שירים שגנבתי

כאשר מוזיקה משחקת תפקיד כל כך חשוב בחיים של אדם, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו במערכת יחסים עם אדם אחר שחושב כמוהו. כי אחרת לדעתי זה פשוט לא יכול לעבוד. רפרורים שונים במהלך שיחות, התלהבות יחדיו משירים ששניכם אוהבים, ולמצוא את השירים המיוחדים שלכם (אתם מוזמנים להקיא קשתות כרגע, אני לא אעלב). 

תמונה מפה

עם השנים יש דיפוזיה בין הסגנונות האהובים על כל אחד מכם. וזה בסופו של דבר תהליך הגיוני שמראה על ההשפעה שהאדם השני מחיל עלינו, ואת השינויים שאנחנו עוברים בזכותו. הפלייליסט האישי שלנו מקבל דברים שלא הכרנו קודם אבל אנחנו מכירים ואוהבים עכשיו כי מישהו שאנחנו אוהבים הראה לנו את הדרך אליו. 

זה לא שונה גם במקרה שלי, אני איתנה בעמדתי המוזיקלית אבל מוכנה לספוג דברים שמתיישבים לי טוב באוזן ולהטמיע אותם אצלי בפלייליסט. יש לי מזל שהבחור שלי ואני מתייחסים באותה צורה למוזיקה, מאוד רגשית וקרובה ללב. הטעם המוזיקלי שלנו לא חופף כמעט אבל הוא נע על אותה סקאלה רחבה מאוד של רוק ומתבסס על מלודיה מצויינת. אצלו זה יותר כבד עם הבלחות פופ וכמובן אייטיז. איך אפשר בלעדיהן? 

היתה תקופה לפני שבכל רכב היה A2DP ואי אפשר היה לשמוע מוזיקה ישירות מהסלולרי, אז היינו מסתמכים על דיסקים. נו, הדברים העגולים הנוצצים האלו שהיום בעיקר משמשים להברחת ציפורים. מכיוון שזה היה האוטו שלו זו היתה המוזיקה שלו, אני מכבדת את זה. ומכיוון שהמוזיקה שהוא אוהב לא ממש השתנתה או התעדכנה עם השנים, היה שלב בו האזנו במשך 4 שנים (!!!) לאותו דיסק עמוס מוזיקה (עדיין היו נכנסים שם המון שירים). ומה לעשות, ספגתי חלק מזה. אפשר להאשים אותי? 

סגנון ששולט ביד רמה בפייליסט של הבחור הוא הרוק הגותי, Nightwish, Within Temptation ו-Evenessence. היו בטח עוד כמה אבל אלו היו ההרכבים העיקריים. הרכב רוק כבד שכוחו העיקרי מגיע מסולנית עוצמתית עם קול גדול. והן בדר"כ גם יפיפיות הורסות. לא שזה היה קשור למשהו. 

קחו לדוגמא את השיר The Howling של Within Temptation, שאותו אני אוהבת במיוחד בגירסת ה-Black Symphony - העיבוד התזמורתי העשיר הופך את השיר לעוד יותר דרמטי. קורה משהו מיוחד לדעתי בחיבור של להקות רוק עם תזמורת קלאסית מלאה. קונצרט רוק במלוא מובן המילה. 

עוד שיר בז'אנר הזה הוא Cold Heritage של להקת Lacuna Coil. אני יכולה להגיד עכשיו שבהסתכלות לאחור זה ה-שיר שלי ושל הבחור. יש בו משהו שמדבר לשנינו בדיוק באותה הצורה. 

המחלקה האחרונה בה אימצתי משהו היתה ה-Heavy Metal (אני מרגישה מטומטמת לכתוב את זה בעברית). אני חייבת להגיד שאת להקת Disturbed לא הכרתי לפני שהכרתי את הבחור. לרוב לא התחברתי, צחקתי עליו שזה הכל נהמות ודיסטורשן, ועם זאת מצאתי כמה שירים לאמץ, אחד מהם הוא Prayer 

ואולי זה רק במקרה אבל את החידוש הלא פחות ממופלא ש-Disturbed עשו לשיר האלמותי של סיימון וגרפונקל, Sounds of Silence, אני זו שהכרתי לבחור. כל שינוי של קלאסיקה כזו צריך להעשות בחוכמה וברגישות, והקול של הסולן דיוויד דריימן (יהודי כשר!) כל כך שונה מהקולות העדינים יחסית של סיימון וגרפונקל עד שזה כמעט לא נתפס איך זה יסתדר. אבל צריך להאזין רק פעם אחת כדי להבין כמה חוכמה יש בעיבוד המדוייק שנעשה פה. יודע מתי לשים את הרגל על הברקס ומתי להמריא לשמיים. לדעתי אפילו מחזק עוד את המסר של השיר. והיי, מסתבר שדריימן ממש יודע לשיר! 

