You Know My Name

העיבוד הקולנועי שנעשה לסדרת ספרי ג'יימס בונד הוא מהמוצלחים שנעשו בהיסטוריה של הקולנוע (טוב, אולי חוץ משר הטבעות...) והם עומדים היטב במבחן הזמן ולעיתים הגדירו את האישיות של השחקן הנושא בתפקיד בונד. המרגל הכל-יכול השרמנטי, שתמיד מצליח להציל את המצב בדקה האחרונה ולעשות את זה בכל כך הרבה סטייל. הוא הדמות האניגמטית ביותר על מסך הקולנוע ועם זאת כולנו יודעים איך הוא שותה את המרטיני שלו. אפשר להגיד ש"ג'יימס בונד" הוא הזיקית האולטימטיבית מבחינת דמותו הקולנועית וכל שחקן שמלוהק לשחק אותו יוצק בו עוד נדבך משלו שבונים לנו מול העיניים את המרגל המושלם. רק תחשבו על השחקנים שגילמו את בונד במהלך השנים הרבות בהן מלווים אותנו הסרטים ובהם שון קונרי, רוג'ר מור, פירס ברוסנן, דניאל קרייג - כולם תרמו משהו משלהם לדמות הזו והפיחו חיים בספרים המקוריים של איאן פלמינג.

סדרת ספרי ג'יימס בונד בהוצאה מחודשת מ-2008, איור הכריכות המהמם ע"י מייקל ג'ילט

את הסרט האחרון בסדרה עוד לא ראיתי אבל זו לא בדיוק הסיבה לכבודה התכנסנו כאן היום - זה עדיין בלוג מוזיקה. עם כל יציאה לקולנוע של סרט חדש בסדרת בונד מגיע גם שיר נושא, שמגלם בתוכו את רוח הסרט ונהייה ברוב הפעמים ישות נפרדת ועצמאית לגמרי, וכמו שחלק מהסרטים הפכו לקלאסיקות, כך גם חלק מהשירים שליוו אותם.

השיר שמלווה את הסרט האחרון, Skyfall מבוצע ע"י אדל. עכשיו, אם עקבתם אחרי הבלוג אתם כבר יודעים על ה-girl crush שיש לי על אדל, אין לי מספיק סופרלטיבים בהם אני יכולה לתאר אותה אבל היא בכל שיר שלה ששמעתי עד היום הרגשתי את הכנות המצמררת שלה, את העובדה שהיא לא מנסה להיות אף אחד אחר חוץ מעצמה וכמובן הקול שלה - איזה קול ענק. השיר הזה הוא בעל אווירה בונדית טיפוסית - יש פה המון דרמה, שמתעוררת לחיים מעיבוד תזמורתי עשיר וסוחף, ואדל מפגינה שליטה כמעט לא אנושית בקול שלה. כולנו יודעים מה היא יכולה לעשות מבחינה ווקאלית, הרי שמענו את Rolling In The Deep (אם להזכיר שיר אחד בלבד) אבל דווקא השליטה הזו, לעמוד בפיתוי ולא להיסחף עם המוזיקה הרועמת ברקע ולשמור את השיא רק לסוף זה משהו שצריך להעריך אותה עליו פי כמה וכמה.
הרי במוזיקת הפופ היום אם אתה לא צועק אתה לא יודע לשיר - כל תוכניות הריאליטי המוזיקליות בהן נדרשים המתחרים "to bring it" ו-"give it a 110%" מיתרגמות לשירים שכל הברה בהם היא גדולה מהחיים וזה מוריד קצת מהפורפליי ששיר טוב צריך לספק למאזין. לכן שיר שבנוי בצורה כל כך חכמה, כמו Skyfall, שבונה את המתח לאט וביד בוטחת עד לשיא הבלתי נמנע בסופו הוא משהו כל כך מרענן.

