יום שבת, 22 בדצמבר 2012

שירים של געגוע

כל שנה כשמתחיל החורף מתחילה אצלי תחושה של געגוע, והדבר המצחיק זה שאני אפילו לא יודעת למה אני מתגעגעת... יכול להיות שזה להתרוצצות בשלוליות אחרי הגשם הראשון? למגפי הגומי הוורודים עם ציור של הפנתר הוורוד שהיו לי בתור ילדה? לסדין חשמלי שמאפשר להיכנס למיטה חמה? ל"שחייה" דרך צמתים מוצפים בימים גשומים בדרך לבית ספר? הרבה זכרונות, אבל אף אחד מהם לא נותן מענה לגעגוע.

תמונה מהאינסטגרם שלי

כי במקרה הזה אני חושבת שהגעגוע הוא למשהו כללי יותר, להרגשה החופשיה וחסרת הדאגות שהיתה לנו כשהיינו ילדים, כשלא היו לרובנו עוד דברים של מבוגרים לעשות כמו לנקות את הבית, לעבוד, או לשלם חשבונות. ברור שכל הדברים האלו הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, אבל עם היתרונות של להיות אדם בוגר מגיעים גם הדברים המעצבנים האלו שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות מסוגלים לחיות כמו מבוגרים עצמאיים. אבל עדיין קיים הגעגוע הזה לתקופה שהם לא היו שם. מן הסתם היו שם דברים אחרים שעיצבנו אותנו הרי כבני אדם זה מאוד טבעי שנמצא ממה להתעצבן באותו הרגע, במיוחד כילדים, אבל במבט לאחור אנחנו מתרפקים על הנוסטלגיה הזו, אנחנו מדחיקים את הזכרונות הפחות טובים, את הרגעים שבהם כל כך רצינו "להיות גדולים" כבר וצובעים הכול בוורוד.

מצד שני געגועים יכולים להיות למשהו שחווינו בחיינו הבוגרים ואנחנו רוצים להחזיר לעצמנו - קשר עם בן/בת זוג, חבר קרוב שאיבדנו, קצת חופש, קצת שקט בראש מכל מה שמזמזם מסביב או קצת בהירות מחשבה שתסלק את העננות שאופפת אותנו. כל געגוע הוא לגיטימי.

שני השירים שעליהם החלטתי לכתוב הם שירים שאומרים בשבילי געגוע, והם מתאימים במיוחד לימים הקרים והגשומים האלו, ואפילו בלי להתכוון הם מרחיבים את הלב ונותנים הרגשה חמימה (כמובן ששוקו חם ופוך גם יכולים לעזור לעניין).

Death Cab For Cutie - Transantlatism

אין בשיר הזה הרבה מילים אבל הן אומרות כל כך הרבה. יש פה הקבלה של התרחקות בין בני זוג לשתי יבשות שמתרחקות בגלל אוקיאנוס, רק שבמקרה של השיר הזה האוקיאנוס נוצר ביום אחד ולא במהלך מיליוני שנים מה שמחזק את זה שמדובר בפרידה. הדימוי של שני בני הזוג כשתי יבשות מופרדות כל כך מתאים להרגשה של געגוע, למישהו שכבר לא זמין כמו שהוא היה, שהמרחק המנטלי בין שני הצדדים הוא כל כך גדול שאי אפשר לגשר עליו גם אם הם גרים דלת מול דלת. והמשפט הפשוט והקטן שמהדהד בין הגיטרות עד סיום השיר, בקול הגבוה והעדין של הסולן בן גיבארד "I need you so much closer" אומר הכול.