Comfortably Numb

אם יש משהו שמאפיין את הקשר שלי עם חדשות ביומיום הוא ההימנעות המוחלטת שלי מהן. הן מסתננות אלי רק במבזקים ברדיו מדי פעם כשהמוזיקה שלי לא מחוברת למערכת ברכב, וגם אותם אני מסננת ברובם. אין אצלי עיתון בבית, ואם הטלוויזיה דולקת בשעה שמונה אז זה על ערוץ לייפסטייל כלשהו. 

זה לא בגלל שאני לא יודעת מה קורה, להפך. אני מעודכנת מפה ומשם. מכירה את הפרשיות ואת המצב. אבל לשמוע את זה יותר מפעם אחת ביום עושה לי רע. יש גבול לרמת הג'יפה שאדם יכול לספוג אם הוא רוצה לשמור על האנושיות שלו. בגלל זה אני גם לא רואה יותר את "משחקי הכס". רק את "משחקי השף". אתם חייבים להבין, בסוף כל יום אני רוצה משהו שירחיק אותי מהכאן ומהעכשיו, אני לא רוצה משהו שיחדד לי כמה דפוק העולם וכמה אכזריים אנשים ויגרום לי לרצות למות. אני רוצה אסקפיזם ואני רוצה אותו במנות מדודות שיאפשרו לי להמשיך חיים נורמטיביים בלי להשתגע.

השבוע קיבלתי שוק שלא רציתי בדמות הפיגוע בשרונה שהפסיק באבחת מחבלים נוראית אחת את אחת מהתוכניות הכי אסקפיסטיות על המסך - "בייק אוף ישראל". כי הרי גם אם דוקרים אנשים ברחובות, היי! תראו איזה יופי של בסיס דקואז וגנאש שוקולד לבן מהמם יצא לציונה פטריוט. לאשליה שיש פה חיים נורמליים. 

התיאור המפורט מהלך אחר מהלך של הפיגוע המזעזע הזה, הדיווח המתמיד מהשטח כאילו כל שניה יש משהו חדש לדווח עליו. הם רוצים לראות את הדם, לתת את ההרגשה שהנה חיים אתגר מסייע בגופו ללכידת המחבל. להקרין שוב ושוב את הסרטונים (ב-HD!) ממצלמות האבטחה שמראות את המחבלים קמים מהשולחן ומתחילים לירות לכל עבר. ואת האנשים שבורחים כמו עכברים למקום מחסה. זה נוראי. לא פחות מפורנוגרפי. אני לא רוצה לראות את זה. מספיק לי לשמוע תקציר. באמת שאני לא צריכה את רמת הפירוט הלא הגיונית הזו שגורמת לי להרגיש כאילו אני חס וחלילה שם. מה זה נותן למישהו? איזה דבר טוב יכול לצאת מלראות את זה? בא לי להקיא. 

אז באותו ערב פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. 

וביום שאחרי פשוט ברחתי למוזיקה, כי זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות. בדרך לעבודה אני שומעת את "רוקר טוב" של בועז כהן ב-88FM ואני תמיד שמחה לגלות פנינים חדשות דרכו. אחת מהפנינים שדיברו ישירות לצורך האקוטי שלי באסקפיזם היה שיר של סיגור רוס (Sigur Rós) האיסלנדים המופלאים. הג'יבריש המרחף על המוזיקה העשירה והעוטפת היה השילוב המדויק של זיכוך ואפיות. לא יכולתי שלא לשבת ולחייך לכל אורכו המכובד. 

למחרת כהן השמיע את Beck שאני מאוד אוהבת, בכל פאזה. השיר Morning ממשיך את הקו המהורהר-מלנכולי של האלבום Sea Change. הוא עצוב, אבל לא מדי. אפשר להגיד שהמילים שלו שיקפו בדיוק את מה שהרגשתי. 

