Top 5 - George Michael

בתקופה בה החל להתעצב הטעם המוזיקלי שלי אני זוכרת בצורה ממשית את אחד האלבומים הראשונים שקניתי - Older של ג'ורג' מייקל. האלבום הזה נטחן עד דק במערכת שלי, אני זוכרת שאפילו הקלטתי (!) אותו על קלטת (!!) שיהיה לי לשמוע בווקמן (!!!) כשאני לא בבית. אלו היו הימים, כשווקמן היה פסגת הטכנולוגיה ולא ראה מוזיקה דיגיטאלית ממטר.

אז היתה לי תקופה דיי ארוכה של אובססיית ג'ורג' מייקל ואני נשבעת לכם שזה היה רק המוזיקה. אף פעם לא חלמתי שיום אחד הוא יגיע להופיע בארץ ויפגוש אותי ויסחוף אותי אחריו לבריטניה ונחיה באושר ועושר. אהמ. אבל ברצינות - בגלל שנכנסתי לסטטוס "מעריצה" שלו דיי מאוחר לא הייתי מודעת כל כך לתדמית הבוי-טוי שהיתה לו באייטיז ותחילת הניינטיז שיכולתי פשוט להתרכז במה שהיה חשוב - המוזיקה. ואיזו מוזיקה היתה שם.

לג'ורג' מייקל יש את היכולת לכתוב שירי פופ מושלמים מבחינת מלודיה ומילים. לא נראה לי שהיה שיר אחד שלו שלא אהבתי מתקופת הזוהר שלו (אני לא מדברת על התקופה הפוליטית-ביזארית שהוא עבר, כן?). הקליפים שלו תמיד היו הכי מושקעים, עם הבנות הכי יפות ועם החיים הכי זוהרים.

כששמעתי שג'ורג' מייקל נמצא במצב קשה עקב דלקת ריאות אלימה הייתי בשוק מוחלט. גם אם לא עקבתי אחרי הקריירה שלו בשנים האחרונות, עדיין שמרתי לו פינה חמה בספקטרום המוזיקלי שלי. כששמעתי שהוא יצא מכלל סכנה והבריא באורח פלא הייתי מאושרת בשבילו, גם כי זה היה בעיתוי של להיות מין נס חנוכה (או נס חג המולד). בכל מקרה שמחתי שהוא לא חולה באידס או בכל המחלות הנוראיות שהדביקו לו.

כדי לחגוג את הבראתו של ג'ורג' מייקל, בחרתי את חמשת השירים האהובים עלי ביותר שלו.

1. Freedom

זה שיר פופ נהדר - הוא מסמל את השחרור של מייקל מחברת התקליטים הקודמת שלו והמעבר הלאה - במילות השיר הוא לועג לכל מה שהביא אותו עד הלום, אבל בחיוך. בקליפ הזה הוא מנפץ את התדמית הישנה שלו, בכך שבקליפ הוא שורף את מעיל העור ומרסק את תיבת המוזיקה (בעיבוד דיגיטלי כמובן) שהופיעו בקליפ של Faith שהביאו לו את התהילה הגדולה בקריירת הסולו שלו. הקלים הזה גם מסכם את תקופת הזוהר של הסופר-מודלס - לינדה אוונג'ליסטה, נעמי קמפבל, סינדי קרופורד וכריסטי טרלינגטון מה שהראה לכולם שאם כבר נהיה בקליפ של מישהו, זה יהיה של ג'ורג' מייקל.

2. Father Figure

זו בלדה מקסימה מתחילת קריירת הסולו של מייקל שיש בה אישזהו קסם ומשהו אוניברסלי על אהבה שכל אחד יכול לפרש לעצמו.

3. Fastlove

השיר הראשון שלו שנתפסתי עליו. מייקל תמיד פלירטט עם R&B ועם ג'אז ובשיר הזה הוא הצליח לשלב את כל הסגנונות האלו לתוך שיר פופ מהוקצע, חלקלק ופ'אנקי.