אני יכולה לראות את אדל בשיר הזה כעומדת בגאווה בשורה אחת עם מיטב הדיוות הגדולות מהחיים שביצעו שירים קלאסים בסדרת בונד דוגמת גלדיס נייט, שירלי בייסי וטינה טרנר. אדל לא מנסה להמציא את הגלגל - היא נותנת כבוד למורשת המוזיקלית של בונד ובצדק רב. הרי כל מורשת בונד היא קלאסיקה, מרגל אולד-סקול הלבוש במיטב חליפות המעצבים, מסתובב בנשפים הנחשבים ביותר ומציל את הממלכה, והכול בשירות הוד מלכותה. יש קסם נאיבי בסרטים האלו, במה שהיה נחשב לריגול לפני שהיה לנו את ג'ק באואר ואת ה-CTU ובגלל זה אני חושבת שסדרת סרטי בונד כל כך מצליחה.

אני רוצה לסיים בשניים משירי בונד האהובים עלי ביותר:

הראשון הוא Diamonds Are Forever המבוצע בשלמות ווקאלית על ידי שירלי בייסי המלווה את הסרט בעל אותו השם. שיר בונד קלאסי לגמרי ולא הייתי יכולה לדמיין אף אחת אחרת שרה אותו. יש בקול של בייסי עומק וכוונה מדהימים שקשה למצוא אצל זמרים היום, טוב, אולי אצל אדל...

השיר השני הוא You Know My Name בביצוע כריס קורנל מתוך הסרט Casino Royale ונראה לי שהוא אחד מהשירים היחידים שסוטים מהמיינסטרים של שירי בונד, אבל אני חושבת שזה דווקא מה שמייחד אותו ונותן לו אדג' על פני הרבה שירי בונד. קורנל הוא ווקאליסט רוק מבריק והוא יודע לנצל היטב את מיתרי הקול שלו כדי לקחת שיר רוק פשוט וישיר לכאורה ולתת לו טוויסט לא צפוי, שמגיע מהתכתבות השירה של קורנל עם צלילי הרקע של התזמורת שמעשירה את צליל הרוק ומחברת אותו לדרמה הבונדית, שנזכור בדיוק עם מי יש לנו כאן עסק.

אז מה אתם אומרים, ללכת לראות בקולנוע או לחכות ל-DVD? או אולי אפילו לא לטרוח?

על ההתבגרות

כבר כתבתי כאן בכמה פוסטים על להקות ואמנים שהתבגרו בכבוד, בגיל ובסגנונם המוזיקלי בהתאם. מהצד השני יש כאלו שעדיין מתעקשים לשכוח או להחביא מתחת לשטיח את הגיל הביולוגי ולעשות מוזיקה או להתנהג בצורה שאינה הולמת כבר את גילם ומעמדם. מה שאני מנסה להגיד זה שהקריטריון שלי להתבגרות בכבוד היא לעשות מוזיקה שלא נשמעת מוזר על האמן. זה נפוץ יותר בעולם הפופ בו תמיד יהיה מישהו (או מישהי) צעיר יותר, מתוח יותר וקופצני יותר ממך שנושף לך בעורף באופן מטאפורי וכבר מכתירים אותו למי שאתה עוד היית לפני שניה. זה גורם לאמנים לעשות החלטות מוזיקליות ותדמיתיות שלא תמיד מתיישבות עם מה שמצפים מהם. מצד אחד זה יכול להיות משהו מרגש ומעניין ומהצד השני זה יכול להיות פשוט פאתטי.

אני כותבת את ההקדמה הזו לפוסט כי ל-Two Door Cinema Club (להלן TDCC, שכבר הזכרתי בפוסט קודם) יש אלבום חדש, והוא יוצא זמן לא רב אחרי שחרור אלבום הבכורה שלהם. מצד אחד חברי הלהקה הבריטית הצעירה מכים על הברזל בעודו הוא חם ונשארים חלק מקבוצת הלהקות החדשות והמבטיחות (והמקיימות) בבריטניה אבל מהצד השני להוציא אלבום שני כל כך מהר אחרי אלבום ראשון כל כך מוצלח ולהיטי זה קצת מסוכן כי הציפיות כל כך גבוהות - כמו אחרון כוכבי הפופ מצפים ממך לזכות מחדש במקום שהיה שלך עד ממש לא מזמן. ואיך תוכל לעמוד בציפיות האלו בכל כך מעט זמן שעבר מאז האלבום הקודם ועדיין לספק משהו חדש ומעניין? משהו שעוד לא עשית קודם אבל עדיין שומר על הזהות שלך כאמן?

