יום רביעי, 29 במאי 2013

Joshua (The) Homme

יש מוזיקאים שמשאירים את החותם שלהם על כל דבר שהם נוגעים בו, וכמישהו שהשפיע על הסאונד של שתי להקות שאני מאוד אוהבת, הארקטיק מאנקיז ו-Biffy Clyro, לג'וש הומי (Josh Homme) שמורה פינה חמה בלב המוזיקלי שלי. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על המוזיקאי המרשים הזה, והיום הזה הגיע סופסוף, לכבוד יום הולדתו ה-40 (!!) שחל בשבוע שעבר (מזל טוב!). 

Josh Homme (תמונה מפה)

הומי הוא בחור שיכול להראות דיי מאיים - ויקינג קליפורני ג'ינג'י ואינטליגנטי שנראה שלא כדאי להתעסק איתו, אבל בראיונות איתו הוא משתקף כבחור מאוד נחמד. בראיון למגזין Q (גיליון 298) יש ציטוט שלו שמאוד אהבתי שמדגים את זה:

"It's a well-known fact that i give one of the softest, longest bear hugs in all of Southern California... I'll hold you until you want to go but feel like you should stay"

נו. ועוד טוענים שדייב גרוהל הוא הבחור הכי נחמד בעולם הרוק...

למרות שהומי תמיד פעל בהרכבים שונים ולא כאמן עצמאי הוא תמיד היה המוח והרוח מאחורי כל אחד ואחד מהם - מ-Queens of the Stone Age (להלן QotSA) עד Them Crooked Vultures שהקים עם דייב גרוהל מהפו פייטרז וג'ון פול ג'ונס האגדי מלד זפלין. הומי הוא התגלמות אליל הרוק, בלי להיות אחד כזה באמת והוא תמיד נראה הבחור הכי קול בסביבה, גם אם תתפוצץ לידו פצצת אטום. הוא אף פעם לא יימנה עם הווקאליסטים הגדולים של הרוק - כריס קורנל, מייק פאטון או אדי וודר (אם למנות רק כמה). הוא תמיד יהיה המוזיקאי שפועל בשוליים ומאחורי הקלעים, ונראה לי שאין לו ממש בעיה עם זה.

אז אחרי ברירה מדוקדקת מכל המוזיקה של הומי שנמצאת בספרייה הדיגיטלית שלי, בחרתי את שני השירים הבאים, שהכי התחשק לי לשמוע לאחרונה ונותנים טעימה נהדרת ממה שעושה את הומי לאחת מחותמות האיכות הכי מוכרות בעולם הרוק.

Them Crooked Vultures - New Fang

שיר רועש מאוד, כמעט ואי אפשר לשמוע, שלא להגיד להבין מה הומי שר שם, אבל זה לא עושה אותו פחות כייפי ומגניב. הביצוע הזה הוא מסשן שהלהקה נתנה לרדיו 1 הבריטי, כי השיר מעולם לא זכה לקליפ רשמי.


Queens Of The Stone Age - Go With The Flow

המוזיקה של QotSA תמיד התאפיינה בנוסף לסאונד הגיטרה האופייני של הומי בסליזיות מסויימת, איזשהו סקס אפיל לא קונבנציונאלי שנמצא שם ברקע. השיר הזה ממחיש בצורה הכי טובה את העניין הזה. וגם קליפ האנימציה המאוד מילולי לא משאיר הרבה מקום לספק.מעל להכול אפשר לשמוע את הגיטרה המאפיינת את הומי. אגב, את הגיטרה הזו אפשר לשמוע גם בשיר Bubbles של Biffy Clyro (שימו לב לסולו הגיטרה בסוף השיר).


הומי מוציא עכשיו עם QotSA אלבום חדש בשם Like Clockwork וממנו השתחרר כבר סינגל ראשון (My God Is The Sun) שמתנגן ב-Xfm דיי הרבה. לי הוא נשמע כמו איזשהו היבריד של הסגנון המקורי של הלהקה שלפעמים נטה קצת לרוק פופי (כמו ב-Make It Wit Chu), עם הרעש של Them Crooked Vultures ויצא משהו מאוד מעניין, אפל קצת יותר ומטריד אפילו יותר מהחומר הרגיל שהיינו רגילים לקבל מהלהקה.