4. Edge Of Heaven (Wham!)

השיר שאני הכי אוהבת מתקופת וואם! ובאופן אירוני אחד השירים האחרונים שהם הוציאו כצמד, לפני שמייקל יצא לקריירת סולו מטאורית ואנדרו רידג'לי נזרק לתהום הנשייה.הכל פה זועק אייטיז - מההפקה המוזיקלית והסקסופון האלמותי דרך הכאורוגרפיה ועד לתועפות ספרי השיער בדמות מגה-בלורית שיושבת למייקל על הראש. עם כל זה, אי אפשר להתעלם מכך שוואם! תרמו לאייטיז כמה מהשירים הכייפיים ביותר והיו אחת הלהקות המצליחות, עוד לפני עידן הבוי-בנדז וסיימון קאוול כל ענטוז ישבן של מייקל בהופעה זוכה לצרחות היסטריות מהקהל (ושימו לב, הקליפ הוא מהאייטיז, מ-Top Of The Pops הבריטית שכל מי שהיה מישהו הופיע שם).

5. Careless Whisper

ה-שיר של מייקל - בלדה מושלמת שהפכה להמנון הסלואו של מסיבות הכיתה באייטיז. הסקסופון קורע לב, המילים של מייקל ודרך ההגשה שלהן מושלמות.

אני לא יודעת מה איתכם, הרשימה הזו עשתה לי טוב בלב לקראת השבוע הבא. ומי יודע? אולי ג'ורג' מייקל באמת יגיע לארץ מתישהו. אני מבטיחה ללכת.

שיהיה לכולנו שבוע מצויין!

Liam Vs. Noel

לתקופה מסויימת בניינטיז אואזיס היתה הלהקה הגדולה ביותר בבריטניה והאחים גלאגר שלטו בממלכה ביד רמה. נואל היה המנוע היצירתי והמוח העיסקי וליאם היה הסולן הכריזמטי והיווה את פונקציית ה-frontman בצורה הכי טהורה של המילה. יחסי האהבה-שנאה בין האחים הניעו את הלהקה ליצור מוזיקה מופלאה אבל מלחמות האגו ביניהם לא פסקו לתוך שנות האלפיים עד שהגיע הפיצוץ הבלתי נמנע ואואזיס התפרקה בשנה שעברה.

אי אפשר לערער על ההשפעה העצומה שהיתה לאואזיס על פניה של מוזיקת הרוק הבריטית המודרנית - שני אלבומים אלמותיים, Definitely Maybe ו-(What's The Story) Morning Glory קיבעו את מעמדו של נואל ככותב המלודיות העכשווי הטוב בממלכה. שמו של ליאם נקשר בהרבה יותר שערוריות והוא בהחלט מילא את תפקיד האח הפושטק לרווחת כל הצהובונים הבריטים.

לאחר ששככו רוחות המלחמה שאפיינו את התקופה האחרונה בקדנציה של אואזיס פנו נואל וליאם כל אחד לעסוק בקריירת סולו משלו. אם נסתכל על הנתונים היבשים לליאם היה הרבה יותר מה להוכיח - במשך שנים הוא הצליח לשרבב שירים ספורים פרי עטו לקטלוג של אואזיס (שנשלט ללא עוררין ע"י נואל) ובנוסף להיותו סולן מוכשר הוא היה צריך עכשיו להראות שהוא יכול להנהיג להקה על כל הנגזר מכך. נואל, מהצד השני, היה צריך להתחיל להתמודד עם סטטוס חדש של להיות בקדמת הבמה. אמנם הוא הסולן בכמה שירים של אואזיס (Don't Look Back In Anger לדוגמא) אבל להיות frontman במשרה מלאה שונה בתכלית מלהשתעשע עם זה מדי פעם.

ליאם לקח את החברים שנותרו מאואזיס עם והקים את Beady Eye - הסינגל הראשון (הלא רשמי) ששוחרר מהם לאוויר העולם היה Bring The Light עם השפעות סבנטיז ברורות ועם רקדניות בסגנון של Proud Mary של טינה ואייק טרנר. זו היתה הצהרה נועזת וחזקה מצידו, אבל הסגנון הכללי של האלבום הראשון Different Gear, Still Speeding הוא ביטלסי יותר. זה לא כל כך מפתיע בהתחשב באחד השירים הטובים שליאם כתב בתקופת אואזיס, Songbird. באופן מפתיע הקול של ליאם נשמע שונה מאשר בתקופת אואזיס - הוא צלול יותר, עם מנעד רחב יותר ולא נשמע כמו החרחור התמידי שלו (גם אם זה חרחור חינני).