Two Door Cinema Club

אז באלבום החדש Beacon הלהקה מבחינתי בהחלט ממשיכה לקיים את כל מה שהאלבום הראשון הבטיח שהם יהיו. יש פה התבגרות מבחינת הטקסטים והמוזיקה, הם קצת יותר קודרים, יחסית לאלבום הראשון, והופכים למין שכלול של האינדי-רוק-פופ שלהם, אבל למרות העגמומיות, המוזיקה עדיין רקידה as hell.

שני הסינגלים הראשונים שיצאו משקפים היטב את ההתפתחות המוזיקלית שעברה על הלהקה בזמן הקצר הזה ומאפשרים לנו, המאזינים, להעריך את מלוא הפוטנציאל הממומש שלהם.

הסינגל הראשון Sleep Alone קצבי מאוד, דומה בסגנון המוזיקלי שלו לשירים מהאלום הראשון (דוגמת Undercover Martyn) אבל המילים משרות יותר אי-שקט. הדמות בשיר הזה ובכל האלבום מהורהרת, וחסרת מנוחה. אפשר לראות את זה בפזמון:

He sleeps alone
He needs no army where he's headed
'Cause he knows, that they're just ghosts
And they can't hurt him, if he can't see them, oh

And I may go, to places I have never been to
Just to find, the deepest desires in my mind

והקליפ החמוד של השיר נע בין מציאות לחלום.

הסינגל השני Sun יותר רגוע, עם מלודיה גרובית וגיטרה ממכרת ולראשונה (אני חושבת) בכל השירים ש-TDCC כתבו עד היום, יש מחלקת כלי נשיפה שנותנים לשיר עושר נהדר. המילים קצת יותר אופטימיות, מדברות על פרידה ואהבה גדולה. ממש לא החומרים של האלבום הראשון (ברובו). הקליפ גם כן נאמן למסורת הקליפים הססגוניים של הלהקה - תראו בעצמכם. בכל מקרה השיר הזה מתנגן לי כבר יומיים רצוף בראש.

אז כן, זה גם כשמדובר בלהקה צעירה אפשר לראות התפתחות - בלי שיאבדו את עצמם ובלי שיאכזבו את כל מי שהתאהב במוזיקה שלהם באלבום הבכורה. זו התבגרות חיננית ולא מתאמצת ועם זאת עמוקה יותר, וחודרת ללב ולרגש, ולא רק לרגליים.

Without You I'm Nothing

מזג האוויר בחוץ מתחיל להרגע מהחום ההיסטרי ומהלחות המחניקה שאליהם התרגלנו ונכנס אוויר "חדש", קצת יותר קריר ומרענן. זה מזג אוויר שמתאים יותר לשירים עצובים ואפילו אגרסיביים. וזה בדיוק מה שבא לי לשמוע - מוזיקה לא קייצית באופייה, שתעביר אותי בצורה חלקה לעונה הקרירה - את האלבום השני של Placebo (להלן פלסיבו), Without You I'm Nothing. אלבום שמזמן לא הוצאתי מהספריה, אבל דווקא היום מגיע לו סיבוב.

קצת היסטוריה - פלסבו היא להקה אנגלית שהוקמה ב-1994 בהנהגת בריאן מולוקו, לרוב מכירים אותם בארץ מהשיר Special Needs (מאלבום אחר) שהיה הפסקול לאחת הפרסומות האייקוניות של חברת ההלבשה Fox. הטקסטים של מולוקו עסקו במה שמעסיק טינאייג'רים - דחייה וחוסר השתלבות, מיניות לא ברורה, סקס וגם קצת סמים, הכול היה עטוף באריזה מרשרשת ורועשת, אבל קומיוניקטיבית להפליא.

