) שמאוד אהבתי מ-MTV גרמניה. ברגע שמצליחים להתמודד עם הגרמנית - זה שיר מצויין. האמת, אף פעם לא סגרתי את עצמי לאף סוג מוזיקה, לא משנה באיזה פה היא מושרת.

לכן החופשה האחרונה שלנו לא היתה שונה מבחינתי - שבועיים קסומים באיטליה, מרומא למילאנו. מכיוון שהיינו חייבים לשכור רכב לטיולים בתוך איטליה, היינו יכולים להתרשם באופן מלא מהרדיו האיטלקי. האמת? כיף גדול, ומכמה סיבות: הראשונה - האיטלקים חולים על פופ מקומי שהוא משובח ברובו. יש גם מן הסתם להיטים אמריקאים או בריטים, אבל יש דגש מאוד חזק על מוזיקה מקומית, שמושרת ברובה באיטלקית ומיעוטה באנגלית. הדבר השני ואולי החשוב יותר מבחינתי הוא הרענון של האוזן - אני כל כך רגילה לשמוע את הדברים הרגילים שאני אוהבת לאחרונה שהיה פשוט נהדר בעיני לשמוע משהו חדש ואחר. אני לא יכולה להסביר מספיק כמה זה חשוב, במיוחד לצרכן מוזיקה כבד.

הרקע המומלץ לשמיעת השירים בפוסט

ישנן כמה תחנות גדולות ברדיו האיטלקי. השתיים ששמענו הכי הרבה היו RDS שמתמחה בעיקר בפופ איטלקי ובינלאומי ו-Virgin Radio שנושאת את דגל הרוק הפופולארי באיטליה. הם משמיעים רוק מצויין מכל התקופות, עם דגש על רוק קלאסי וגראנג', עם שילוב של דברים חדשים מסויימים. אני יכולה להגיד שבחלוקה גסה RDS לטעמי היתה מותאמת יותר לנהיגה בנופים המדהימים של טוסקנה ו-Virgin היתה מתאימה יותר לנהיגה עירונית, אבל זו רק אני. משום מה אני מוצאת שירי פופ רעננים מתאימים במיוחד לנוף.


מכיוון שאף אחד מאיתנו לא מבין איטלקית ממש, Shazam היה הכלי היחיד שהיה לנו לזהות את השירים מהרדיו והוא עשה את עבודתו נאמנה. נראה לי שבלעדי ההמצאה הזו הייתי אדם הרבה יותר מתוסכל משירים שלא הייתי מצליחה לזהות מאלף ואחת סיבות. במיוחד אם הם בשפה זרה שאני לא מבינה.

החלטתי לחלק את השירים שבאמת נתפסתי עליהם לכמה קטגוריות כדי שיהיה פה קצת סדר. כי גם בתוך הפופ הזה יש תת ז'אנרים שיש לתת עליהם את הדעת. שנתחיל?

 The Soaring Poppers

זוכרים שאי שם בניינטיז התפרסם זמר איטלקי בשם ארוס רמזוטי בארץ עם השיר Piu Bella Cosa? אני מקווה שיהיה לכם איזשהו זיכרון שלו, הרי שמו את השיר הזה באחד האוספים של Hitman! בכל מקרה, רמזוטי הוא עדיין אחד מכוכבי הפופ הגדולים באיטליה והוא היווה את המודל שאליו רוצה להידמות כל כוכב פופ איטלקי עם קול גדול. יש בזן הזה של הזמרים שרמנטיות ומתיקות ואם הם גם טובים במה שהם עושים, הם מצליחים להתחמק ממחוזות הקיטש. אם לא שמתם לב עדיין מהפוסטים שלי, אני סאקרית של פזמונים. ואפילו יותר אם הפזמונים הם soaring (באמת שאין לי תרגום למילה הנפלאה הזו).

Moda - Come Un Pittore (תרגום שם השיר: כמו צייר)

Francesco Renga - Senza Sorridere (תרגום שם השיר: בלי חיוך)

שירי הפופ שהייתי מתה שיכתבו כאלה גם פה

Rebecca Ferguson - Glitter & Gold

כפי שכבר קיטרתי כאן, השיר הזה הוא עוד הוכחה ליציבותו וכוחו של המערך המשומן שמחכה ליוצאי הריאליטי המוזיקלי השונים בחו"ל. רבקה פרגסון היתה ה-runner up (ז"א במקום השני) של העונה השביעית של -The X Factor הבריטי. היא היתה כל כך מוצלחת שסיימון קאוול לא ביזבז שניה והחתים אותה על חוזה לאלבום בלייבל שלו. עכשיו, אפשר להגיד על קאוול הרבה דברים, אבל בואו נודה על האמת, הבנאדם יודע לזהות כישרון, במיוחד שזה כישרון שיכול לעשות לו מפלים של דולרים.
השיר הזה נטחן ברדיו האיטלקי, בעיקר ב-RDS ובצדק - יש בפרגסון מצד אחד משהו שהוא מאוד פופי ונוצץ ומהצד השני יש בה משהו מאוד אולד-סקולי וחסר מניירות. יש לה קול מיוחד שמזכיר קצת שילוב בין מייסי גריי למרי ג'יי בלייג', עמוק ולא שגרתי אבל עוצמתי.