נואל חיכה קצת יותר זמן, אבל בסופו של דבר יצא עם ההרכב שלו, Noel Gallagher's High Flying Birds. אחרי ששמעתי את אחד השירים הראשונים שנואל הוציא, The Death Of You And Me, המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היתה שנואל כתב את ה-Yellow Submarine שלו. השיר הזה לא מזכיר את השיר הקלאסי של הביטלס, אבל יש איזשהו feel של יצירה כל כך מושלמת מצידו של נואל ככותב מלודיות שאי אפשר לגעת בה והוא פשוט נהדר. הוא נשמע כמו משהו מוכר ומנחם. האמת, באלבום הראשון של ההרכב של נואל (שהוא Self Titled, משהו שאני לא מחבבת במיוחד) הרבה נשמע מוכר, כמו המשך טבעי של הפן הרגוע יותר של אואזיס. זה לא רע בכלל אבל זה לא מפתיע.

שני האחים צריכים לשים את האגו בצד ולהתחיל מנקודת פתיחה קצת יותר נמוכה מלהקת העל בה היו קודם לכן. יכול להיות שזה משהו טוב במידה מסויימת - אואזיס התחילו כלהקת אינדי בלייבל קטן וחרשו כל חור בבריטניה עד שהפכו להיות להקת הרוק של העם, אבל עם ההצלחה והתיאבון הם עברו ללייבל גדול והתחילו להופיע במקומות גדולים יותר וכך גם להתרחק מהקהל שלהם. המעבר למקומות קטנים יותר ולבמות קטנות יותר בפסטיבלים יכולה להביא רוח רעננה ליצירה של כל אחד מהאחים. מין חזרה למקורות ההשראה ובעיקר לרעב.

אם לשפוט לפי הרדיו הבריטי, המנצח הוא נואל - ברדיו 2 יש לנואל סינגל אחד ב-B List (שירים שלא מנוגנים הרבה בשעות האזנת השיא) ובפלייליסט של Xfm הלונדונית יש לנואל לא פחות מ-3 סינגלים (כל מה שהוא הוציא עד עכשיו). מוזר שלמרות שהמוזיקה של ליאם לא פחות טובה, הוא עדיין צריך לסבול סוג של אפליה מול אחיו, ה-Golden Boy של המוזיקה הבריטית.

אני מאוד אוהבת את מה שנואל עושה אבל אני תמיד שומרת פינה חמה לליאם, שמשחק פה את תפקיד האנדרדוג. נואל הולך על בטוח בעוד שיש לי הרגשה שליאם יכול להפתיע עם הצעדים שהוא ייקח בקריירה של Beady Eye. בנתיים אני בוחרת שלא לבחור ולראות מה כל אחד מהאחים יעשה. מי יודע, אולי הם יחליטו לעשות סולחה ולהחזיר לחיים את אואזיס.

My perfect Indie Party

הייתי בלוגרית רעה לאחרונה - החיים התרחשו להם וכך גם דברים שמנעו ממני לכתוב. אני מקווה שמעכשיו אני אכנס לשגרת כתיבה יותר קשוחה. ויותר סדירה. עכשיו אחרי ההתנצלות אפשר להמשיך...


האינדי שאני הכי אוהבת הוא אינדי שמח. שירים שלא משנה כמה המילים שלהם מטרידות או מדכאות המוזיקה מרוממת ורק עושה חשק לרקוד. אז באחד הבקרים בהם מאוד לא רציתי להתעורר מצאתי באייפוד את אחד השירים שהכי אהבתי לאחרונה, ועושה את דרכו לראש מצעד ה-All Time Favourites שלי - Tokyo (Vampires & Wolves)  של ה-Wombats וביססתי עליו רשימת genius. טוב, הרשימה שיצאה הפיחה בי כל כך הרבה שמחת חיים ואנרגיה בדרך לעבודה ששום דבר לא היה יכול להרוס לי את המצברוח במשך כל היום. משום כך החלטתי שאני חייבת לחלוק את הרשימה הזו ואולי זה יעזור לאנשים אחרים להתמודד עם ה-Morning Blues.


