אני לא חושבת שיש להקה שהראתה מנעד מוזיקלי רחב יותר בז'אנר הרוק מאשר רדיוהד. המוזיקה שלהם תמיד היתה משהו שלא הייתי מסוגלת להתעלם ממנו, מהעוצמה הרגשית שנמצאת מאחורי כל תו או מילה ומהעושר המוזיקלי ששום דבר ממנו הוא לא מקרי.
אני חייבת להודות שאני מדברת בעיקר בצורה נוסטלגית. בשנים האחרונות דיי איבדתי אותם, או שהם איבדו אותי, עוד לא החלטתי. המוזיקה של ת'ום יורק ושות' הפכה להיות יותר מדי בשבילי, יותר מדי אלקטרונית ופוליטית וקשה לי לעיכול. מה אעשה, אני בחורה שאוהבת את המוזיקה שלה פשוטה בתחכומה. ההתרחקות הזו שלי מהם לא גרמה לי להעריך פחות את ההחלטות האומנותיות והמסחריות האמיצות שרדיוהד קיבלו במהלך הקריירה שלהם, בבחירת הכיוון המוזיקלי הלא מסחרית בעליל הם בעצם החליטו במודע לוותר על קהל מעריצים שלם שלא היה יכול לעכל את העלאת מינון הסינתיסייזרים על חשבון הגיטרות הבועטות. זה כאילו שמאלבום לאלבום הם ניסו למתוח את הגבולות המוזיקליים שלהם רק כדי לראות כמה רחוק הם יוכלו להגיע וזה כשלעצמו הוא דבר שראוי להערכה. מבחינה מסחרית הם הפכו להיות לא תלויים בלייבל להפצת המוזיקה שלהם והם עושים הכול לבד - מה שאומר שהזכויות על המוזיקה נשארות אצלם והם היחידים שמרוויחים ממנה, למרות שאני דיי בטוחה שזה לא השיקול שמניע את הלהקה לשחרר את המוזיקה שלהם לבד. אני חושבת שזה עניין עקרוני של stick it to the man ומחאה כללית על התנהלותו של שוק המוזיקה. בנוסף הם הבינו לאן שוק המוזיקה הולך והציעו את האלבום In Rainbows במתכונת שלם-כמה-שנראה-לך ועשו סוג של מהפכה עם כל הרעש התקשורתי שהלך סביב זה.
האזנה מחודשת ל-The Bends מזכירה לי עד כמה האלבום הזה השפיע על להקות בריטיות צעירות מהגל שהוקמו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. קשה לדמיין איפה היה היום כריס מרטין מקולדפליי בלי לשמוע את High and Dry ולא ברור אם האלבום השני של טראוויס, The Man Who, היה יוצא בכלל אם לא Fake Plastic Trees.
אז תסלחו לי אם הטופ 5 שלי הפעם הולך להתרכז בשני האלבומים שלהם שאני אישית הכי התחברתי אליהם, שום דבר אישי נגד שאר האלבומים.
1. Fake Plastic Trees
אני כל כך אוהבת את השיר הזה בכלל החוכמה של יורק, שמשתמש במטאפורות של חומרים פלסטיים תעשייתיים להמחשת הזיוף בחיים. המילים מינימליסטיות ופשוטות אבל אומרות כל כך הרבה על עצב וגעגוע. השירה של יורק עדינה וכמעט ג'ף באקלית. היופי המושלם של השיר הזה מסתכם לדעתי בבית השני:
2. Just
זה שיר שלעולם לא יימאס עלי. אולי כי זה גם שיר ציני ודוקר להחריד וגם כי הוא למיטב זכרוני, השיר הכי אגרסיבי-לכל אורכו שרדיוהד אי פעם שחררו. בנוסף, מלווה את השיר קליפ אניגמטי שהוא מיני-סרט כשלעצמו ועד היום כולנו תוהים למה האיש נשכב על המדרכה.