Stereophonics - Maybe Tomorrow

אני מאוד אוהבת את הסטריאופוניקס, מאז שגיליתי אותם אני מקפידה לעקוב אחרי כל מה שהם מוציאים ובכל אלבום אני מוצאת שיר שיכול בקלות להיכנס לפנתיאון השירים האהובים עלי. באלבום הרביעי של הלהקה You Gotta Go There To Come Back השיר הזה הוא Maybe Tomorrow שנכנס לי ללב בדיוק בתקופה שבה הייתי בלחץ מאוד גדול, ובתקופה של דאון מאוד לא כייפי. הרגשתי שהשיר הזה נכתב בשבילי, והוא דיבר בדיוק עלי ומבחינתי אין משהו שמחבר אותי לשיר יותר מאשר הדבר הזה. השיר מדבר על ההרגשה שפגעת בתחתית הבור, שרוצים לקחת ממך עוד חתיכה ואין לך כבר מה לתת. מה שעוד יותר גרוע זה שחלק מזה באשמתך, שאתה מושך את עצמך למטה, כי הכי קל להשאב לעצב. הימים האלו עם כל הייאוש שמתלווה אליהם מעוררים את הגעגוע לימים טובים יותר, למקום השמח יותר שבו היינו לפני כן, והגעגוע הזה ברוב המקרים הוא מה שמוציא אותנו מהדאון. כי תמיד צריך משהו להתגעגע אליו, ולעשות משהו שגורם לנו אושר כדי להגיע אליו. הבית האחרון בשיר מגלם מבחינתי את הכמיהה הזו והגעגוע.

I want a breeze and an open mind
I wanna swim in the ocean
Wanna take my time for me
All me 




הגעגועים האלו הם משהו חולף, הם יעברו לי עוד שבוע-שבועיים כשניכנס למצב חורף תקני. אבל אני מקבלת אותם בהבנה - גם אם הם מביאים מין דכדוך והרגשה שמשהו חסר, הם מזכירים לי שתמיד צריך את הרעב המטאפורי שמביא הגעגוע, משהו שידחוף אותי לגרום לכך שהיום הבא יהיה יותר טוב. 


יום שבת, 15 בדצמבר 2012

הגדרה מוזיקלית

כל מוזיקאי מורכב מסך הדברים שהשאירו בו חותם, בנוסף למה שהוא מביא מעצמו. הדברים מגוונים ונוגעים בכל תחומי החיים - הסביבה המשפחתית אותה הוא חווה בילדותו, הדרך בה התייחסו אליו בבית הספר, השכבה הסוציו-אקונומית אליה הוא השתייך, חיי האהבה שלו בעבר ובהווה, סמים, מוות, דיכאונות, שנאה עצמית, השלמה, ולפעמים גם אושר.

בסופו של דבר כל הגורמים האלו מעצבים כל אחד מאיתנו כאדם, ובאופן ספציפי למוזיקאים, את האמנות שלהם - את המוזיקה אותה הם יוצרים. בעצם הם אלו שמגדירים לרוב את הסגנון המוזיקלי אליו הם יפנו. לדוגמא, הייתם יכולים לדמיין את ברוס ספרינגסטין יוצר מוזיקה שונה מהמוזיקה אותה הוא יוצר עד היום? או את אמינם? אני לא מסוגלת. זה לא שאנחנו בדיוק מצפים מהם לעשות את המוזיקה הזו, אבל הם הפכו להיות כל כך מזוהים עם הסגנון המוזיקלי אותו בחרו שהם הפכו להיות חלק מההגדרה שלו. כשברוס ספרינגסטין שר שבגיל 19 הוא קיבל כרטיס איגוד, אני יודעת שאני יכולה להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מתאר את הסביבה בה הוא גדל. אם אומרים היום על זמר צעיר שהסגנון המוזיקלי שלו מתכתב עם זה של ספרינגסטין, רובנו נדע בדיוק על מי ומה מדובר. כמובן שאף אחד מאיתנו לא מחפש חיקויים, הרי לא צריך יותר מספרינגסטין אחד אבל זה עוזר לנו לקטלג את הדברים החדשים שאנחנו שומעים במגירות בראש.


ההגדרה המוזיקלית שבוחר לעצמו אמן לדעתי צריכה להתכתב בצורה ישירה עם החיים שלו, זאת אומרת שכשמישהו שר על מצוקה, שברון לב או התמכרות, אני צריכה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר וחווה את זה על בשרו, כי אחרת זה פשוט לא יהיה אמין. קחו את איימי ויינהאוס כדוגמא - כל מילה שהיא שרה היתה אמינה עד כאב, וכולנו ידענו שמה שהיא שרה הן המילים שלה, שנכתבו בדם ודמעות והן ממש לא משהו שמישהו הכתיב לה לשיר "רק כי יש לה קול יפה". ופה טמון מה שעושה זמר טוב שכותב שירים לאמן אמיתי - האמינות. אם לא נאמין למה שיוצא לזמר מהפה, לא נתפוס אותו לעולם כאמן.