זו רשימת השירים האולטימטיבית שלי לכל מסיבת אינדי שמכבדת את עצמה, ואין פלא שהשירים האלו מככבים אצלי באייפוד כשירים בעלי מספר ההשמעות הגבוה ביותר. יש פה פוטנציאל רקידות אדיר, למי שהמוזיקה הזו עושה לו שמח. אתם בהחלט מוזמנים.




1. The Wombats - Tokyo (Vampire & Wolves)


מילים לא יכולות לתאר כמה השיר הזה משמח אותי. כמה קשה לי לא לעשות לו Lip Sync כשהוא מושמע אצלי באוזניות מחשש שאנשים יחשבו שאני קצת טרלהלהלה. ה-Wombats הם שלושה חבר'ה בריטים חביבים שאני מאוד אוהבת מאז האלבום הראשון שלהם. הם מתעלים את רוחן של הסמית'ס וניו אורדר בגירסא יותר פופית, ביכולתם לכתוב שירים מקפיצים בעלי מילים מדכאות. גם השיר הזה לא ממש שונה. הוא קצבי, מדביק ונהדר והמילים והקליפ דיי דיכאוניים, למרות אווירת המסיבה השוררת מסביב. הכל תחת משפט המפתח

If you love me let me go back to the bar in Tokyo!

At Their Most Beautiful

קצת קשה לי להתחיל את הפוסט הזה, כי לא כל יום מתפרקת להקה בסדר הגודל של REM. זה סוג של הלם שלהקה שתמיד היתה בסביבה וייצרה מוזיקה מעוררת השראה מתפרקת ככה, הולכת בדרכה של כל להקה דגולה. זה לא עוזה את זה פחות עצוב, לפחות לי.

REM עיצבו חלק נכבד מהאישיות המוזיקלית שלי בתקופה מאוד ספציפית בחיים שלי כשהאלבום המופלא שלהם Automatic For The People היה אצלי בדיסקמן (זוכרים שהיה דבר כזה?) ובמערכת ב-repeat. למרות הפופולאריות המטורפת של האלבום הזה, REM לא התפשרו על המנות המוזיקליות שהם מגישים למאזינים שלהם ולא התנצלו על עיבודים לא קונבנציונאליים, על קטע אינסטרומנטלי נהדר ועל המילים המסקרנות והמרגשות של מייקל סטייפ.

REM

למרות שהיו ללהקה עליות ומורדות, אף אחד לא העז לערער על מעמדה כאחת מעמודי התווך של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי. ניקח לדוגמא את האלבום Up, שלעניות דעתי מאגד כמה מהשירים הטובים ביותר שכתבו חברי הלהקה - הוא התקבל בביקורות צוננות מינוס ע"י המבקרים והקהל. אני אפילו זוכרת בבהירות ביקורת שנכתבה ב"מעריב לנוער" על האלבום, שם טען המבקר הדגול (אממ, לא) יוסי חרסונסקי שזה נשמע אלבום שהקליטו כמה מילואימניקים שלא היה להם מה לעשות בשמירה. נראה לי שזה היה הגיליון האחרון של "מעריב לנוער" שנכנס אלי הביתה. REM פשוט הביאו למאזינים אלבום שפשוט לא היו מוכנים אליו באותו זמן. בדומה למה שהם עשו לאורך רוב הקריירה הענפה שלהם.

החלטתי לבחור את חמשת השירים שאני הכי אוהבת של REM. הם אולי לא הפופולאריים ביותר, אבל הם הטובים ביותר בעיני.

1. It's The End Of The World As We Know It (And I Feel Fine)
לא נראה לי שמייקל סטייפ אי פעם שר (או דיבר) מהר יותר. זה שיר הנראה כאילו מישהו לקח שיר נורמלי של REM והעלה את ה-BPM למקסימום שיכלו לשמוע בו את סטייפ ברור. לא שיר REM טיפוסי בכלל אבל אני מתה עליו. אני עדיין יכולה לדקלם חלקים ספורים ממנו. יש שם כל כך הרבה, מין הרגשה אפוקליפטית שחייבים להכניס את כולם ואת הכול כדי שנספיק לפני שהעולם מסתיים. העיקר שמרגישים פ'סדר.