Can we start it all over again, this morning?
I lost all my defenses, this morning
Won't you show me the way it used to be?

והשיר של בק הזכיר לי מאוד את אחד השירים שאני הכי אוהבת של פינק פלויד, ואין מתאים ממנו כדי לסיים את הפוסט האסקפיסטי והעצוב הזה. קשה לי להסביר במילים את הדרך בה אני מגיבה ל-Comfortably Numb הוא מוציא החוצה רגשות שכבר הרגשתי מזמן. רגשות שכבר שכחתי. אפילו שהוא פה הרבה הרבה לפני שהפכתי להיות מודעת למוזיקה הוא מה שהופך מוזיקה כל כך נהדרת ומרגשת בעיני. השיר הזה הוא מדבר לרגשות אנושיים בצורה אוניברסלית. והגיטרות של דיוויד גילמור, במיוחד בביצוע לייב ואחרי אי אילו שנים. פשוט להקשיב להן ולהרגיש את כל העצב שנשפך מהן. השיאים של השיר שממלאים את הנפש כל כך עד שהדמעות פשוט חייבות לצאת לאיפשהו. 

You're Standing On My Neck

כמישהי שחוותה את גיל ההתבגרות בזמן ש-MTV היתה כמעט המקום היחיד להשיג בו תכנים מוזיקליים ותרבותיים שמדיפים ניחוח חו"לי, ביליתי שעות מסך לא מבוטלות מול תוכניות שונות של התחנה. אהבתי במיוחד את תוכניות האנימציה האלטרנטיביות שחוו אז עדנה מסויימת במיינסטרים. מעולם לא התחברתי לביוויס ובאטהד, שמרתי אמונים במשך כל העונות לדריה ומאוחר יותר, לעונה הבודדת והנפלאה של Downtown. 

אבל בואו נחזור רגע לדריה. בדרך כלשהי היא היתה ועדיין הדמות שאני הכי יכולה להתחבר אליה בכל סדרה, אנימציה או אמיתית. הלשון החדה שלה, המיזנתרופיה, חוסר השייכות הטבוע בה, אלו דברים שמאוד הזדהיתי איתם, ובמיוחד בתקופה לא זוהרת בעליל של גיל ההתבגרות. ממש רציתי לראות את עצמי במקומה, יושבת שעות בחדר המרופד שלי וצופה ב-Sick Sad World עם תאומת הנפש הסרקסטית שלי, ג'יין. 

רגעים מכוננים (תמונה מפה)

וכמובן שהיתה את המוזיקה שליוותה את הסדרה, שהיתה הרבה פעמים מה שהחליף את המילים ותיאר את הסיטואציה הדרושה במדוייק. להקות חדשות וישנות במגוון סגנונות, כולן בועטות דרך הדיסטורשן או דרך הרגש. אז החלטתי שאני בונה פלייליסט לדריה שבי, למי שהייתי ורציתי להיות אז. ואני אפילו רוצה לקוות שאולי דריה עצמה היתה מעקמת את הפה בחצי חיוך אם היא היתה שומעת אותה.

1. Garbage - Queer

שירלי מנסון. המלכה שירלי. השיר הלא פחות ממהמם הזה מהאלבום הראשון של גארבג' מגדיר בצורה כל כך ברורה את השונות והוא חוגג אותה, בדרכו הגראנג'ית עם השירה הייחודית והחד פעמית של המלכה שירלי. היא מוזרה במידה וסקסית במידה ויחד עם השיר פשוט מושלמת. 

2. Mazzy Star - Fade Into You

אח, איזה שיר. הוא אולי לא רועש כלפי חוץ אבל הוא מרסק כל התנגדות שעומדת בדרכו. כל מה שנפש מיוסרת צריכה בלילה חסר שינה. 

3. Radiohead - My Iron Lung

הייתי יכולה לשים פה את Creep אבל זה היה פשוט יותר מדי שקוף. ואני חושבת שדווקא סאבטקסט יתאים יותר להלך הרוח הדריה-אי. והדיאלוג הקטן בסוף פשוט פרייסלס.