אחרי כמה האזנות אני מכורה, ואני פתאום מבינה לגמרי את ההתפזרות של הומי, שעושה כל כך הרבה דברים שונים עם כל כך הרבה אנשים. בסופו של דבר זה נראה שהמטרה שלו היא להתפזר בשביל להתכנס שוב ולשכלל את החתימה המוזיקלית שלו כדי שאנחנו כמאזינים נדע לזהות אותו ולראות את הייחוד בשירים שלו מתוך ים המוזיקה שנמצא לפנינו. 


יום שבת, 11 במאי 2013

המלכה אסתר

אני לא כותבת הרבה על סול ו-R&B אבל שניהם מהווים חלק מאוד אהוב במנעד הסגנונות הרחב שמרכיב את הטעם המוזיקלי שלי. הסגנונות האלו הבליחו כבר בבלוג בפוסט קודם ואני חושבת שהגיע הזמן לדבר עליהם שוב.

הבעיה שלי עם מוזיקה כזו היא העובדה שאני קצת קטנונית ובוחרת את הדברים שאני שומעת מהז'אנר הזה בפינצטה, כי יש שם גם הרבה דברים שאפשר להקביל במידה מסויימת למוזיקת ה"כפיים" הים תיכונית, ראפר או זמר צעצוע ששרים על כמה כל השורטיז שלהם רוצות להיכנס איתם למועדון. המוזיקה הזו, להבדיל ממוזיקה מזרחית, מתיישבת לי יותר טוב באוזן ונחמד לרקוד איתה אבל כשאני מקשיבה למשהו בפרטיות של האוזניות שלי, אני צריכה משהו שלא יעליב את האינטיליגנציה שלי.

אסתר רדא (צילום: דין אבישר)
לכן כל כך שמחתי כשגיליתי את אסתר רדא, שהיא התגלמות כל מה שאני כל כך אוהבת במוזיקה הזו בזמרת אחת. אני לא יכולה לחשוב על מישהי טובה יותר לדבר עליה בהקשר של מוזיקת נשמה ו-R&B מאשר היא, והעובדה שהיא ישראלית רק משמחת אותי עוד יותר. רדא התחילה את דרכה המוזיקלית במקהלת הילדים של שלמה גרוניך והמשיכה משם לפעילות מוזיקלית בצד קריירת משחק שטיפחה בסדרות והצגות שונות, אבל ביוגרפיה אתם יכולים לקרוא בכל מקום, אני רוצה לדבר עליה ועל המוזיקה שהיא עושה עכשיו. אתם בטח מכירים את הקול שלה מהשיר Life Happens שרץ עכשיו ברדיו.


המוזיקה שלה נשמעת לי כמו תערובת מופלאה של ג'אז, R&B וסול, ויש לה גרוב שיכול להדליק עיר שלמה. זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו, הוא צריך לבוא מתוכך, ולרדא יש את זה, ובכמויות. הנונשלנטיות בה היא מגישה את השירים מקסימה אותי, בעידן של ריאליטי שכולם מרגישים שהם צריכים לצעוק כדי לרגש יש משהו כל כך יפה בכוח השקט של השירה של רדא. מרגיש שהיא יודעת בדיוק מי היא ובטוחה בעצמה ובהגדרה שלה. האטיטיוד המגניב שלה מאפשר לה להביע את הרגשות שהשיר רוצה להעביר בלי לזעוק אותם מההר הכי גבוה. וכשהיא נוסקת, זה בדיוק במקומות הנכונים, וזה כל כך מרענן.


העיבודים המוזיקליים העשירים של השירים משחקים תפקיד חשוב בלהרים את השירים ולגרום להם לעוף - כלי הנשיפה שנותנים קלילות כמו גם דרמטיות, התופים והגיטרות שהופכים חליפות מג'אזיים לאגרסיביים (תחשבו על הקטעים העצבניים יותר של ה-Roots) וכל המעברים האלו נעשים בקלילות כמעט לא נתפסת, אין פה שום דבר סטנדרטי או Cookie Cutter.