3. Paranoid Android
וואו. פשוט וואו. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מתוך OK Computer, האלבום שזכה לכל תואר וסופרלטיב אפשרי בעיתונות הרוק האלטרנטיבי. האלבום הזה שונה מ-The Bends קודם כל בעובדה שהוא הרבה פחות קליט וידידותי למשתמש (הכל יחסי, כן? זה עדיין לא היה בקסטריט בויז) אבל עם זאת מהווה יצירה כל כך שלמה ועוצרת נשימה ופשוט אין לי מילים לתאר אותו. אני חייבת להתוודות שלקח לי המון זמן להפנים את האלבום הזה ושעדיין קשה לי נפשית לשמוע אותו בחתיכה אחת מההתחלה עד הסוף. זו יצירה שמכווצת לי את המעיים וגורמת לי לחוש אי-נוחות, אבל בצורה טובה. בצורה שגורמת לי לחשוב על המוזיקה שאני שומעת ולא רק לשמוע אותה ברקע. אם The Bends היה אסופה של שירים יוצאים מן הכלל, OK Computer היא יצירה בה יורק מצייר קווי מתאר של עולם עצוב, מנוכר ואפור. עם זאת, המוזיקה היא כל דבר חוץ מאפורה ומשעממת. המעברים המוזיקליים גאוניים, הפיוז'ן של רוק עם ג'אז שמצבייע על הכיוון המוזיקלי העתידי של הלהקה , הקול של יורק מעולם לא נשמע טוב יותר וג'וני גרינווד מנפיק קטעי גיטרה שממלאים אותי בהשראה.
אז Paranoid Android הוא שיר שמחזיק אותי בנשימה כמעט עצורה במשך ה-6 ומשהו דקות שלו. יורק צועד באומץ אל עבר מישורי הפרוג-רוק במאסטרפיס שמלווה בקליפ אנימציה שמטריד כמעט כמו השיר.
4. No Surprises
השיר הזה נותן ל-OK Computer נימה מאוד עצובה אבל גם מאוד מזככת. גם אם המוות הוא הפתרון לכל הקקופוניה שעברנו בעולם שקיים באלבום הזה הוא מוות שבא בהשלמה גדולה, ולא בהכנעה או במרמור. האזנה לשיר הזה תמיד משאירה אותי מרוקנת אבל לא שבורה. יורק יוצר פה איזשהו קסם של כמעט 4 דקות, מין שיר ערש עדין ומינורי ועדיין, יש בו כל כך הרבה משמעות וכוח.
5.Nude
לא סתם בחרתי לסיים עם שיר מהתקופה המתקדמת יותר בהתפתחות המוזיקלית של רדיוהד. השיר הזה, מתוך In Rainbows הוא מין הייבריד של ג'אז מודרני וטריפ-הופ פורטיסהדי. נראה שלאורך השנים והגלגולים השונים של הסגנון המוזיקלי של הלהקה, הדבר היחיד שלא השתנה באופן דרסטי הן המילים של יורק. ריאליסטיות ומדוייקות עד כאב. הדרך שבה יורק מושך את המילה thinking בברייק בסוף השיר שווה את כל הדיכאון הקיומי אליו יכול להכניס אותך השיר הזה.
אז לאן רדיוהד ימשיכו מפה? לא ממש ברור. אולי הם יחליטו לעשות אלבום פולקה? קשה לי לראות את יורק בשלייקעס אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בכל מקרה, לא נראה לי סביר שהם יעשו משהו שהם כבר עשו. המטרה שלהם כפי שראינו עד כה היא תמיד ללכת קדימה. לעשות משהו שלא נשמע כמו דבר שעשו כבר אבל עדיין שואב מהשורשים שלו וזוכר מאיפה הוא הגיע, ובגלל זה אני חושבת שלא משנה כמה הם ירחיקו לכת בניסויים המוזיקליים שהם עושים, הם תמיד ימשיכו לעניין.