4. Fiona Apple - Sleep To Dream

הקול המעושן והבוגר שנים מעבר לגילה הצעיר, מצד אחד עדינה ושברירית כעלה, ומהצד השני יכולה לשבור לך את הפרצוף. אי אפשר שלא לאהוב את פיונה אפל. אחת מהבחורות האלטרנטיביות האהובות עלי ever. 

5. Sonic Youth - Bull In The Heather

קים גורדון היתה מהחלוצות שסללו את הדרך לנשים חזקות ובועטות ברוקנ'רול. משוחררות מכל עכבה או דעה קדומה,המוזיקה של סוניק יות' ממשיכה להיות רלוונטית ו-badass.

6. Joy Division - Love Will Tear Us Apart

האבא הרוחני של כל הדכדוך וחוסר ההתאמה, איאן קרטיס, בהמנון אייטיז שיכול להתאים כמו כפפה לרגעים מכוננים בחייו של כל מתבגר, לא משנה באיזו תקופה. 

7. The Smiths - Panic

אחד מהשירים שאני הכי אוהבת של הסמית'ס. אתם לא יודעים כמה פעמים בחיים שלי, ברגעים שהמוזיקה ברקע/במסיבה היתה הזויה ברמות שלא ניתן לתאר זמזמתי לעצמי את הפזמון Hang the DJ

8. PJ Harvey - Rid Of Me

פולי ג'ין הארווי תמיד היתה נקודת הייחוס שלי לזמרות שמשאירות את הלב והנפש חשופים בכל שיר. הזעם, האגרסיה והאובססיה ששזורים ביצירה שלה מצמררים אותי כל פעם מחדש והם נותנים למוזיקה שלה את העוצמה הייחודית שלה. זו המוזיקה שהייתי רוצה להיות חשופה אליה כשהתבגרתי, יש לי הרגשה שהאפקט שלה היה יכול להיות אפילו יותר עמוק. יש עוד הרבה מוזיקאיות דומות לה, אין עוד אחת כמוה. 

זה אמנם פלייליסט קצרצר אבל אני מרגישה שהוא קולע בדיוק להלך הרוח שרציתי להעביר. אם הייתי חוזרת לשנות ההתבגרות שלי (ותאמינו לי שאין לי שום רצון בכך), זה הפסקול שהייתי רוצה שילווה אותם. ומה אני יודעת, אולי גם אתם. 

You wanna go for a ride? (Vol II)

שני פוסטים בשבוע הם משהו מאוד לא אופייני לקצב החיים שלי ולזמן שיש לי להקדיש (לצערי הרב) לכתיבה, אבל לא כל שבוע אני הולכת להופעה של מר גרג דולי.

אני חושבת שראיתי הופעות של דולי בלייב 3 או 4 פעמים, רובן בבארבי, ולמרות שאני יודעת למה לצפות, אני אף פעם לא באמת יודעת מה מחכה לי. כי כל הופעה היא בקונסטלציה קצת שונה, עם הטוויילייט סינגרז, עם האפגן וויגז, במסגרת ה-Gutter Twins עם מארק לנגאן, אבל הפעם זה במסגרת עצמו, סולו. 

גרג דולי (תמונה מפה)

אני חייבת להתוודות, יש לי קראש על גרג דולי. זהו, אמרתי את זה. לכולנו מגיע איזה קראש על סלב לא? הקראש הזה לא התפתח ביום, הוא נבנה במשך שנים, דרך מוזיקה והופעות. האמת היא שעד שהייתי בצבא אפילו לא ידעתי מי זה גרג דולי. ידיד שפגשתי במקרה ברכבת נתן לי לשמוע להקה שהוא גילה, טווילייט סינגרז. זה היה שיר מהאלבום הראשון של ההרכב, Twilight והוא היה חולמני ועדין, עם אדג' שמשך אותי אליו. קניתי את הדיסק והאזנתי לו לא מעט, ואז המשכתי בחיי. 