פה גם אשפר לדבר על עקביות - בדרך כלל מוזיקאי ישמור אמונים לדרך המוזיקלית אותה הוא בחר, היא יכולה להשתנות קצת בהשפעות המזדמנות שלה, כלומר הדברים החדשים שהוא שומע ואוהב שבאופן בלתי מודע מוסיפים עוד נדבכים מוזיקליים ליצירה שלו, אבל הריפרוף יהיה סביב אותו הסגנון פחות או יותר. אנחנו לא נצפה שאמן רוק כבד יעשה פתאום אלבום פופ סכריני, או להפך. וגם אם הוא יגדיל ויעשה את זה, הגבה שלנו תתעופף לשמיים מרוב סקפטיות. נו באמת, זה כמעט ירגיש שעושים מאיתנו צחוק.

רואים את החשיבות של הגדרה מוזיקלית ואת הבעייתיות שהיא יוצרת היום בצורה מאוד מודגשת בתוכניות כשרונות כמו The Voice, ו-The X Factor. אנשים שמגיעים לתוכניות האלו לא יודעים איזה סגנון מוזיקלי מדבר אליהם, לא יודעים מי הם עדיין ומה הם רוצים להיות כאמנים (וכן, אני משתמשת במילה הזו מכיוון שיש שדרוג ברמת היצירתיות העצמאית של האנשים שמגיעים לתוכניות האלו) ולכן הם מתפזרים, מבצעים שירים במגוון סגנונות ולא שומרים על קו מוזיקלי ברור שיגדיר אותם. בגלל זה כל כך מעצבנת אותי תגובה של שופטים בתוכניות האלו ש"אתה יכול לשיר כל דבר וזה יישמע טוב". נכון, בדר"כ היכולות הווקאליות של המתמודדים לא מוטלות בספק, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לקנות אלבום סכיזופרני בו כל שיר הוא בסגנון שונה ורק הקול השר הוא זהה, לא משנה כמה הוא מהמם. כמאזינים למוזיקה בצורה אינטיליגנטית אנחנו מחפשים איזשהו קו מקשר, משהו שיהיה פחות או יותר on the same musical page.

אז תמיד בתוכניות האלו מדברים על חשיבותה של בחירת השיר, מן הסתם גם זמר שיכול לשיר כל שיר ביקום חייב לבחור (או שיבחרו בשבילו, במיוחד בתוכניות ריאליטי כאלו, בהן יש מנטורים) שיר שמתאים לו ולדרך שהוא רוצה להתוות לעצמו כמוזיקאי. הבעיה היא שרובם לא יודעים עדיין מי הם רוצים להיות. רובם הם אנשים צעירים מדי, שלא נאבקו יותר מדי בשדים הפנימיים או החיצוניים שלהם (אם יש להם בכלל) ושלא היתה להם אפשרות להתבגר לדמות האדם שהם בצורה ראויה ושלמה. הם למדו הרבה ממה שהם יודעים על מוזיקה מתוכניות ריאליטי כמו אלו שהם משתתפים בהן, והם רק רוצים לשיר, לא אכפת להם מה. וזה מתקבל על הדעת, זו בקשה הגיונית לכל הדעות מצידם, אבל בשורה התחתונה אם אדם רק רוצה לשיר הוא יכול ללכת לעבוד במועדון של מלצרים מזמרים, אם הוא רוצה שיקשיבו לו הוא צריך להפוך את המילים שהוא שר למשהו שאפשר להאמין לו, שזו בעיקרה ההגדרה המוזיקלית האמינה שהוא צריך ליצור לעצמו, ובעצם להיות אחד איתה.