הקול של רדא מזכיר לי את אריקה באדו האלוהית רק יותר מלא וצלול, ולגמרי ייחודי לה בנוף המוזיקלי הישראלי. באופן כללי, הדרך בה רדא נושאת את עצמה מלאה בניגודים - גם מלכה אפריקאית אלגנטית וגם לוחמת עירונית מהשכונה. ברדא משתקפת גם זמרת סול אולד-סקול וגם הבחורה הכי מודרנית ומגניבה עם המוהוק. היא מרגישה גם מכאן, אבל גם הכי חו"לית שיש, והאנגלית שלה זורמת וטבעית אבל היא נשמעת נהדר גם בעברית. גם וגם וגם וגם. ניגודים, כבר אמרתי? אבל כולם יחד יוצרים את המוזיקאית הכי מרגשת ששמעתי פה לאחרונה.

רדא בנתיים הוציאה EP אחד שאפשר להוריד בבאנדקמפ שלה ואפשר לשמוע עוד שירים שלה כמו גם ביצועים שלה בהופעה חיה ביוטיוב. אני לא יכולה לחכות כדי לראות מה היא תעשה בהמשך, או איך האלבום המלא יישמע. אם הטעימות שמקבלים ב-EP נותנים אינדיקציה למה שעתיד לבוא, בהחלט יש למה לצפות.


יום שני, 6 במאי 2013

An 80's-ish Genius Playlist

ממש פסטיבל דפש מוד מתרחש פה בבלוג! אז החלטתי לפנק את עצמי וגם אתכם בפלייליסט Genius שמוקדש לעשור ההוא, זה שחלקנו רוצים להנציח וחלקנו לשכוח. לכריות הכתפיים, לספריי לשיער, לקסטות, ולהמון המון מוזיקה נהדרת. השתרבבו פה גם כמה שירים שלא בדיוק זועקים "אייטיז" או מתאימים להן מבחינת שנת השחרור, אבל הם מתאימים למרקם העניינים הכללי, קבלו גם אותם באהבה. הפעם ה-genius ידע בדיוק מה הוא עושה.

אז בלי הרבה מילים, פשוט לשמוע ולהתרפק על הנוסטלגיה, ולהתחיל להתרגש לקראת ההופעה. אני יודעת שאני מתחילה.


יום שישי, 3 במאי 2013

Top 5 - Depeche Mode

דפש מוד מגיעים להופעה נוספת בארץ, הפעם על מנת לקדם אלבום שהוא לטעמי הרבה יותר טוב מהאלבום הקודם שהם קידמו בפעם האחרונה שהם היו פה (Sounds of the Universe).אם אתם רוצים לקרוא מה חשבתי על האלבום החדש, אתם יכולים למצוא את הביקורת ממש פה. הלהקה מגיעה גם עם רוח חדשה במפרשים, עם תשוקה חדשה להופעות, עם שלוות נפש שאיתה החיכוכים בין מרטין גור לדייב גהאן כמעט ולא מורגשים.

מכיוון שכתבתי כבר על הלהקה בפוסט על האלבום החדש אני רוצה להתרכז הפעם בהופעה - דפש מוד היא ללא ספק אחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם, בכל קנה מידה. אפילו אם לא הייתי אוהבת את האלבום האחרון שהם הוציאו, אני יודעת שההופעה לא תאכזב אותי. הפרסונה הבימתית הטווסית של גהאן מתכתבת נהדר עם האקסצנטריות של גור (ראיתם איזה דברים מופרכים הוא לובש?? הוא יכול לתת לליידי גאגא שיעור או שניים) והקולות שלהם תמיד השתלבו נהדר יחד. גהאן הוא אחד הווקאליסטים היחידים שאני יכולה לחשוב עליהם שתמיד היה מסוגל לשיר את המילים לשירים של גור כאילו הוא עצמו כתב אותן, וזה ראוי להערכה. אני לא תמיד סגורה על מה שאנדי פלטשר עושה שם מאחורי הקלידים, אבל יש לי חבר שטוען שהוא גאון, אז אני אזרום עם זה.