הצטלבות הדרכים הבאה שלי עם דולי היתה כמה שנים אחר כך. הייתי מסתובבת בשעות הפנאי בחנות טאואר רקורדס בקניון, מעבירה אצבעות מרפרפות על כל הדיסקים שאין לי כרגע כסף לקנות וזמן להקשיב להם, וכמובן כמו בכל חנות מוזיקה טובה, פיתחתי מערכת יחסים ידידותית עם הבחור שעבד שם, אני זוכרת שהיה לו זקן זיפים לא מטופח בעליל, משקפיים וכובע מצחייה נצחי. בעוונותי אני לא זוכרת אפילו איך קוראים לו. אבל הוא דיבר על מוזיקה בלהט שבזמנו יכולתי רק לחלום עליו וכל פעם שעברתי שם הוא דחף לי ליד את האלבום 1965 של האפגן וויגז וניסה לשכנע אותי לקנות אותו בהתלהבות. לא הכרתי את האפגן וויגז באותו זמן, זו היתה תקופה פחות אקספרימנטלית מבחינה מוזיקלית בשבילי, לא הרחבתי יותר מדי את האופקים שלי לכיוונים לא צפויים לי, אבל משהו גרם לי לקנות את האלבום הזה, בלי להקשיב לו אפילו. אני חושבת שזו היתה נקודת מפתח בדרך הליקוט של מוזיקה אצלי בשנים שעיצבו את הטעם המוזיקלי הסופי שלי. 

אחרי שהאזנתי לאלבום הזה בפעם הראשונה עף לי המוח. זה היה כמו משב רוח מרענן לשגרה המוזיקלית שלי. זה היה רועש. סליזי. rough around the edges. וכל כך, כל כך סקסי. לא חשבתי בזמנו על למה הבחור נתן לי דווקא את האלבום הזה אבל בירכתי אותו על כך. זה היה שונה ממה ששמעתי באותה תקופה, שהיה בעיקר רוק אמריקאי מתחילת שנות ה-2000. לא היה לי ספק שנפלתי על משהו אמיתי ואותנטי, לא מהונדס או מופק לעייפה באף צורה, וממש אהבתי את זה.

משם הדרך לאלבומים נוספים של האפגן וויגז והטווילייט סינגרז היתה קצרה, ועם כל אלבום, אם בעבר או אם בהווה נחשפתי לעוד צדדים של דולי דרך המילים שלו ודרך ההגשה הייחודית לו. השירים הפכו להיות חוויה אישית, הרגשתי מושקעת רגשית במוזיקה, החיבור שלי אליה היה חזק בצורה לא ברורה. התחושות האלו של חוסר קבלה, אהבה, אובדן, התמכרות, גמילה, אופוריה והנפילה שלאחריה שהיו מאוד נוכחות בכתיבה של דולי. הרצון הכמעט אובססיבי שלו לבצע תרפיה באמצעות המוזיקה, לחטט בפצעים הפתוחים כדי לנסות להגיע לפתרון ולהביא לריפוי ותוך כך להפנות זרקור עוצמתי לכל התחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתן ולשים אותן במרכז הבמה. 

אני לא יודעת מה יהיה הדבר הבא שדולי יחליט לעשות אבל אני יודעת שאני כבר מצפה לזה בכיליון עיניים. נראה שהשנים לא מקהות את החושים שלו, ההפך הוא הנכון בעיני. היצירה שלו היתה ועודנה משובחת, רק כל פעם מזווית קצת שונה. וזה פשוט נהדר. 

אז אני אהיה מחר בבארבי, ולא משנה לאיזה סיבוב דולי יחליט שהוא לוקח אותי הפעם, אני בטוחה שזה יהיה מענג בדיוק כמו בפעם הראשונה, אם לא יותר. 

I've Got The Best Blues

אולי זו העונה הגשומה שמשפיעה על הרגלי השמיעה שלי או שאולי זה משהו אחר באוויר, אבל האוזן שלי נודדת לאחרונה לבלוז על גווניו. אולי זה הצורך למוזיקה שיש בה תשוקה ונשמה אמיתית ואותנטית. מן הסתם הטעם שלי נוטה יותר לזווית הרוקיסטית של הבלוז, מעולם לא הייתי נערת קאנטרי (למרות שיש איזה שיר של קית' אורבן שאני מאוד אוהבת). מה שאני עוד מאוד אוהבת בבלוז היא הנוכחות הבלתי נפרדת של הגיטרה מהשיר. היא כאילו עוד קול על הבמה יחד עם המבצע, מעולם לא היתה הצדקה יותר גדולה מסולו גיטרה מאשר בשירים שגורמים לך ללכת ולמזוג לעצמך מנה או שתיים של וויסקי. 