**אגב, החלטתי שאני ממשיכה עם פרויקט בריטניה עד שיימאס לי. מקווה שלאף אחד אין התנגדות**
 |
| תמונה מפה |
אני חייבת להודות שאני מדברת בעיקר בצורה נוסטלגית. בשנים האחרונות דיי איבדתי אותם, או שהם איבדו אותי, עוד לא החלטתי. המוזיקה של ת'ום יורק ושות' הפכה להיות יותר מדי בשבילי, יותר מדי אלקטרונית ופוליטית וקשה לי לעיכול. מה אעשה, אני בחורה שאוהבת את המוזיקה שלה פשוטה בתחכומה. ההתרחקות הזו שלי מהם לא גרמה לי להעריך פחות את ההחלטות האומנותיות והמסחריות האמיצות שרדיוהד קיבלו במהלך הקריירה שלהם, בבחירת הכיוון המוזיקלי הלא מסחרית בעליל הם בעצם החליטו במודע לוותר על קהל מעריצים שלם שלא היה יכול לעכל את העלאת מינון הסינתיסייזרים על חשבון הגיטרות הבועטות. זה כאילו שמאלבום לאלבום הם ניסו למתוח את הגבולות המוזיקליים שלהם רק כדי לראות כמה רחוק הם יוכלו להגיע וזה כשלעצמו הוא דבר שראוי להערכה. מבחינה מסחרית הם הפכו להיות לא תלויים בלייבל להפצת המוזיקה שלהם והם עושים הכול לבד - מה שאומר שהזכויות על המוזיקה נשארות אצלם והם היחידים שמרוויחים ממנה, למרות שאני דיי בטוחה שזה לא השיקול שמניע את הלהקה לשחרר את המוזיקה שלהם לבד. אני חושבת שזה עניין עקרוני של stick it to the man ומחאה כללית על התנהלותו של שוק המוזיקה. בנוסף הם הבינו לאן שוק המוזיקה הולך והציעו את האלבום In Rainbows במתכונת שלם-כמה-שנראה-לך ועשו סוג של מהפכה עם כל הרעש התקשורתי שהלך סביב זה.
האזנה מחודשת ל-The Bends מזכירה לי עד כמה האלבום הזה השפיע על להקות בריטיות צעירות מהגל שהוקמו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים. קשה לדמיין איפה היה היום כריס מרטין מקולדפליי בלי לשמוע את High and Dry ולא ברור אם האלבום השני של טראוויס, The Man Who, היה יוצא בכלל אם לא Fake Plastic Trees.
אז תסלחו לי אם הטופ 5 שלי הפעם הולך להתרכז בשני האלבומים שלהם שאני אישית הכי התחברתי אליהם, שום דבר אישי נגד שאר האלבומים.
1. Fake Plastic Trees
אני כל כך אוהבת את השיר הזה בכלל החוכמה של יורק, שמשתמש במטאפורות של חומרים פלסטיים תעשייתיים להמחשת הזיוף בחיים. המילים מינימליסטיות ופשוטות אבל אומרות כל כך הרבה על עצב וגעגוע. השירה של יורק עדינה וכמעט ג'ף באקלית. היופי המושלם של השיר הזה מסתכם לדעתי בבית השני:
She lives with a broken man
A cracked polystyrene man
Who just crumbles and burns
He used to do surgery
For girls in the eighties
But gravity always wins
A cracked polystyrene man
Who just crumbles and burns
He used to do surgery
For girls in the eighties
But gravity always wins
2. Just
זה שיר שלעולם לא יימאס עלי. אולי כי זה גם שיר ציני ודוקר להחריד וגם כי הוא למיטב זכרוני, השיר הכי אגרסיבי-לכל אורכו שרדיוהד אי פעם שחררו. בנוסף, מלווה את השיר קליפ אניגמטי שהוא מיני-סרט כשלעצמו ועד היום כולנו תוהים למה האיש נשכב על המדרכה.