Favorite Lyrics:

Light a candle, light a motive. Step down, step down.
Watch your heel crush, crushed, uh-oh, this means no fear cavalier.

Renegade steer clear! A tournament, tournament, a tournament of lies.

Offer me solutions, offer me alternatives and I decline.

It's the end of the world as we know it

2. At My Most Beautiful
לאלבום Up נחשפתי בפעם הראשון כשהקלטתי אותו ממישהו בכיתה שלי. מאז הקלטת נשחקה עד דק (עד עידן המוזיקה הדיגיטלית). עד כדי כך אני אוהבת את אסופת השירים שיש שם. זה שיר מאוד אופטימי. מאוד עדין. גורם לך לרצות להשמיע אותו לאדם שהכי אוהבים. בעיקר בשבילך, פחות בשבילו.

Favorite Lyrics:

I read bad poetry,
into your machine
I save your messages
just to hear your voice.
you always listen carefully
to awkward rhymes.
you always say your name.
like I wouldn't know it's you,
at your most beautiful.

3. Walk Unafraid
לשיר הזה, גם הוא מתוך האלבום Up, שלא נמצא במקום ממש מרגש באלבום, מגיע את הכבוד שלו. שיר שאוצר כל כך הרבה זעם מבוקר. שיר שנותן השראה לזה שלא ידכאו אותך לעולם. לא משנה מה.

Favorite Lyrics:

Say keep within the boundaries if you want to play
Say contradiction only makes it harder
How can I be
What I want to be?
When all I want to do is strip away
These stilled constraints
And crush this charade
Shred this sad masquerade
I don't need no persuading
I'll trip, fall, pick myself up and
Walk unafraid
I'll be clumsy instead
Hold my love me or leave me high

4. Nightswimming
5. Find The River

בשבילי שני השירים האלו הם המשך ישיר אחד של השני ומהווים מין סיפור. אלו שני השירים האחרונים באלבום Automatic For The People, והם האהובים עלי ביותר של הלהקה. אני לא יכולה להסביר בדיוק מה כל כך מרגש אותי בשירים האלו, רוב הסיכויים הם שזה משהו לא מודע, אבל כל פעם שאני שומעת אותם אני מתייפחת. במיוחד אם אני שומעת אותם ברצף.
השיר Nightswimming מייצג בעיני נוסטלגיה, התרפקות על ימים תמימים וחסרי דאגות. זו מין רטרוספקטיבה של סטייפ על הנעורים בהסתכלות אידילית, זוכרים רק את הדברים הטובים. המעבר מהיר הזה לשיר החותם את האלבום, Find The River הוא דיי טבעי. יש פה מין הרגשת Coming of age, של ניסיון לגשש דרך עצמאית ולגבש זהות. 

Favorite Lyrics:

Nightswimming

Nightswimming, remembering that night
September's coming soon
I'm pining for the moon
And what if there were two
Side by side in orbit
Around the fairest sun?
That bright, tight forever drum
Could not describe nightswimming

Find The River

I have got to find the river,
Bergamot and vetiver
Run through my head and fall away
Leave the road and memorize
This life that pass before my eyes
Nothing is going my way

אז באמת קצת עצוב לי.

Top 5 - Guilty Pleasures

הפוסט הזה מוקדש לחבר טוב שלי, אני מקווה שהוא יודע למה.

לכולנו יש guilty pleasures, חלקם יותר גרועים וחלקם פחות. אלו שלי כוללים העיקר פופ-מסטיק-בזוקה ובלדות. תהרגו אותי, אני שומעת את השירים האלו בכיף והאמת קצת מתפדחת להודות בזה בדרך כלל אבל היום אני מצהירה על זה בגאון מתחת לשולחן – לא תהיה פעם שאני לא אזמזם (או אשיר) עם השירים האלו כשהם מושמעים ברדיו או עולים לי באייפוד.