Placebo (תמונה מפה)

ב-1999 הלכתי עם כמה חברות לראות את הסרט Cruel Intentions (עם ראיין פיליפה כשהוא עוד היה סוג של לוהט, שרה מישל גלר - באפי בשבילכם וריס ווית'רספון). בתקופה הזו בדיוק היתה לי סוג של התעוררות מוזיקלית שכללה בעיקר חיפוש בלתי פוסק אחרי דברים חדשים, מגניבים ורועשים לשמוע' וטיטוא של רוב הדיסקים שהיו לי עד אז לאחורי הארון. השיר שפותח את הסרט ב-score המקורי (נראה לי ששם הוא הופיע) ענה להגדרה של מה שחיפשתי במדיוק. עכשיו, בתקופה הזו לא היה לי סמארטפון עם Shazam שיגלה לי מהו השיר הזה ולכן כיתתי את רגלי הוירטואליות לאמאזון כדי לגלות מביט של 5 שניות של סאונד מה היה השיר. למזלי זה לא היה קשה במיוחד - השיר היה Every Me, Every You של פלסיבו, שבאותה תקופה לא הכרתי בכלל. בטוויסט נחמד של גורל החלטתי לא לקנות את הפסקול של הסרט (דבר שעד היום אני לא עושה) אלא לחפש את האלבום ממנו נלקח השיר. אני עדיין זוכרת את היום שבו עמדתי עם האוזניות השחורות הענקיות בטאוור רקורדס ושמעתי את האלבום הזה של פלסיבו שיר אחרי שיר, מרותקת לגמרי מהדבר החדש הזה שגיליתי. מיותר לציין שאת האלבום הזה קניתי באותו היום.

בזמנו חרשתי את האלבום לאורך ולרוחב, ברמה שאם היום אני שומעת את אחד השירים באקראיות באייפוד, אני מצפה להתחלת השיר הבא אחריו באלבום וכשזה לא קורה (מן הסתם) יש בי איזשהי צביטה של אכזבה כי אני כל פעם נזכרת מחדש כמה אני אוהבת את האלבום הזה.

יש באלבום הזה ספציפית כל כך הרבה זעם, שמומחש ע"י קירות עצומים של דיסטורשן, גיטרות לא מתפשרות ומעל לכל זה מרחף הקול הלא-שגרתי והמאנפף של בריאן מולוקו. יש פה sexy weirdness או אולי weird sexiness, עוד לא החלטתי איזה מהם אבל אתם מבינים את הרעיון. יש כל כך הרבה חושניות באווירה שנוצרת מהשילוב בין שירים מכסחים לכאלו שקטים יותר ועגומים והם שואבים אותך פנימה לעולם של טינאייג'ר בריטי מתוסכל.

רוב הטקסטים כבר לא ממש רלוונטיים לגבי, עברתי את שנות העשרה שלי, אבל התחושות שהם מעלים והזכרונות שהם צוברים בתוכם עדיין שם ותמיד רלוונטיים. מה שמעניין זה שהשיר הראשון שהוביל אותי להכיר את הלהקה הוא עדיין זה שהכי מדבר אלי מהאלבום הזה, אז איתו אני בוחרת לסיים.

פלייליסט יומולדת

אתמול היה לי יומולדת, ומכיוון שהשנה התאריך יצא בשבת ובין חגים היה לי יום רגוע. רגוע מאוד. היה לי זמן להשלים הרבה דברים שרציתי לעשות רק בשביל ההנאה שלי, וכן, גם לשמוע המון מוזיקה שאני אוהבת. לחגיגות יש תמיד זמן ומקום אבל אם כבר יצא לי יום שכולו מוקדש לעצמי, בלי שום מחוייבות או דד-ליין התכוונתי לנצל כל דקה ממנו.