המוזיקאי האמיתי והטוטאליסט מגיש לנו את עצמו במוזיקה שלו, מכיוון שפשוט אין לו משהו אחר. ומכיוון שזה משהו כל כך אישי, אי אפשר לחקות את זה ולמרות שמנסים, כמעט בלתי אפשרי לזייף את זה. מה שגם הלייבלים הגדולים מתחילים להבין בשנים האחרונות שציבור המאזינים שלהם לא מטומטם. אי אפשר להציג לו משהו מזוייף במסווה של הדבר האמיתי ולצפות ממנו להאמין בעיניים עצומות.

ובנוגע לאמנים שמחליטים לשנות קצת את הדרך המוזיקלית בה הם הולכים - זה בסדר להתנסות, מה היתה מוזיקה בלי התנסויות ותאונות משמחות אחרות? תמיד צריך מישהו שחושב מחוץ לקופסא ומסתכל על דברים בצורה קצת שונה, הרי זה המקום בו לאמן יש את האמירה שלו ואת הדבר החדש והמעניין שהוא מביא למסיבה שבגללו כולם ירצו להיות חברים שלו ולהקשיב לסיפורים המעניינים שיש לו לספר להם. זה כמו שלכל הטבחים יש את אותם המתכונים, אבל השפים האמיתיים יהיו אלו שיקחו את המתכונים הבסיסיים האלו ויעשו איתם משהו חדש. נקודת המבט הזו, הספין המעניין אותו מביא האמן למוזיקה שלו, שנשענת על עשרות שנים של מוזיקה שקדמה לו, היא זו שתגדיר אותו בז'אנר בו הוא יוצר. ירצה או לא, האמן מושפע מכל מה שהוא שמע, במיוחד מהמוזיקה שמדברת אליו באופן אישי, והיא זו שתקבע במידה רבה איך הוא יישמע כמוזיקאי, מצד אחד הוא רוצה לתת כבוד למקורות ההשראה שלו ומהצד השני הוא רוצה לשמור על הייחודיות שלו. היכולת לבצע את האיזון הזה, יותר מהכול היא מה שיגדיר אותו כאמן.



יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 4)

במסגרת החזרה לשגרה (מישהו עוד זוכר מה הלך פה לפני שבוע?) החלטתי לכתוב פוסט שיחזיר אותי למסלול הכתיבה הרגיל, אבל לאט לאט... אין לדעתי דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר עם חמישיית שירים שמחכים עוד מלפני פרוץ "המצב" ואני חושבת שעכשיו זה זמן טוב לחלוק אותם.

1. Alt-J - Something Good

לשיר הזה יש הרגשה מאוד אפלולית בבתים, השירה של הסולן היא מאוד מלנכולית, כאילו הוא חווה איזשהו יאוש קיומי. הוא מבקש משהו טוב שיגרום לו לשכוח, מדמה מלחמת שוורים קטלנית למוות של משהו בעל משמעות בחיים - וזה יכול להיות פרידה מבן משפחה, דמות הורית או אהוב/ה. השם של השיר הזה מטעה, כי הכמיהה הזו למשהו טוב היא לאו דווקא משהו טוב כשלעצמה, רק הקלה זמנית, לשכוח ממה שמכביד. הפסנתר שמחבר בין הבתים לפזמון פשוט ממכר והקליפ מאוד מטריד ועצוב, אבל עם זאת מאוד שליו, ומצליח להשאיר את הצופה שווה נפש מול המקאבריות. 