1. Backstreet Boys – Incomplete

כל ברבור צריך את שיר הסיום שלו, וכך היה גם לבאקסטריט בויז, חבורה של 5 בחורים יפי תואר (אבל לא בדרך מאיימת) שהיו להקת הבנים הכי לוהטת בניינטיז, והיי, הם גם ידעו לשיר ממש לא רע. אחרי ההצלחה האדירה שכללה גם המון להיטים שאני לא מתביישת להגיד שחיבבתי ומיליוני מעריצות צורחות באה ההתקשקשות של החבר'ה – אחד נכנס ויצא מגמילה מהשד יודע מה, אחד עשה ריאליטי עם המשפוחה, והשאר התפיידו בשקט לחיי משפחה אפרוריים בפרברים. שירת הברבור של הבאקסטריט בויז היתה הבלדה המופלאה וקורעת הלב הזו, מי יכול להישאר אדיש מול הפזמון המוחץ

"I tried, to go on like I never knew you,

I'm awake, but my world is half asleep,

I pray for this heart to be unbroken,

Girl, without you all I'm going to be is,

Incomplete"

אני חייבת להודות כשאני מסתכלת על הקליפ הלא ממש ישן הזה אני מחייכת חיוך דבילי של בחורה שרואה להקת בנים נוסטלגית ותוהה האם החבר'ה באמת התכוונו לאובר דרמטיות בה הם מעבירים את המילים עם המטאפורות לקשר שהתפרק (מכונית בוערת, אוקיאנוס סוער, לזרוק חול ממקום למקום, מכונת קונפטי שמעיפה עלים) או שזה סוג של הפוך על הפוך לצחוק על עצמם בסגנון All The Small Things של בלינק 182. בכל מקרה, נחת.

2. Stacie Oricco – Stuck

מה יש בשיר הזה שהוא טראש? מה יש שם שהוא לא טראש, זו השאלה האמיתית – החל מהפופ הילדותי שמדבר על בחור שלא מחזיר טלפונים, דרך העיוות האלקטרוני של הקול ב-hook ועד ההיגוי המטומטם של המילה Telephone רק כדי שהמילים יתחרזו. עם ולמרות הכול זה שיר חמוד שנותן 4 דקות של ניקוי ראש מכל מה שעצוב וכבד באייפוד. שיר רדוד היא לא מילה גסה וכל תו בשיר הזה ממלא את המאזין (או במקרה זה, אותי) באשמה מתוקה.

3. A1 – Caught In The Middle

עוד שיר מז'אנר להקות הבנים, נראה לי ש-A1 היו בריטים מגל הלהקות שהרים סיימון קאוול. זה שיר פופ מתקתק, שבו בחורים יפים שרים שירים שיגרמו לבחורות היסטריות לקנות את האלבום שלהם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה שיר פופ מופק בצורה שכמעט כל אחד יוכל לזמזם אותו וקליפ על כל הקלישאות של "שיואו איך היה לנו טוב פעם אבל עכשיו אני לא יודע מה קורה". התהייה היחידה שנותרת אחרי צפייה בקליפ של השיר הזה היא למה תמיד הבחור שנראה הכי טוב מקבל הכי פחות סולואים? אם בכלל?

4. Ashlee Simpson – Pieces of Me

כשהשיר הזה יצא הוא היה להיט דיי גדול. זו היתה תקופה בה כל בחורה אמריקאית מתבגרת חשה צורך ללמוד כמה אקורדים על גיטרה אקוסטית כדי שהיא תוכל להלחין את מכאובי ההתבגרות שלה לשיר שיהיה להיט בבילבורד. אשלי סימפסון הסתמנה כאחת מאלה, וגם הייחוס המשפחתי שלה לא הזיק (ממשפחה שמתפקדת כמכונת יחסי ציבור משומנת שהנפיקה לנו את ג'סיקה סימפסון, טראש לא קטן בזכות עצמה). במקום לעשות הגדלת חזה ולקפץ בקליפים, ובהיותה הברווזון המכוער של המשפחה היא אומצה ע"י מפיקים ממולחים שהפכו אותה לבחורה שדיברה בשם כל הבחורות האמריקאיות הרגישות. כי היא לא היתה יפה מדי ולא שחצנית מדי, מישהי "כמותן". השיר הזה מתעסק ברגשות הקטנים האלו, והאמת שזה עובד, ולמרות משפטים מטומטמים ולא נכונים תחבירית ודקדוקית כמו "make me happy is your mission" השיר דיי חביב והפזמון גורם לך לזמזם. אחרי הסינגל הזה הגיעה תקופת ה"אני רוצה להיות אבריל לאווין" של סימפסון הצעירה שכלל שירים פסאודו-בועטים והרבה אייליינר ובסופו של דבר ניתוח אף וחמצון מאסיבי של השיער גרם לה להפוך לכפילה של ג'סיקה. פה בערך האפיל שלה נגמר.