עוגת יומולדת מישהו? (תמונה מפה)

זו היתה חוויה נהדרת בשבילי, לשבת מול המחשב ולשלוף שירים מהבוידעם, כאלו שאני מכירה כבר שנים (וגם כאלו קצת יותר חדשים) שאותם אני אף פעם לא מעבירה כשהם עולים לי ב-shuffle באייפוד, ואת כולם אני אוהבת אהבה גדולה (וזו ממש לא מילה חזקה מדי במקרה הזה). יש פה המון סגנונות - מפופ רך עד רוק אגרסיבי, סקאלה מוזיקלית מגוונת ורחבה לכל אחד מהשירים האלו יש מקום אצלי, וגם עם השוני התהומי בסגנונות הם חיים בשלווה זה לצד זה וכל אחד מהם נותן לי משהו לנשמה שאני לא יכולה לקבל מהאחר. כולם יחד עושים אותי מאוד מאושרת.

אמנם יצאו לי במקרה 25 שירים כמו ברשימות ה-genius שלי אבל הפעם אין טכנולוגיה חכמה שמעורבת בבחירת השירים, כולם נבחרו בפינצטה על ידי, כמו גם סודרו בקפידה בסדר כמה שיותר הגיוני וזורם, למרות שלפעמים זה היה ממש לא אפשרי. זה החזיר אותי לתקופות שהייתי מסדרת לעצמי mixtapes, על קלטות טייפ ממשיות ומאוחר יותר על דיסקים. זה משהו שאני כבר לא עושה ממש לעצמי - כמויות המוזיקה שאני צורכת והטכנולוגיה הזמינה הכניעו אותי כנראה...

אז עכשיו, בזכות היום השקט הזה שעבר עלי דווקא ביומולדת שלי, קיבלתי את ההשראה לערוך מיקסטייפ בשבילי, ואפילו שהוא יצא אקלקטי מאוד, מבחינתי יש איזשהו חוט מקשר בין כל מה שיש שם. כשאני אצליח לשים את האצבע עליו אני אודיע לכם, אבל בנתיים it is what it is. 

מה יש לנו שם? אפגן וויגס (בהנהגתו של גרג דולי), ניו אורדר, Biffy Clyro, שיר של Kent שאחרי האלבום ממנו לקוח השיר רדפתי בלא פחות מארבע (!!) מגה-סטורס בלונדון, אהוביי הארקטיק מאנקיז, קצת U2 ו-REM (שניים מהשירים שלהם שאני הכי אוהבת), ועוד רבים וטובים, אבל גולת הכותרת והשיר שתמיד תמיד תמיד מעלה אצלי דמעות מטהרות הוא Winter האדיר של טורי איימוס האדירה לא פחות.

אני חורגת ממנהגי ולא פורטת את הרשימה הזו לפרטים אלא נותנת למוזיקה לדבר בעד עצמה, ויש לה המון מה להגיד, בשבילי ועלי, ואני מקווה שגם אתם תמצאו בה משהו שהיא יכולה להגיד בשבילכם.

חמישה שירים שאהבתי לאחרונה (Vol 3)

מה רע בקצת מוזיקה חדשה? שום דבר. אז קבלו בברכה חמישיית שירים שמאוד שימחו אותי לאחרונה וקיבלו זמן השמעה מאוד מכובד אצלי באוזניות (וגם מחוץ להן).

1. Mumford & Sons - I Will Wait

הלהקה הזו כבשה אותי באלבום הראשון שלהם Sigh No More שהיה אינדי-פולק באקסטרים, כולל בנג'ו, שיאים אופוריים בשירים, שפמים ושלייקעס. במיוחד השיר The Cave שחורך את האוזניות שלי עד היום. השיר I Will Wait הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום השני שלהם, Babel והוא ממשיך את הקו המוזיקלי של הלהקה. בעצם אין פה בשורה פולקית גדולה, אבל האנרגיות של הממפורד'ס מדבקות ברמות לא הגיוניות, אי אפשר שלא לנענע את הראש עם השיר, או לפחות להביא איזה תיפוף קטן של הרגל. 