Young The Giant - Cough Syrup

שיר פופ-רוק מאוד חמוד וקליט של להקת רוק אמריקאית שתפס ממש חזק באיטליה לפחות. יש לו פזמון הורס, אני מבקשת שלא תאשימו אותי אם הוא נדבק לכם לראש להמשך היום, זה לא משהו רע, הא?

PNAU - The Truth

שיר פופ מקפיץ ומתוק כמו סוכריה. יש מצב שיתפוס מאוד חזק גם בארץ.

Cesare Cremonini - Il Comico (Sai che risate) (תרגום שם השיר: הקומיקאי (אתה יודע שזה בצחוק))

ההגדרה הכי טובה שאני יכולה לתת לשיר הזה היא "שיר בוקר טוב". שיר פופ מושלם ששולח אותך לדרכך עם חיוך. זה לא הקליפ הרשמי, הוא ייצא רק לקראת סוף החודש אבל אם תהיה לכם סבלנות לראות את הקליפ הזה, לא תצטערו. זה אחד הקליפים החמודים ביותר שאני ראיתי (וגם בעיני הבעל, וזו חתיכת מחמאה).

הרומנטיקנים

אלו שני שירים שהאיטלקים מאוד אוהבים... תקשיבו ותבינו למה הם בקטגוריה הזו. השם ג'ון לג'נד צריך להיות מספיק להעיד על אופיים של שניהם. נראה אתכם מסיימים האזנה רצופה לשניהם בלי חיוך דבילי על הפנים כי שר לכם באוזן זמר עם קול קטיפה. במיוחד כשהשיר השני הוא באיטלקית.

John Legend Feat. Ludacris - Tonight (Best You Ever Had)

 Tiziano Ferro - Hai delle isole negli occhi (תרגום שם השיר: משהו כמו "רואים את האיים בעיניים")

השירים שלא תוכלו להוציא מהראש בקיץ הבא?

אז ככה - אם תחושת הבטן שלי לא מטעה אותי שני השירים האלו הולכים לתפוס מאוד חזק ברדיו הישראלי בקיץ הקרוב, כי הם שירי הקיץ המושלמים.

Train - Drive By
מי פה עוד זוכר ש-Train היו אחראים לפני אי אילו שנים לשיר הנהדר Drops of Jupiter אבל מאז הם שמו את מבטחם בשירי פופ דיי לא אינטיליגנטים כמו השיר Hey, Soul Sister מהשנה שעברה. זה שיר שיש לו מילים על גבול הכל כך מפגרות שזה חצוף כבר. דוגמא מייצגת מהפזמון:

 "When you move me, everything is groovy / They don't like it, sue me"

אבל בקיץ, הדבר האחרון שרוצים לעשות בשמש הקופחת במיליון מעלות זה לחשוב. לכן אני חושבת שזה שיר שייטחן פה לא מעט. mark my words וניפגש פה בספטמבר לבדוק. 

Simple Plan Feat, K'naan - Summer Paradise

סימפל פלאן הם להקת פופ-פאנק-אימו שמאוד אהובה בארץ (ראיתי את הנוכחות הרחבה באירוע Musix של פלאפון, הם הופיעו לפני Kaiser Chiefs הנפלאים) ו-K'naan מוכר לכם משיר המונדיאל האחרון, Wave Your Flag או משהו. הם משתפים פה פעולה ליצירת שיר פופ קייצי בכל תו ומילה שלו.

ואי אפשר בלי... רוק נהדר להוסיף לפלייליסט

Ben Harper & Relentless7 - Lay There And Hate Me

יש לי חיבה למוזיקה שבן הארפר עושה כבר דיי הרבה זמן, אבל בואו נגיד שמעבר לשירים שלו שיש לי כבר בפלייליסט אני לא עושה מאמצים כבירים להשיג חומר חדש שלו. אולי מעצלנות או אולי משביעות רצון ממה שקיים אצלי. בכל מקרה, כששמעתי את השיר הזה ברדיו וירג'ין נדלקתי לגמרי, זה שיר שאני מגדירה "שיר עצבים". יש בו כל כך הרבה זעם ומרגישים את זה בתופים ובשירה של הארפר. הוא בלוז-רוקר אמיתי, יש לו את התשוקה ואת הנשמה שצריכה להיות לזמר מהז'אנר הזה. השיר הזה לגמרי מצויין.

 Feeder - Borders

אני מאוד אוהבת גם את Feeder ומאוד שמחתי לגלות שיר חדש שלהם. זה שיר שחוזר למקורות שלהם, לדוגמא Seven Days In The Sun המעולה.

נהניתי מאוד לכתוב את הפוסט הזה, הוא הזכיר לי שבועיים מאוד כיפיים שהיו לנו. אני מקווה שהשירים האלו יעשו גם לכם כיף באוזן.