Current Mood (תמונה מפה)

נתחיל באהבה החדשה שלי, האלבמה שייקס (Alabama Shakes). הם לא ממש חדשים בסצינה המוזיקלית, וכל מי שהכיר אותם כשהיו ידועים רק למעטים יכול לצקצק, וגם האלבום המשובח והנוכחי שלהם Sound & Color הוא השני שלהם, אבל אני נכנסתי למסיבה רק עכשיו ואני ארקוד אם אני רוצה. הסולנית בריטני האוורד היא פרפורמרית אדירה בעיני, לא מפחדת ממי שהיא, וממגנטת והקול הורסטילי שלה משרת היטב כל מילה במוזיקה הנהדרת שהלהקה הזו יוצרת. הם לוקחים את הבלוז מכיוון יותר ניסיוני, הם יוצקים הרבה יותר R&B ופ'אנק לז'אנר, אבל עדיין שומרים על הבס המוביל שנותן את הטון. אושר גדול. 

ואני חייבת עוד אחד. חייבת. תרשו לי?

מוזיקאי בלוז-רוק שגיליתי כמעט במקרה הוא גארי קלארק ג'וניור. למה במקרה? כי בסרט המצויין Chef של ג'ון פאברו (לא ראיתם? טוסו לראות, ועדיף לא על קיבה ריקה) שולבה הופעה שלו עם שני שירים נהדרים, ואני, כשראיתי את הסרט, מיד הלכתי לחפש מי זה הפלא שמבצע אותם. יש לגארי קלארק ג'וניור משהו עצוב בעיניים. באמת! אני לא משתמשת בזה רק כקלישאת דייטים חבוטה. אני חושבת שבלי העצב המובנה הזה הוא לא היה יכול להוציא מתוכו את העוצמות שהוא מספק בשירים שלו. הסאונד שלו סמיך ודחוס, ועם זאת הוא מצליח להעביר את האמריקאנה בצורה נקייה וברורה. וסולו הגיטרה. הו סולו הגיטרה. 

אני רוצה לסיים עם השיר שהוא הכי קאנטרי שעבר לי בנתיים בפלייליסט והוא שייך לכריס סטייפלטון (Chris Stapleton). סטייפלטון שתרם בכתיבת שירים למגוון של אמני פופ וקאנטרי עבר רק בשנתיים האחרונות לקדמת הבמה כמבצע. הוא סוג של פוסטר בוי לקאנטרי - זקן עבות, שיער בלונדיני ארוך, כובע בוקרים - the works. אבל גם בלי הטוטאל לוק, הקול של סטייפלטון חזק ועוצמתי, עם עומק נהדר, ולמרות שהוא הכי קאנטרי, יש משהו בקאבר שלו לשיר Tennessee Whiskey שהוא מאוד בלוזי וממכר. 

קצת עושה חשק לעבור לנאשוויל או לממפיס. רק קצת. 

למה אני לא מצלמת בהופעות

חדירת הצילום הדיגיטלי ככלל והזמינות הגבוהה שלו בסמארטפון בפרט הפכה את פעולת הצילום למשהו הרבה יותר פשוט ונגיש - לא עוד צילום שחייבים לפתח מהפילם (זוכרים?) כדי לקבל רצף של תמונות שחלקן מטושטשות, אלא פידבק מיידי ויכולת לתעד כל אירוע בכל רגע נתון. אח, הקידמה. אני חושבת שהעניין שלי בצילום החל להתפתח כשקניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי. היה לי פתאום כל כך קל ומעניין ללמוד מיומנות חדשה ואפשר להגיד שמאז המצלמה לא עזבה לי את היד בפורמטיה השונים. 

הייתי מצלמת גם בהופעות, רציתי תמיד לתפוס את הרגע הזה שהזרקור נמצא בדיוק על האדם הנכון, בזווית הנכונה ובשיר הנכון, ולתעד את החוויה שלי כדי שיהיה לי ממה להיזכר, אבל משהו שם לא עבד. אני לא מתיימרת לצלם ברמה מקצועית, ולכן המצלמה שלי לא מאוד מקצועית וזה, מה לעשות, מקשה קצת. אני חושבת שנקודת המפנה בה הפסקתי לצלם בהופעות היתה בהופעה הראשונה של דפש מוד בארץ. ישבתי על הדשא, מחכה להופעה ומבואסת על החיים שלי שאין לי בטריה למצלמה. הגונג הזה שפתאום צלצל לי בראש היה קריאת השכמה - תראו אותי, כל כך מסכנה שקניתי כרטיס במיטב כספי כדי לראות להקה שאני כל כך אוהבת ועכשיו מה שמפריע לי זה שאין לי מצלמה? מה דה פאק נסגר איתי? 