2. The Gaslight Anthem - 45

להקת רוק אלטרנטיבי אמריקאי מניו ג'רזי עם שורשים חזקים בגראנג' וברוק אמריקאי סטייל ברוס ספרינגסטין. הרוק שלהם הוא כוחני ואינטנסיבי לפרקים ומאוד מאוד כייפי למי שאוהב את הסגנון הזה. זה נובע מכך שנראה שחברי הלהקה ממש נהנים ממה שהם עושים, מלנגן יחד, והדינמיקה המוזיקלית שלהם פשוט נהדרת והיא משהו שאי אפשר לסנתז או להנדס במשרדים של מנהלי חברות תקליטים והיא נובעת רק מהיכרות ומשעות על גבי שעות של נגינה יחד.

3. Joe Banfi - Guts and Bones

השירה העדינה בקול הגבוה של ג'ו באנפי, מלווה בתחילת השיר רק בגיטרה מהפנטת. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה ב-Xfm לפני משהו כמו שבועיים ולא נרגעתי עדיין מכמה שהוא טוב. באנפי הוא סינגר-סונגרייטר ואם אני צריכה להקביל אותו למישהו זה יהיה דמיאן רייס או ניק דרייק. יש לבאנפי חספוס מקסים בקול, משהו לא מושלם שדווקא עושה את השיר הזה לקצת יותר מיוחד מהשיר השקט הסטנדרטי שאנחנו רגילים לקבל מהמוזיקאים בז'אנר הזה, יש פה בניה איטית של השיר מכמעט א-קפלה דרך אמצע חשמלי וזועם יותר עד לשיא רועש וקתרטי שמסיים את השיר ומשאיר אותי עם טעם של עוד.

4. Sweet Thing - Change of Seasons

שיר אינדי-רוק חמוד וקליט שמתהדר בפזמון מצויין כמו שאני אוהבת. אם לא שמתם לב עד עכשיו לחיבה שלי לפזמונים טובים אתם מוזמנים להקשיב לשיר הזה ולגלות מה זה פזמון מנצח בשבילי.יש בו הרמוניות קוליות ברקע שמתפקדות ממש כמו עוד כלי בשיר והעיבוד עשיר, אפילו שאין בו קצה קצהו של כלי מיתר. 

5. The Black Keys - Gold On The Ceiling

כתבתי פה כבר על ה-Black Keys בפוסט אחר של שירים שאהבתי לאחרונה ויש סיבה שהם מופיעים פה עוד פעם, הם פשוט טובים מדי כדי שאני לא אכתוב עליהם... גם השיר הזה הוא בלוז-רוק מלוכלך ולא מתנצל, בלוזי יותר מ-Lonely Boy וממשיך את הקו המוזיקלי של הצמד - מה שמראה שאתה לא צריך לעשות מהפכות גדולות בסגנון המוזיקלי שלך אם אתה עושה אותו כל כך טוב.

אני חושבת שלפעמים אנחנו כל כך תקועים בלשמוע מה שאנחנו רגילים ומה שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, שאנחנו שוכחים את היופי בלמצוא משהו חדש שמרגש אותנו. זה קורה לי יותר מדי כי רוב הזמן אין לי את האנרגיה לחפש את הדברים האלו בבלוגים אחרים והמוזיקה החדשה שאני צורכת מתבססת בעיקר על רדיו (ישראלי ובריטי) וזה לא אידיאלי. הכי קל לי לאבד את עצמי במוזיקה שאני יודעת כבר איך היא נשמעת, ובה אני מכירה כל פיפס קטן אבל עוד יותר כיף לי למצוא את עצמי מתרגשת באותה הצורה ממוזיקה חדשה.