2. Lana Del Rey - Ride

כבר כתבתי כאן על לאנה דל ריי כמה פעמים, ומדהים אותי כל פעם מחדש שנתפסתי עליה כל כך חזק, מה שאי אפשר להגיד לגבי אף אמנית חוץ ממנה לאחרונה. כל מה שיוצא לה מהפה, והדרך בה הוא יוצא הוא כל כך מושלם ותמיד מתאים לי למצברוח. השיר Ride יוצא כחלק ממהדורה מיוחדת של האלבום Born To Die ולמרות שאני בדר"כ לא בעד "מהדורות מיוחדות" ככלי לסחוט עוד קצת כסף מציבור המאזינים, אם היתה צריכה לצאת המהדורה המיוחדת הזו כדי שנקבל את הפנינה הזו של דל ריי אני מוכנה הפעם לקבל את זה. השיר מתאים לאווירה הדו-קוטבית של השירים של דל ריי, עיבוד חולמני ואוורירי מול מילים ריאליסטיות וחדות. יש פה סיפור על חיפוש דרך וכיוון, תוך הכרה במגבלות שלך, שלא מאפשרות לך לעשות את זה, אז דל ריי מחליטה פשוט לזרום, יהיה מה שיהיה. הדרך בה היא שרה את המילים הפעם היא לא מושלמת ברגעים מסויימים בכוונה, הקול של דל ריי רועד מעבר לויבראטו נורמלי ומשקף את סערת הרגשות המתרחשת בשיר, וכמו תמיד מלטף את האוזן. לקליפ יש אווירה קולנועית, עם מונולוג מהפנט ב-voice over של דל ריי בפתיחה ובסיום (שווה לראות את הקליפ עד הסוף), הוא נותן לשיר את המימד הנוסף שהוא זקוק לו כדי שנבין בדיוק למה דל ריי התכוונה כשהיא כתבה את השיר. בהתאם לקליפים הקודמים של דל ריי הוא משחק תפקיד ביחס לשיר שהוא לא פחות חשוב מאחד מכלי הנגינה. אנחנו מתמקמים דרכו בלב האמריקאנה, במציאות של עיירות נידחות, אופנוענים קשוחים עם פוזה, ובעיקר וויט טראש, אבל זה לא גורע במילימטר מהקסם והעדינות של דל ריי. 


3. theAngelcy - Dreamer

שיר לא שגרתי של להקה ישראלית צעירה, האמת היא שנחשפתי אליו בגלגל"צ (וכל הכבוד להם על זה) ולא היה לי מושג שהם ישראלים, מכיוון ששמעתי אותו בעבודה ולא הקשבתי לעומק, רק זיהיתי משהו שאני אוהבת. לא הצלחתי לזהות את השיר עם שזאם (!doh) ובאותו היום אף שדרן לא אמר מה זה הפלא הזה, אז הלכתי על גישת האולד סקול וכתבתי לי חלקי משפטים על דף וחרשתי את גוגל. למצוא את השיר לא היה קל במיוחד אבל היה מאוד מתגמל. לא שמעתי שירים אחרים של הלהקה הזו אבל אם זה ההיצע שלהם, יש למה לצפות. שיר שקט ועדין, עם עיבוד מוזיקלי מורכב ומעניין ושירה שמראה כל כך הרבה פגיעות. פשוט ונפלא.


4. Everything Everything - Cough Cough

השיר הזה מורכב ממעברים מוזיקליים בין הבתים לפזמון שלא היו מביישים את Bohemian Raphsody של קווין. המקצב הבסיסי של השיר מאוד שבטי, בעיקר בגלל התופים הדומיננטים המובילים אותו שמרגישים גם קצת כמו תופי מלחמה. עם כל הבלאגן המקצבי שהולך שם, השיר הרמוני באופן מפתיע ומתיישב מצויין באוזן (שלי לפחות). עדיין לא הצלחתי להבין ממש על מה השיר מדבר, עם כל האזנה אני משנה את דעתי, אבל זה לא ממש משנה עם הקצב הממכר שלו.



5. Matt Corby - Brother

כל מה שיש לי להגיד זה וואו. וואו. אם לפרט, השיר הזה הוא מה שהיה קורה לדעתי אם ג'ף באקלי היה מחליט להפוך לאמן פולק, וזו ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה להגיע אליה בגלל שאין לי נקודת השוואה אחרת כרגע. קורבי שר בפיץ' מושלם, והקול שלו יכול להגיע לטונים גבוהים וצלולים והוא גם יכול להכניס בו חספוס נהדר, והיכולת הווקאלית הזו משרתת היטב את הרגעים השקטים כמו את האגרסיביים של השיר. הקליפ הזה הוא לא הוידאו הרשמי של השיר, זה ביצוע שקורבי נתן לאיזשהו (נראה לי) מגזין אינטרנטי, אבל החלטתי להביא דווקא אותו כי יש משהו מרתק בלראות אותו מבצע את השיר בלייב, הוא הופך לאחד עם השיר, אם זה נשמע הגיוני. כאילו השיר  משתלט עליו. 


אז כן, עכשיו רשמית חזרתי לשגרה, מקווה שגם אתם.