בשבועיים האחרונים מהדהדות לי כל הזמן בראש סצנות ומוזיקה מהסרט של הקומיקאי דייב שאפל "Block Party". אין סיבה מיוחדת לזה, אבל אני מאוד שמחה שזה קורה כי זה אחד מהסרטים האהובים עלי. אני יכולה לראות אותו עשרות פעמים ולא יימאס לי. הפעם האחרונה שראיתי את הסרט היתה שתפסתי אותו במקרה באחד מערוצי הסרטים ואתמול ראיתי אותו שוב במלואו. אין פיסה מהסרט הזה שהייתי משנה. הוא מצחיק כמו שרק דייב שאפל יכול להיות ברגעים שהוא עוזב את בדיחות הפיפי-קקי שלו ויש בו אהבה כל כך עצומה וטהורה למוזיקה שפשוט קשה להכיל את זה.
מוסד ה-Block Party (מסיבת רחוב) מוכר מאוד בארה"ב, סוגרים את תנועת המכונית בבלוק מסויים ועושים מסיבה - זה יכול להיות הפנינג של ברביקיו שכונתי עם כל מיני דוכנים או שזה יכול להיות משהו פשוט כמו להוציא כמה מגברים, כמה מיקרופונים ורמקולים וכל מי שיש לו כלי נגינה מגיע, וכל מי שיש לו משהו להגיד יכול לקפוץ לבמה.
ממסיבות רחוב כאלו צמח בשנות ה-70 של המאה הקודמת ההיפ-הופ כצורת מחאה ספונטאנית של אנשים בשכונות קשות יותר בניו יורק, לדוגמא בברונקס ובברוקלין. קל מאוד לשכוח שעם כל מה שהיפ-הופ מייצג היום שכוללת בעיקר את תרבות הבלינג, היפ-הופ הוא מחאתי בבסיסו, אנשים שעושים ראפ והיפ-הופ עושים את זה לא רק כדי לעשות כסף, הם עושים את זה כדי לנסות להגיד משהו ולעורר שינוי במערכת. או לפחות ככה זה היה בעבר אצל רובם.
הרעיון של דייב שאפל היה לקחת את מסיבת הרחוב לרמה הבאה - הוא הביא את כל השמות הכי גדולים והכי מוערכים בהיפ-הופ ונתן להם להשתולל על הבמה. יש שם כמה ביצועים מדהימים שאני לא יודעת אם היו מצליחים לקבל עם כל הטריקים שאפשר לעשות באולפן. האנרגיה שמתקבלת ממוזיקה חיה ובועטת על הבמה ומפידבק מיידי של הקהל שעומד מולך אי אפשר לחקות. מסיבת הרחוב מתקיימת באזור Bed-Stuy בברוקלין, אזור שבשנות ה-70 היה מוכה כנופיות ואלימות ולא מפתיע ששאפל בחר לעשות את המסיבה דווקא שם - מהאזור הזה פרצו כמה מאמני ההיפ-הופ המוערכים בקהילה המוזיקלית האמריקאית כמו Mos Def,
Talib Kweli, Notorious B.I.G, Jay Z ועוד רבים אחרים. אני מאמינה שהבחירה באזור היא מין מחווה לשכונה שגידלה אותם, שהיתה לא קלה בלשון המעטה והמוזיקה היתה מה שהרחיק אותם מהרחובות, היא היתה המפלט שלהם.
עוד משתתפים במסיבה ה-Roots, אחד מהרכבי ההיפ-הופ הוותיקים והיציבים בארה"ב, קנייה ווסט, הפוג'יז (עם לורין היל המופלאה), אריקה באדו וג'יל סקוט. הייצוג הנשי הוא דיי זעום יחסית לרוב הגברי אבל כל אחת משלוש הנשים הגדולות שמופיעות פה יכולות לעמוד בגאווה מול כל ראפר זועם ולגנוב את ההצגה. כמו הרגש שנשפכת מכל מילה שהן שרות והעומק שהן מביאות היא משהו שאפשר רק לקנא בו ולשמוח על זה שיש כאלו נשים בכזה תחום לא קל.