5. LeAnn Rimes – Can’t Fight The Moonlight

כל מי שראה את הסרט Coyote Ugly (חופשיות על הבר, בתרגום העברי) שומר פינה חמה בלב, גם אם מבויישת, לשיר הזה. הוא מתוק, הוא דביק, וכמו שאר השירים הרדודים פה הוא עוסק באהבה, אבל הדחף לעשו ליפ-סינקינג לשיר הזה הוא פשוט חזק מדי. נסו ותיווכחו.

ולסיום בונוס מיוחד לחמישיה: Lil Mama – Lipgloss

הקליפ נוטף קלישאות תיכון מסדרה אמריקאית אבל למרות המילים המטומטמות, ה-flow של ליל מאמא מטורף ורק בפעם השניה ששומעים את השיר (אלא אם מישהו אומר לכם קודם, אהמ), קולטים שאין ליווי מוזיקלי חוץ מהתופים ברקע. נאדה, הכול נופל וקם על הראפ, וכאן הוא מדביק וגורם לנענוע לא רצוני של הראש, ואולי גם של הגוף, אם אתם בקטע. אני מורידה את הכובע בפני הבחורה שכתבה שיר על הליפגלוס שלה.

זהו, פרקתי את מה שהיה לי על הלב, עכשיו תורכם.... אם אתם אמיצים מספיק.

Rolling In The Deep

אני מתה על אדל. קודם כל בגלל שהיא לא מתנצלת על מי שהיא ומה שהיא וגם כי היא מוזיקאית נהדרת, כותבת מחוננת וזמרת מדהימה. היא הוציאה את האלבום השני והמצויין שלה 21 ממש לא מזמן, אבל כבר רואים שיש לסינגל הראשון מתוכו, Rolling In The Deep השפעה גם על קולגות בתעשיית המוזיקה האמריקאית.

אחרת איך אפשר להסביר שני קאברים לשיר הזה שיצאו בזמן האחרון? יכול להיות שיש נקודת זמן בה מגיע שיר שהוא כל כך סוחף ומדבר לקהל כל כך רחב (בלי לכוון נמוך לרגע) והופך ללהיט כל כך גדול עד שעושים לו קאברים בזמן אמת. הקאבר שיצא ראשון הוא של ג'ון לג'נד, זמר אר'נ'בי ופסנתרן מחונן שעשה לשיר גרסת גוספל-סול כולל המקהלה מאחורה. הגרסה השניה שיצאה קצת אחריה היא של לינקין פארק, שעשו ביצוע שנשמע כמו כל בלדה טיפוסית של לינקין פארק.

האמת היא שאין לי חיבה לאף אחד מהקאברים האלו. שניהם לא מביאים שום דבר חדש ומרגש לשיר המקורי - לינקין פארק נשמעים פשוט כאילו הם שרים שיר של אדל וג'ון לג'נד מנסה לכפות על השיר דרמה מוגזמת שלא דרושה שם בכלל.

הביצוע המקורי של אדל הוא המושלם בעיני לשיר הזה - עם קילוגרמים של רגש אך בלי ניסיון לסחוט דמעות, פשוט וטהור. גם העיבוד המוזיקלי של השיר המקורי הוא מוצלח יותר בעיני. יש המון אמנים שעושים קאברים, בעיקר בהופעות ולא תמיד יש לזה צידוק. לדעתי, אם אין לאמן משהו חדש לתת לשיר, עדיף להשאיר אותו כמו שהוא.