Depeche Mode by Anton Corbijn (תמונה מפה)

לכבוד ההופעה שתתקיים ביום שלישי החלטתי למנות את חמשת השירים האהובים עלי של הלהקה מכל התקופות. הבחירה שלי היא על פי רגש נטו, כמו תמיד, המוזיקה מתחברת אצלי לזכרונות ומה שהרגשתי באותה תקופה, ולמה שהשיר אומר לי, וגם עלי. זו משימה קשה לבחור את השירים שאני הכי אוהבת מהקטלוג הענף והמגוון של הלהקה, אבל עשיתי את זה בצורה אורגנית, נתתי לשירים לבוא אלי ולדבר בעד עצמם.

החלטתי לשים את השירים בגירסת ההופעה. אפשר להגיד הרבה על האסתטיקה הדפשית שמעוצבת ברובה ע"י הצלם והבמאי (שאני מאוד אוהבת) אנטון קורבין שמלווה את הלהקה כבר שנים בבימוי הקליפים, ביצירת וידאו ארט להופעות, ובצילומים, אבל אני חושבת שבמיוחד לקראת ההופעה, שווה לראות את הלהקה בלייב, גם אם זה בווידאו, רק כדי לקבל את התחושה של השירים שנהיים יותר רוקריים, דוקרים ואגרסיביים, לראות את הדינמיקה בין גהאן וגור לזמרות הליווי, ולראות את גהאן עצמו על הבמה, שהוא תופעה בפני עצמה.

1. Home

בכל אלבום של דפש מוד יש שיר אחד שמרטין גור לוקח בו את תפקיד הווקאליסט הראשי, ותמיד נראה לי שזה השיר הכי קרוב לליבו באותה תקופה. מכל השירים האלו, Home הוא השיר הכי יפה, והוא בעל המשמעות הכי עמוקה מבחינתי. זה שיר שמדובר אל הבודדים, אלו שלא שייכים, או מרגישים לא שייכים בחייהם, ומביא להם השלמה, נותן תקווה שיש מקום שמתאים להם ויקבל אותם כפי שהם.


2. Walking In My Shoes

תיאור של קושי מאוד גדול מצד אחד ואנשים שיפוטיים מאוד מהצד השני. אני חושבת שהמסר החד משמעי של השיר מופיע בשורות הבאות, והן מסכמות למה הוא כל כך חשוב בשבילי

"Now I'm not looking for absolution
Forgiveness for the things I do
But before you come to any conclusions
Try walking in my shoes
Try walking in my shoes
You'll stumble in my footsteps"



3. Halo

אחד מהנושאים החביבים על גור לכתיבה היה דת, ולשיר הזה יש קונוטציה דתית מאוד חזקה, אשמה הרי תמיד היתה כוח מניע מאוד חזק בדת, הרי כולנו צריכים לכפר על חטאים, ובמקרה הזה אפילו על מחשבות. האשמה יכולה למנוע התקדמות, לקרקע אדם דרך פחד, והשיר הזה מנסה לשחרר אותו, לא משנה מה יקרה.


4. Enjoy The Silence

ללא ספק אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ואחד השירים האייקוניים שלה,מגדיר את כל המקרים בהם פשוט לא צריך מילים, צריך רק לשמוע את השיר הזה ולאמץ את המילים חזק ללב -

"All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm"


5. In Your Room

השיר שמגדיר הכי טוב מבחינתי את המסר והאווירה של Songs of Faith and Devotion, יש פה את האפלוליות האופיינית למוזיקה של גור, אבל בעוצמה כל כך גדולה, בתחושת יאוש קיומי נוראית ונפלאה בו זמנית. יש פה תיאור של וויתור שליטה מלא לטובת הצד השני, שיכולה להתפרש כהבעת אמון מאוד גדולה או תחושה של אסיר, ובכל מקרה יש פה חיים דרך מישהו אחר. הדו-משמעיות הזו מאוד מעניינת פה וזה אחד מהשירים הכי מרתקים שגור כתב.


אני אשאיר אתכם להנות מהשירים האלו, ואני מקווה שנשמע לפחות חלק מהם בהופעה בשלישי. לפי מה שהבנתי ההופעה הזו תהיה ביחס יותר שווה של להיטים/שירים חדשים, אבל לי אין ממש בעיה. ככה או ככה, אני יודעת שאני אהנה.