החלטתי להביא לכם לסיכום הפוסט הזה ולהמחשת אווירת המסיבה של הסרט שני ביצועים שריגשו אותי במיוחד מהסרט הזה. הראשון הוא הביצוע המטורף של קניה ווסט (עם ג'ון לג'נד) ל-Jeasus Walks. אפשר להגיד על קניה ווסט הרבה דברים - שהוא שחצן, אגו-מניאק וחסר בושה ואפילו שאין לו את ה-flow הכי טוב בסצינת ההיפ-הופ, אי אפשר לקחת ממנו את הרגש האותנטי שמתלווה לכל מה שהוא מוציא. השיר הזה, בביצוע האגרסיבי שיש בסרט, עם התזמורת שמספקת את הדרמה הנוספת, הוא התגלמות של כל מה שהיפ-הופ צריך להיות - בועט לפנים ולא מתפשר, ומדבר על חזרה בתשובה, לאו דווקא במובן הדתי כמו שנרמז מהשם, אבל חזרה למקורות ולמה שנכון לנו כבני אדם. אני חושבת שהשיר הזה מתאים במיוחד לאור בחירת האזור בו נערכת מסיבת הרחוב.
השיר השני, והוא זה הסוגר את הסרט, הוא ביצוע בלתי נשכח של לורין היל והפוג'יז ל-Killing Me Softly. הדרך שבה היל שרה את שני הבתים הראשונים של השיר עשה לי עור ברווז בכל פעם שאני שומעת את הביצוע. באותו הרגע בסרט הכל משתתק והקול שלה הוא הדבר היחיד שאפשר להתרכז בו.
אני לא חושבת שישראל היא מדינה מספיק מבוגרת כדי שתתפתח בה תרבות של מסיבות רחוב אמיתיות ולא "מסיבות רחוב" שאורגנו על ידי קבוצות של היפסטרים. הרי מסיבות רחוב הן דרך ספונטאנית של בלוק או שכונה לחגוג את ה-togetherness ולתמוך בתחושת הקהילתיות. זו לא צריכה להיות מסיבה מתוכננת שבאותה מידה היו יכולים לעשות אותה באומן 17. אולי דווקא את השכונתיות הזו אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקאים.
מוסד ה-Block Party (מסיבת רחוב) מוכר מאוד בארה"ב, סוגרים את תנועת המכונית בבלוק מסויים ועושים מסיבה - זה יכול להיות הפנינג של ברביקיו שכונתי עם כל מיני דוכנים או שזה יכול להיות משהו פשוט כמו להוציא כמה מגברים, כמה מיקרופונים ורמקולים וכל מי שיש לו כלי נגינה מגיע, וכל מי שיש לו משהו להגיד יכול לקפוץ לבמה.
ממסיבות רחוב כאלו צמח בשנות ה-70 של המאה הקודמת ההיפ-הופ כצורת מחאה ספונטאנית של אנשים בשכונות קשות יותר בניו יורק, לדוגמא בברונקס ובברוקלין. קל מאוד לשכוח שעם כל מה שהיפ-הופ מייצג היום שכוללת בעיקר את תרבות הבלינג, היפ-הופ הוא מחאתי בבסיסו, אנשים שעושים ראפ והיפ-הופ עושים את זה לא רק כדי לעשות כסף, הם עושים את זה כדי לנסות להגיד משהו ולעורר שינוי במערכת. או לפחות ככה זה היה בעבר אצל רובם.