3. Paranoid Android
וואו. פשוט וואו. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מתוך OK Computer, האלבום שזכה לכל תואר וסופרלטיב אפשרי בעיתונות הרוק האלטרנטיבי. האלבום הזה שונה מ-The Bends קודם כל בעובדה שהוא הרבה פחות קליט וידידותי למשתמש (הכל יחסי, כן? זה עדיין לא היה בקסטריט בויז) אבל עם זאת מהווה יצירה כל כך שלמה ועוצרת נשימה ופשוט אין לי מילים לתאר אותו. אני חייבת להתוודות שלקח לי המון זמן להפנים את האלבום הזה ושעדיין קשה לי נפשית לשמוע אותו בחתיכה אחת מההתחלה עד הסוף. זו יצירה שמכווצת לי את המעיים וגורמת לי לחוש אי-נוחות, אבל בצורה טובה. בצורה שגורמת לי לחשוב על המוזיקה שאני שומעת ולא רק לשמוע אותה ברקע. אם The Bends היה אסופה של שירים יוצאים מן הכלל, OK Computer היא יצירה בה יורק מצייר קווי מתאר של עולם עצוב, מנוכר ואפור. עם זאת, המוזיקה היא כל דבר חוץ מאפורה ומשעממת. המעברים המוזיקליים גאוניים, הפיוז'ן של רוק עם ג'אז שמצבייע על הכיוון המוזיקלי העתידי של הלהקה , הקול של יורק מעולם לא נשמע טוב יותר וג'וני גרינווד מנפיק קטעי גיטרה שממלאים אותי בהשראה.
אז Paranoid Android הוא שיר שמחזיק אותי בנשימה כמעט עצורה במשך ה-6 ומשהו דקות שלו. יורק צועד באומץ אל עבר מישורי הפרוג-רוק במאסטרפיס שמלווה בקליפ אנימציה שמטריד כמעט כמו השיר.
4. No Surprises
השיר הזה נותן ל-OK Computer נימה מאוד עצובה אבל גם מאוד מזככת. גם אם המוות הוא הפתרון לכל הקקופוניה שעברנו בעולם שקיים באלבום הזה הוא מוות שבא בהשלמה גדולה, ולא בהכנעה או במרמור. האזנה לשיר הזה תמיד משאירה אותי מרוקנת אבל לא שבורה. יורק יוצר פה איזשהו קסם של כמעט 4 דקות, מין שיר ערש עדין ומינורי ועדיין, יש בו כל כך הרבה משמעות וכוח.
A heart that's full up like a landfill
A job that slowly kills you
Bruises that won't heal
You look so tired and unhappy
Bring down the government
They don't, they don't speak for us
I'll take a quiet life
A handshake of carbon monoxide
A job that slowly kills you
Bruises that won't heal
You look so tired and unhappy
Bring down the government
They don't, they don't speak for us
I'll take a quiet life
A handshake of carbon monoxide
No alarms and no surprises
לא סתם בחרתי לסיים עם שיר מהתקופה המתקדמת יותר בהתפתחות המוזיקלית של רדיוהד. השיר הזה, מתוך In Rainbows הוא מין הייבריד של ג'אז מודרני וטריפ-הופ פורטיסהדי. נראה שלאורך השנים והגלגולים השונים של הסגנון המוזיקלי של הלהקה, הדבר היחיד שלא השתנה באופן דרסטי הן המילים של יורק. ריאליסטיות ומדוייקות עד כאב. הדרך שבה יורק מושך את המילה thinking בברייק בסוף השיר שווה את כל הדיכאון הקיומי אליו יכול להכניס אותך השיר הזה.
אז לאן רדיוהד ימשיכו מפה? לא ממש ברור. אולי הם יחליטו לעשות אלבום פולקה? קשה לי לראות את יורק בשלייקעס אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בכל מקרה, לא נראה לי סביר שהם יעשו משהו שהם כבר עשו. המטרה שלהם כפי שראינו עד כה היא תמיד ללכת קדימה. לעשות משהו שלא נשמע כמו דבר שעשו כבר אבל עדיין שואב מהשורשים שלו וזוכר מאיפה הוא הגיע, ובגלל זה אני חושבת שלא משנה כמה הם ירחיקו לכת בניסויים המוזיקליים שהם עושים, הם תמיד ימשיכו לעניין.
**אגב, החלטתי שאני ממשיכה עם פרויקט בריטניה עד שיימאס לי. מקווה שלאף אחד אין התנגדות**