וזה היה פשוט כל כך. פשוט לא צילמתי. זה היה מרענן כל כך לא להיות צריכה להתחיל להתעסק עם ההגדרות של המצלמה ולראות איזה תמונה יצאה ואיזו לא ולבזבז את הזמן שלי במקום אשכרה להנות מההופעה. במקום לנסות לתעד את הרגע פשוט לחוות אותו. קונספט מהפכני ממש. מה שכן, אז הסמארטפונים לא היו נפוצים כמו שהם הפכו להיות היום ולכן מי שצילם היו מעטים יחסית. היום נראה שכל מה שאנשים עושים כשהם מגיעים להופעה זה לצלם. יעידו על כך מאות ואלפי המכשירים המונפים דלוקים ומצלמים במקום מציתים נוגים. 

הרי תמונות לא באמת מעבירות אווירה

הרצון לתעד את הדברים המגניבים שקורים לנו הפך לאובססיה, כאילו להפוך את החיים שלנו לגלויה או לבנות פיד אינסטגרם של פיות ופרפרים. נראה שאם לא נתעד זה כנראה לא קרה. כאילו זה שאנחנו מודיעים לעולם שהיינו שם נותן לנו ערך מוסף. אני לא יודעת מה איתכם אבל בשנים האחרונות, כשאני מגיעה להופעה הסלולרי שלי לא יוצא מהכיס, אלא לכמה תמונות וצ'קאין במקרים מסויימים (נו טוב, גם אני חוטאת בזה לפעמים. רוצים לעשות מזה סצינה?). אני מתרכזת באמן שלשמו התכנסנו ובמוזיקה, כי זה באמת מה שמשנה, נכון?

אני רוצה לתת למדיום הבלתי אמצעי של ההופעה החיה לכלות אותי, לתת למוזיקה להיכנס לי לכל תא בגוף וליצור את אפקט הייחודי שלה, זה שבגללו הגעתי לשמוע אותה. אם אתם קוראים את הבלוג באופן עקבי פחות או יותר בטח כבר שמתם לב שמוזיקה היא משהו מאוד מאוד רגשי מבחינתי. שיר אחד יכול להעלות אותי לאולימפוס ושיר אחר או phrasing מסויים יכול לרגש אותי או לשבור לי את הלב לרסיסים. אז אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם כמה אני מתרגשת כשבדיוק בשניה של שיא השיר, כשהאינטראקציה בין הלהקה לקהל קרובה לנקודת רתיחה, מישהו מחליט לדחוף את הסלולרי שלו בדיוק מול הפרצוף שלי ולדפוק לי את כל הכיף. 

Sigh

הרי אם לא בשביל רגעים קליימאקטים כאלה, למה אתה פה? בשביל מה להגיע? לשלם, להשתנע, להישאר ערה עד מאוחר כשהילדים העירו אותך ב-5:00 בבוקר ואת אחרי יום עבודה מלא וגם היית צריכה למרפק את עצמך בין מאות אנשים כדי להגיע בדיוק לנקודה שאת אוהבת לעמוד בה בבארבי? בשביל מה באמת אם לא כדי להנות מההופעה? נשגב מבינתי. 

אז בחייאת רבאק, אני פונה ללב שלכם. כבר באתם להופעה של אמן/להקה שאתם אוהבים! אז למה פשוט לא להנות מהחוויה בלי לתעד כל פיפס? כמה תמונות מייצגות זה לגמרי סבבה, ואני מפרגנת לכם גם סרטון. אנשים שבאמת צריך להיות אכפת לכם מדעתם לא צריכים תמונות מטושטשות של הסולן כדי לדעת שהייתם שם. הם יאמינו לכם בכל מקרה וישמעו את החוויות שלכם בשמחה. וכל השאר, למי אכפת?