הרעיון של דייב שאפל היה לקחת את מסיבת הרחוב לרמה הבאה - הוא הביא את כל השמות הכי גדולים והכי מוערכים בהיפ-הופ ונתן להם להשתולל על הבמה. יש שם כמה ביצועים מדהימים שאני לא יודעת אם היו מצליחים לקבל עם כל הטריקים שאפשר לעשות באולפן. האנרגיה שמתקבלת ממוזיקה חיה ובועטת על הבמה ומפידבק מיידי של הקהל שעומד מולך אי אפשר לחקות. מסיבת הרחוב מתקיימת באזור Bed-Stuy בברוקלין, אזור שבשנות ה-70 היה מוכה כנופיות ואלימות ולא מפתיע ששאפל בחר לעשות את המסיבה דווקא שם - מהאזור הזה פרצו כמה מאמני ההיפ-הופ המוערכים בקהילה המוזיקלית האמריקאית כמו Mos Def,
Talib Kweli, Notorious B.I.G, Jay Z ועוד רבים אחרים. אני מאמינה שהבחירה באזור היא מין מחווה לשכונה שגידלה אותם, שהיתה לא קלה בלשון המעטה והמוזיקה היתה מה שהרחיק אותם מהרחובות, היא היתה המפלט שלהם.
עוד משתתפים במסיבה ה-Roots, אחד מהרכבי ההיפ-הופ הוותיקים והיציבים בארה"ב, קנייה ווסט, הפוג'יז (עם לורין היל המופלאה), אריקה באדו וג'יל סקוט. הייצוג הנשי הוא דיי זעום יחסית לרוב הגברי אבל כל אחת משלוש הנשים הגדולות שמופיעות פה יכולות לעמוד בגאווה מול כל ראפר זועם ולגנוב את ההצגה. כמו הרגש שנשפכת מכל מילה שהן שרות והעומק שהן מביאות היא משהו שאפשר רק לקנא בו ולשמוח על זה שיש כאלו נשים בכזה תחום לא קל.
החלטתי להביא לכם לסיכום הפוסט הזה ולהמחשת אווירת המסיבה של הסרט שני ביצועים שריגשו אותי במיוחד מהסרט הזה. הראשון הוא הביצוע המטורף של קניה ווסט (עם ג'ון לג'נד) ל-Jeasus Walks. אפשר להגיד על קניה ווסט הרבה דברים - שהוא שחצן, אגו-מניאק וחסר בושה ואפילו שאין לו את ה-flow הכי טוב בסצינת ההיפ-הופ, אי אפשר לקחת ממנו את הרגש האותנטי שמתלווה לכל מה שהוא מוציא. השיר הזה, בביצוע האגרסיבי שיש בסרט, עם התזמורת שמספקת את הדרמה הנוספת, הוא התגלמות של כל מה שהיפ-הופ צריך להיות - בועט לפנים ולא מתפשר, ומדבר על חזרה בתשובה, לאו דווקא במובן הדתי כמו שנרמז מהשם, אבל חזרה למקורות ולמה שנכון לנו כבני אדם. אני חושבת שהשיר הזה מתאים במיוחד לאור בחירת האזור בו נערכת מסיבת הרחוב.
השיר השני, והוא זה הסוגר את הסרט, הוא ביצוע בלתי נשכח של לורין היל והפוג'יז ל-Killing Me Softly. הדרך שבה היל שרה את שני הבתים הראשונים של השיר עשה לי עור ברווז בכל פעם שאני שומעת את הביצוע. באותו הרגע בסרט הכל משתתק והקול שלה הוא הדבר היחיד שאפשר להתרכז בו.
אני לא חושבת שישראל היא מדינה מספיק מבוגרת כדי שתתפתח בה תרבות של מסיבות רחוב אמיתיות ולא "מסיבות רחוב" שאורגנו על ידי קבוצות של היפסטרים. הרי מסיבות רחוב הן דרך ספונטאנית של בלוק או שכונה לחגוג את ה-togetherness ולתמוך בתחושת הקהילתיות. זו לא צריכה להיות מסיבה מתוכננת שבאותה מידה היו יכולים לעשות אותה באומן 17. אולי דווקא את השכונתיות הזו אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקאים.
